[אלומת האור]

 

[מירב189]

אוהבת אותך יקירה -

|המלצה

אין לך מה לחוש רע, אורלי כל כך הכילה אותך עם הרבה אהבה ואמפתיה לכאבך.
בטוחני כאשר איילה תסיים את תפקידה, תחושי הקלה כי כבר היא סיימה את התפקיד ואין יותר אולי חששות שהיא תחזור בה או עצם ההשארות שלה, יוצרת יותר קרבה אליה, מהפחד מהנטישה.
מחזקת את ידייך ברגעים קשים אלו ומאחלת לך רפואה שלמה - רפואת הנפש והגוף וקבלת האני העצמי באהבה שיביא לשינוי איכות חייך.
את יכולה בהחלט לשתף עוד את רגשותייך, עצם השיתוף יקל על העומס המחשבתי ותחושי תחושת הקלה.

בהצלחה בשינוי איכות חייך אהובה,

מירב

 

[אלומת האור]

אני גמורה

 

[מירב189]

יהיה טוב יקירה שלי, עברת דברים קשים בהצלחה

בעבר והיה נראה לך שלא תוכלי להחלים מהם והצלחת, אזי אין ספק, גם את החרדת הנטישה והפרידה הקשה של איילה את תעברי, כאשר היא תסיים את תפקידה, כי עכשיו זה כאילו הפחד לסיים עוד מעט את הקשר עם האדם שהיה מאוד משמעותי וחיוני בחייך ולכן ככל שהפרידה קרבה וגם החופשות שלה והפגישות המעטות שנשארו, מעצימות את החרדת הנטישה והפרידה מהאדם שהיה כה משמעותי והכיל אותך באהבה והיה שותף לכל מכאובייך וחוויותייך בחיים.
מאמינה בך יקירה ומחזקת את ידייך ברגעים קשים אלו, את עוד תעברי את הגל הקשה הזה בהצלחה, מבטיחה לך - את פייטרית ולוחמת שאין כמותה.

אוהבת המון ובהצלחה בשינוי איכות חייך,

מירב

 

[מתבוננת מהצד 34]

היי אלומונות, למה הדמעות זולגות?

 

[אלומת האור]

פשוט רע לי, פשוט רע

העו"סית לא ענתה לטלפונים ולאסמסים, וזה יום שהיא כן עובדת, אז לא ברור לי מה נסגר.
הברונכיט לא עוזבת אותי. קיבלתי משאפים שנראה לי שעושים לי יותר נזק מאשר תועלת. קשה לי לנשום, תכל'ס.
אין לי מדריכה.
אין לי חשק וכוח לכלום.
בפתחו של עוד סוף שבוע של כלום.
המצב הכלכלי... ואין עבודה מההוצאה (או בכלל)...
השער שלי לא מסתדר (חשמל סטטי, איכס).
פחד מהשכנים מלמטה שיגידו לי שמפריע להם הרעש של המזגן והרי הזמנתי טכנאי ואמר שאין מה לעשות. זה מפחיד אותי.
ואיילה. איילה. איילה. שלושה שבועות בלעדיה, אחר כך כמה פגישות ספורות, וזהו. לתמיד. והלב שלי שבור ומרוקן. אין טעם לכלום, פשוט לכלום.

תודה על התמיכה, אתן מופלאות

 

[אלומת האור]

ועוד משהו

מוקדם יותר היום ראיתי דיון שמאוד העציב אותי באחד הפורומים. אשכרה נשבר לי הלב.

 

[מירב189]

מתוקנת כמה רגש והכלה יש בך

ענקי

 

[ליידי באבא3]

 

[אלומת האור]

תודה רבה, מירב ובבושקה

 

[אלומת האור]

איך אני (טריגר)

כואבת כל כך שכבר לא מרגישה שום דבר. יודעת מה אמורה להרגיש, ונמצאת ליד. אי אפשר באמת להחלים אם לא מרגישים בכל העוצמה ולומדים להתמודד עם זה. אני מרדימה ומאלחשת, כי זה בלתי נסבל, הכאב. האדם הכי יקר לי בעולם חוץ מאחותי עומד לעזוב אותי ואני חסרת אונים, חסרת אונים. התקרה מתמוטטת וקורסת מעליי. הרצפה רועדת, מישהו מושך אותה מתחת לרגליים שלי ואני נופלת. ואין יותר כלום. כלום. אני מדמיינת את הרגע שאחרי, את היום שאחרי, ואני רוצה להתאדות. לא להיות. לא לשאוף פנימה. לא מצליחה להקיא החוצה. מה הפלא שאני לא מצליחה לנשום. הברונכיט שלי מוזרה ולא עוזבת אותי.

איך אני. שלושה שבועות עכשיו בלעדיה, איזה סיוט. ואז יש רק כמה פגישות, וזהו. זהו. העולם ייסגר. הכול יחשיך. אני אפול ואתחנן. ואולי אחסוך מעצמי את ההשפלה של ליפול ולהתחנן ולבקש משהו שאי אפשר לקבל. זה לא זמן טוב לרקוע ברגליים ולצרוח לשמים כשאת בת 39. אבל אני רוצה. אני רוצה. אני רוצה שלא ייקחו לי את אימא. לא רוצה להגיע לאשפוז, ופוחדת שזה מה שיקרה לי בסוף. שלושה שבועות, ומה. מה יהיה אתי. אני אפילו לא שמה סימן שאלה בסוף המשפט, בגלל העייפות. וזה לא שאני באמת מצפה לתשובה, יו נואו. בסוף ייגמר הכסף וייגמר הכול. איך היא תהיה לי. איך. אני מתפרקת.

תמונות של חיות-אימהות מחבקות ומלקקות את הגורים שלהן. זה עושה לי לצרוח מבפנים עד שהקרביים שלי מתפקעים כמעט. עושים לי לייקים כי אלו תמונות באמת חמודות, אבל אני רוצה למות בתוכי. מה לא הייתי נותנת כדי להיות גור כזה עכשיו ולא לגדול לעולם. אני לא יודעת איך לגדול, וכבר מאוחר מדיי. והדיון ההוא שקראתי בפורום ההוא שבר לי את הלב כי כל מילה שנאמרה הייתה נכונה, ואני נפלתי חזק וכעת לא יכולה לקום. לא יודעת להפריד. אומרים שמנפילה צומחים, אבל אני לא מסוגלת לקום. ונמאס לי שאומרים לי שכשדלת אחת נסגרת חלון אחר נפתח. נו באמת, נראה אתכם מטפסים דרך חלון, כשאתם בקושי מצליחים לעבור דרך הדלת. והקלישאה המחורבנת של 'סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר'. והפרצוף הזה של 'אין לך בררה', בלוויית טון של שמחה לאיד או של השתתפות מצטערת, כמו של איילה עצמה, זה הורס אותי. הורס.

אלוהים, איך ממשיכים ללכת מכאן. כולם הולכים ואני רוצה רק לאכול. רק אוכל. משהו שיזין אותי כמו החמלה שלה שהולכת להילקח. משהו שינחם אותי, שיעטוף אותי, ואין. רק האוכל הוא יש. רק הוא. מה הפלא שאני בקושי מרגישה את הרגליים שלי, חולשה שכזאת. אני רועדת, וזה לא מקור.

ועוד מעט יבוא הקור. והגשם המסורבל. ואין לי שום בגדים לחורף במידות שאליהן הגעתי, וזה אומר שוב כסף, שוב מלתחה. מאיפה. איכסה חורף. איכסה. ולבד. לבד. הייאוש הזה שאני יודעת שגם אחרי הניתוח החיים שלי ייראו בדיוק אותו דבר, אז מה. בשביל מה. אני לא רוצה כלום, רק לשכב פרקדן במיטה שלי ולנסות לנשום. הרופאה אמרה לי היום לא לשכב הרבה, כי הריאות במנח לא טוב, כזה שמקשה עליי לנשום, וזה נכון, ההתקפים במהלך השכיבה ואחרי שאני קמה הם הכי קשים. הם, ומה שקורה כשאני מדברת, ודיברתי הרבה היום.

אלוהים, שמישהו יחבק אותי. לא גבר. לא מיני. לא רוצה. רוצה אימא. אבא זה מסוכן ורע, אני רוצה אימא, אני מבולבלת. אני רוצה אותה והיא הולכת, נעלמת, מתאדה, כולה תרכיז קטן קטן ומרוכז של טוב ואני הולכת ומאבדת, הולכת ואובדת. עצות. מה לעשות. אין לי כוח לסימני שאלה.

ועם הכול אני אמצא כמה תודות, כי ככה.

תודה שאני לא מתכוונת להיגרר לוויכוחים בנושא טבעונות עם טבעונים פנאטים.
תודה שאין לי דלקת ריאות ושזה רק ברונכיט (עשו לי צילום).
תודה שרופאת המשפחה שלי נחמדה וסבלנית.
תודה שבמשרד היו נחמדים אליי ונתנו לי כמעט כל מה שביקשתי.
תודה שקניתי גם דברים בריאים היום בחנות טבע.
תודה שמחר ב"ה יהיה לי בית נקי.
תודה שדיברתי עם חברה ותוך כדי השיחה בא לי רעיון שעשוי לעזור לי עם האכילה הכפייתית שלי.
תודה שלאיילה אכפת ושהיא שוקלת את הבקשות שלי בכובד ראש ולא סירבה ישר.
תודה שלאורלי גם אכפת מאוד והיא מחבבת אותי מאוד וגם היא מקסימה.
תודה על הפורום הזה שתמיד תומכים וכל כך מקסימים.
תודה שהגעתי לשלב 103 בקנדי קראש וזה כיף.
תודה שיש לי בבית כמעט את כל התרופות שאני צריכה, ואולי אפילו את כולן.
תודה שמאוד מחבבים אותי במרפאה הפסיכיאטרית.
תודה שהתקשרה אליי היום מנהלת המרכז בכבודה ובעצמה [ליידי סטארק, בשבילך!] ואמרה לי שלא שכחה אותי ושזו באמת הייתה אי-הבנה, והיא תכניס אותי לטיפול הכי מהר שתוכל. הסבירה לי שכעת אין מטפלים והיא לא רוצה להכניס אותי לסטודנטית אלא למישהי סופר מקצועית. אמרה שייתכן שזה ייקח כמה חודשים, אבל אני הראשונה בהמתנה. וכבר לא היה לי נעים על הפקס הנזעם שנתתי לאיילה ושהיא שלחה לה.
תודה שגם מוזיקה מנחמת אותי.
ומילים, מה הייתי עושה בלי מילים.
תודה שיש לי הקלה בדחפים לפגוע בעצמי (למרות שכרגע זה בא על חשבון דברים אחרים שמפריעים לי ושבגללם החלטנו להוריד טיפה במינון ולראות מה קורה).
תודה שיהיה לי גיבוי במרפאה כשאיילה שלי... אוי, אלוהים, אני שוב מתחילה לבכות. די.
תודה שבקרוב תהיה לי פגישה עם נטורופתית. מה זה כבר ישנה אני לא יודעת, אולי תיתן לי כיוון.
יאללה, מספיק. למיטה עם גדעון רייכר. (נו באמת, ראשים כחולים. יש עכשיו את התכנית שלו בגל"צ ואני מתה עליו).

 

[מירב189]

יקירה שלי

קבלי את חוויותייך הקשות הן הפיזיות והן הנפשיות, כירידה לצורך עליה ולכן בגלל השינוי הגדול שאת מחוללת לעצמך, כך התעצומות הנפש והגוף לא מרפים ממך ואת סובלת כל כך.
אל דאגה, האור עוד יגיע אליך כשם כינוייך המדהים שכינת את עצמך.
אורלי תעטוף אותך באהבה כפי שהיא הוכיחה את עצמה כאשר לא חשת טוב פיזית ואין ספק שהיא תמכה בך בשל כך גם נפשית בצורה מדהימה, חמה, מכילה ואוהבת.
השינוי לטובה הוא כבר קרב, הסירי דאגה מעצמך - כבר הוכחת לעצמך שהיית במשברים קשים שלא חשבת שתצאי מהם ונלחמת כמו פיינטרית שאין כמותה, שרק לוחמת כמוך יכולה לצאת מהמשברים הללו בגדול.
אם הצלחת בהם ולא האמנת שתצאי, אזי גם באלו תצאי ותחושי את תחושת הנצחון והתרוממות הנפש האילעית.
מאחלת לך ימים של שקט נפשי ופיזי, אמונה בעצמך ובמי שאת ועם יכולת לראות את האור בקצה המנהרה ואשר יהווה שינויים נפלאים עוד בחייך.

בהצלחה בשינוי איכות חייך,

מירב

 

[Lady Stark]

אלומונת

שולחת חיבוק גדול ומנחם.
מזכירה לך לזכור שתחושות החרדה הן רק תחושות וזכרונות מהעבר ולא אמת. תזכירי את זה לעצמך, בסדר?

 

[אלומת האור]

תודה רבה מירבוש וליידיוש

ליידי, ראית שכתבתי בתודות משהו שהזכרתי בו אותך? שמנהלת המרכז התקשרה אליי בכבודה ובעצמה... כבוד!

נ"ב המצב הכלכלי שלי הוא הגרוע ביותר שנקלעתי אליו מעולם. אני פוחדת שיחזרו לי צ'קים ושאחרוג ממסגרת המינוס שלי, ואין לי בעצם שום הכנסה חוץ מביטוח לאומי ופה ושם פירורים מההוצאה לאור... מה יהיה אתי?????????? לא מצליחה למצוא שותפה והמצב בכי רע.

 

[Lady Stark]

זה ממש מדהים שהיא התקשרה

ואת יכולה לזקוף את זה לזכות האקטיביות שלך בנושא. גאה בך!!
לגבי המצב הכלכלי, יש מצב שתדברי עם הבנק להגדלה זמנית של המסגרת? כשתהיה שותפה תהיה לך הכנסה מיידית. תכלס זה רק זמני, המצב.

 

[אלומת האור]

ביררתי עם הפקידה שם, שמכירה אותי

היא הסבירה לי כל מיני דברים שאני לא זוכרת, והגענו למסקנה שזה יעלה לי הרבה יותר בשוטף, ולכן לא כדאי.

 

[מירב189]

יקירה, זהו מצב כלכלי זמני, החיים עוד ישתנו

לטובה, אפילו יותר ממה שאת חושבת.

 

[אלומת האור]

תודה מירבי. אני כל כך עייפה. כל כך.

 

[תאום2]

שולח חיבוק וכוחות

!

 

[אלומת האור]

אלוהים, כמה שזה כואב, לא ידעתי, לא זכרתי ט'

שאפשר להגיע לתהומות כאלה של כאב, למרות שאני חיה כאב אדיר כבר עשרות שנים. למעשה, כל כך כואב, שזה ישר נסגר. תודה לאלוהים שיש תרופות שמקהות את הרגש, כי זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו. זה הרגעים האלה של בין לבין, ההבלחות האלה, ההבזקים האלה של המודעות שאני קולטת שהיא לא תהיה לי יותר ואלוהים, אלוהים, לאן אני הולכת מכאן. לא זכרתי כמה כואבת יכולה להיות פרידה. אני באמת חושבת שלא אעמוד בזה הפעם, אני גם לא ממש בטוחה שאני רוצה. גם ככה אין טעם לכלום. כלום לא אפשרי כרגע. שיתוק. רק לישון. לישון. לחכות שיעבור, ואז להתעורר למציאות הזאת של האין. ואיפה היא תהיה 3 שבועות עכשיו ואז קצת קצת וזהו. אני לא חושבת שאוכל להמשיך. אני לא יודעת איך כן, אבל נדמה לי שלא.

אני לא יכולה. לא בנויה לזה. אני לא כמו בני אדם רגילים שנפרדים, מכירים, מתחדשים, הולכים, עוזבים, באים, נפרדים, מתחברים. אני התאשפזתי כשנפרדתי מהאקס האחרון שלי. ידעתי מהתחלה שלקשר הזה אין שום עתיד, בקושי היה לו הווה, אבל התלות הרגה אותי כמעט. לא פשוט להיתלות בבן אדם שבעצמו חולה יותר ממך, ולא שיערתי שככה יהיה. כשבני אדם רגילים נפרדים מבן זוג, במיוחד כזה שהיה להם מאוד קשה אתו מהתחלה, הם מתאבלים קצת ועוברים לסדר היום. אני יודעת, הרי עברתי פרידות גם קודם, הוא לא הראשון שלי. הוא הראשון מאז המוות של אימא שלי, אבל הוא לא הראשון באופן כללי. ומה שאני עברתי כתוצאה מהטלטלות של הקשר עצמו ומהפרידה עצמה זה משהו נורא. לכאב אין גבולות, ואני נפלתי לתהום כל כך עמוקה ששנים לקח לי לצאת ממנה ולהחליט, כפועל יוצא, שאני עם זוגיות גמרתי. לפחות להיום. לא יודעת מה יהיה מחר, אבל לא רוצה יותר, בטח לא עכשיו. כבר קרוב לחמש שנים מאז. ואהבתי כל כך.

ולא שזה קשור איכשהו, אבל אני מרגישה שלא אשרוד את זה. אני לא כמו אדם רגיל. אני לא. הכול כל כך עוצמתי וחד אצלי, כל כך קיצוני, כל כך גבולי. אני מעדיפה להימנע מזה כדי להימנע מהכאב. לא תכננתי להיקשר כל כך גם לאיילה, אבל נפלתי חזק ואני פה שבורה והלב שלי מדמם בבכי כי אני לא. מה אני אעשה בלי החיבוק שלה. בלי צליל קולה שצוהל לקראתי תמיד. בלי המבטים העמוקים המכילים, החמים. בלי המילים שהמצאנו כקודים כדי לדבר על דברים שמביכים אותי. בלי. בלי. מה אני אעשה בלי.

אני רוצה למות.