תודה יקירות,
בחיי שאני לא מבינה מאיפה יש לי עוד מקום לדחוף ולדחוף ולדחוף אוכל והכול נשאר בפנים ומרחיב אותי עוד ועוד עד שבסוף אתפוצץ. זה לא מצחיק, אני פשוט לא מסוגלת להפסיק. לוקחת כמה דקות אוויר כדי שזה ירד, ואחר כך שוב, סיבוב נוסף. אני לא יודעת מה יגאל אותי, רק ניתוח נותן לי תקווה, שמשהו חיצוני יפסיק את זה, שלא תהיה לי ברירה אלא להפסיק בעל כרחי. איזו מחלה איומה. היד שלי פועלת בניגוד לרצוני. אני מקולקלת ומלוכלכת ובזויה, חסרת כל עמוד שדרה (חוץ מהדיסק הפרוץ והכואב), רכיכה כזאת, כזאת שיש לה רק מילים, וגם הן לא יציבות, בורחות, מתחבאות, וזה מתסכל כל כך בתקשורת בינאישית יומיומית. אוף.
קיבלתי ארכה להגיש את המטלה עד מוצ"ש ועוד לא התחלתי. אלוהים, מאיפה לוקחים כוחות לסיים את זה. וזו מטלה חובה. ויש לי עוד שיעור לצפות בו והרבה דברים להבין שלא העמקתי בהם בכלל. ולקטורה. ועוד אחת בדרך. והעבודה של הסמינריון, שהלקוחה לא חזרה אליי. היא התקשרה כשלא יכולתי לענות, אבל אחר כך לא חזרה, וזה אומר שאצטרך להשקיע בזה גם בשבוע הבא, שהיה אמור להיות לי חופשי מזה כבר.
אני שוקלת להשתמש במספריים. מדמיינת את עצמי כואבת כאב נסבל שיסיח את הכאב הבלתי נסבל. הכאבים ברחם ובגב משביתים אותי מעת לעת, קשה אפילו לשכב במיטה מרוב כאבים. אני דואגת לעוזרת, לא יודעת מה קרה לה שככה טסה בדחיפות ובבהילות לרוסיה הערב... מה זה כבר יכול להיות??? זה חייב להיות משהו ממש רע, אם היא לא התקשרה להודיע על זה קודם ונתנה לי לחכות כל הבוקר עד שהתקשרתי לברר מה קרה, היא מעולם לא איחרה, ולא קרה שלא הגיעה מבלי להודיע. היא אישה כל כך טובה, אני מקווה שלא קרה לה אסון כלשהו, לה או למשפחה שלה שם...
ואבא שלי משתלט לי על המחשבות, הדברים שהוא אמר, סוג של עינוי בכסות של פינוק וצחקוקים. אני לא מבינה למה לא הפסקתי. אולי כי פחדתי מהצרחות. אולי כי לא הבנתי וחשבתי שזה באמת משחק. אולי כי זה באמת היה באשמתי כי הוא אמר דברים שהיו נעימים והתפתיתי. ולא תמיד זה כאב. זה היה נסבל בדרך כלל. אבל העינוי כשמנע ממני לעשות... וכשאילץ אותי לעשות... הוא ציווה עליי לשתות מים ולהתרוקן ושוב וכן ללכת ולא ללכת ולבדוק אם אני באמת וכמה אני באמת... מה הוא כבר יכול היה לבדוק... הוא שיקר ואני חשבתי שהוא באמת בודק, כי איך אפשר לבדוק... מבחינה רפואית זה לא ייתכן (שאלתי את איילה), העיקר לגעת, שאני אראה לו מאיפה... אז הוא סתם אמר כדי שזה ייראה לי הגיוני. אני לא מבינה למה זה עשה לו כל כך טוב ומה קרה לי כששכבתי על הבטן. נדמה לי שהכול היה חיצוני, לפחות חֶלק, ועדיין, הכול כל כך מעורבב ונבוב, ואני כל הזמן נזכרת. אני לא יכולה לשאת את זה. לא יכולה. לחץ.
אני משערת ששום דבר ממה שאני כותבת כאן לא ברור, אבל לא אכפת לי. אני כותבת יותר לעצמי כדי לראות את זה כתוב. הייתי פיצית. כשגדלתי היו דברים אחרים, מילוליים יותר, שאני זוכרת ממש בוודאות. זה מטורף. אני לא יכולה להחזיק את זה. אני לא יכולה עשרות שנים אחרי זה ללכת עם זה בבטן, כי זה עושה לי... אני לא יכולה. מרגישה מגעילה ודוחה. זה באשמתי. זו יכלה להיות כל אחת אחרת, מישהי, חברה, מאהבת, אפילו אימא שלי בעצמה, אבל הוא רצה אותי, התינוקת, כנראה שהיה בי משהו מאוד מיוחד שאפשר את זה. זונה מגעילה. ועם זה אני צריכה עכשיו לשבת לראות שיעור מוקלט ולחרוש כדי להגיש מטלה מחר, ומיד אחריה עוד אחת, ואני נחנקת. נחנקת. אין לי אוויר בריאות וחלל חופשי בבטן. אני בפירוש מחישה בעצמי את קצי. כמה חבל. אין לי שליטה על הידיים שלי שדוחפות לי עוד ועוד לפה כנגד רצוני. ממש כמו שאח שלי לקח את היד שלי והרביץ לי בפרצוף איתה. זה כל כך תסכל, כי מה פתאום אני מרביצה לעצמי ולא יכולה להפסיק, לא הבנתי. והנה אני ממשיכה בקו הזה וממשיכה להלקות את עצמי ולהכאיב לעצמי בכוח, להראות לי מה זה. מגיע לי. אני רוצחת אותי לאט. ועוד לא סיפרתי כלום. והוא מת. וזה ממשיך.
