למען הילדים
טוב, זה היה ניסיון מעניין. אני אמורה ללמוד עכשיו. תראו מה אתם עושים לי.
-----------
טליה הרימה את ידיה מהמקלדת ונופפה אותן באוויר ביאוש מלודרמטי, למרות שהרושם נהרס במקצת עקב נסיונותיה החוזרים ונשנים לנער את הקשיון שאחז באצבעותיה.
"זהו זה. אני גמרתי. אין יותר נאנו. אני וויתרתי אתם שומעים?! ויתרתי! נמאס לי מכם!" היא צעקה על החדר הריק, או אולי על מסך המחשב. לא היה לה אכפת שהשכנים יחשבו שהיא משוגעת. הספינה הזאת כבר הפליגה מזמן, עוד כשגברת פיש ראתה אותה יום אחד יוצאת לאייקון לבושה כמו אלפית. לא היה לה אכפת מה השכנים חושבים וחוץ מזה, היו לה דברים חשובים יותר לחשוב עליהם כרגע. כמו הסיפור שלה למשל. יצירת המופת שלה. זה היה אמור להיות סיפור מושלם. גיבור מעונה, כזה שכל הבנות רוצות לתקן וכולם אוהבים לאהוב, קונפליקט מורט עצבים, קצת אהבה, בדיוק במידה הנכונה ותיבול נכון של אובדן. היה אומר להיות בו שיא מותח וסוף פתוח, כמובן, כי תמיד יש מקום לסיפור המשך.
אבל.
אבל, חלומות לחוד ומציאות לחוד. לכל סמסטר יש עונת מבחנים ולכל סופר יש שדון קטן ששונא אותו באופן אישי והוא שליחו של היקום ששונא אותו באופן כללי. השדון אחראי באופן בלעדי לייצר אירועים שיקפדו באיבו כל ניסיון להתמיד בכתיבה. היא מצאה את עצמה כותבת באישון לילה במקום לישון, כותבת בצהרים במקום ללמוד, עורכת במקום להתכונן למועדי ב'.... ועורכת. ועורכת. ועורכת שוב. תמיד בחלקים, תמיד ללא מספיק זמן לקרוא הכל ביחד. ועכשיו, יום לפני תאריך ההגשה- הקצוות לא מתחברים. סצינות קופצות בין זמנים ומקומות, קו העלילה הוא יותר זיג זג והדמויות עוברות מוטציות במקום להתפתח. טליה הורידה את ידיה אל השולחן בחבטה והשעינה עליהן את ראשה, האכזבה התערבלה בבטנה וגרמה לה לרצות להקיא. עוד פרוייקט כושל.
"בשום פנים ואופן." אמר קול מאחוריה. היא קפצה בבהלה והסתובבה, בחילת האכזבה מתחלפת כהרף עין בבחילה שנובעת מעודף אדרנלין בעודה מניפה את הדבר הקרוב ביותר אליה- בקבוק הקולה הנצחי שעמד תמיד על השולחן לידה. היא גרה בדירה ללא שותפים והדלת נעולה, אז מה לעזאזל-?
וזה היה השלב שבו קו המחשבה שלה הפסיק לתפקד לכמה רגעים בעודה מנסה לעכל את מה שעיניה ראו.
הוא עמד שם וסגר את הדלת אחריו, בדיוק כמו שהיא צבעה אותו בדמיונה, כמו שכתבה אותו ביד אוהבת ונדיבה בתיאורים, הגיבור שלה. המגפיים הבלויות, רעמת השיער, הצלקות... הכל. היא ניסתה לצרוח, אבל לא היה לה מספיק אוויר בשביל זה. במקום זה היא השמיעה קולות קטנים וחנוקים וניסתה להיזכר אם אי פעם קראה משהו על איך מפסיקים הזיות, כי זהו. היא ירדה מהפסים. זה היה ברור.
"אתה- אתה- אתה-" היא חצי גמגמה וחצי נחנקה. היד שאחזה בבקבוק רעדה באופן מסוכן. היא רצתה לזרוק את הבקבוק עליו אבל המחשבה שסביר שהבקבוק יעבור דרכו ביעתה אותה.
"חי, אמיתי, מה שתגידי. כן, זה לא מה שחשוב עכשיו! איך את יכולה לעשות לנו את זה!" הוא אמר בחוסר סבלנות ותקע בה מבט מאשים.
"אבל- אבל איך- זהו, אני השתגעתי נכון? אני-"
"אוך נו באמת! אין לי זמן לזה עכשיו! את כותבת על שערים בין מימדיים שנפתחים בין יקומים ומעולם לא עלה בדעתך שאחד ייפתח לכאן?!" הוא צעד קדימה והיא ניסתה לצעוד לאחור אבל נתקלה בשולחן. לפני שיכלה לחשוב על תכנית מילוט או להניף את הבקבוק הוא אחז בזרועותיה, והיא גילתה שהוא מוצק. מאוד מוצק. למעשה, הוא אחז בה קצת חזק מדי. "את לא מקשיבה! הי!" הוא ניער אותה ולפתע התחוור לה שהוא גבוה וגדול ממנה, בהחלט חזק ממנה ודי כועס. היא הביטה בו בעיניים פעורות בסוג חדש של בהלה. "את לא יכולה לעשות לנו את זה!"
"לעשות מה?" היא צייצה.
"לוותר! אחרי כל מה שעברנו! את לא יכולה להפסיק עכשיו!" הוא נשמע כמעט נואש. היא הביטה בו בחוסר הבנה.
"להפסיק? א-אה, הסיפור?" היא גמגמה.
"כן! כן הסיפור!" הוא נהם עליה.
"אבל- אבל הוא גרוע! אתה- אתה מכל האנשים חייב לדעת שהוא גרוע. הוא לא הגיוני בכמה וכמה מקומות, דברים קורים בלי סיבה טובה... ואין לי מספיק זמן! זה קרב אבוד! " היא פלטה אנחת יאוש.
"שלא תעיזי להגיד את זה!" הוא ניער אותה שוב עד ששיניה נקשו. "את- אין לך מושג! אחרי הגהינום שהעברת אותי בו, אחרי כל הדרך שעשיתי, אחרי כל הכאב שסבלתי, את מחליטה לוותר! לעזאזל, את יודעת כמה נורא זה להיפצע מחרב? את יודעת כמה מכת שוט כואבת? ברור שלא, אחרת לא היית כותבת כל כך הרבה מהן! יש לך מושג כמה נורא לגדול כמו שהכרחת אותי לגדול? וכל פעם שאת עורכת את מה שכתבת, אני זה שצריך לחזור לנקודה ההיא בזמן ולחוות אותה שוב! יש לך חיבה סדיסטית לעריכה של סצינות אכזריות, את יודעת את זה?" המבט שהפנה אליה היה קר כמו החורף על הירח.
"אני- הן- הן צריכות להיות אמינות! אני חייבת לערוך אותן-" היא השתתקה כל כך מהר שכמעט נשכה את הלשון כשהוא קירב את פניו לשלה. היה לו אפילו את אותו ריח שתיארה כל כך הרבה פעמים. היא מעולם לא חשבה של כך שהדמויות שלה חוות את פרצי העריכה שלה. היא מעולם לא חשבה עליהן כיצרים חיים- טוב, היא כן, אבל לא- חיים חיים. עצם המחשבה גרמה לכאב עמום לפעום בראשה, מבשר על בואה הקרב של מיגרנה.
"ואם יש משהו שגרם לי להישאר שפוי הוא המחשבה שיש סיבה לכל זה, שהסבל שלי ושל אחרים משרת מטרה חשובה כלשהי. ואז השער נפתח לכאן וגיליתי אותך, שכותבת ומכוונת את האירועים וזו הייתה אכזבה, אני חייב להגיד לך. אבל קטנה ככל שתהיה, יש לך מטרה בכל זה. יש מטרה לכל מה שעברתי ואני לא מתכוון לתת לך להרוס אותה. אז את תגישי את הסיפור," הוא היה קרוב מדי, קרוב מדי והיה משהו בעיניים שלו שהבטיח לה שהוא רציני עד מוות. "את תגישי אותו גם אם הוא יהיה הפארודיה של התחרות. גם אם הוא יבטיח שלא תכתבי שוב שום דבר לעולם, את תגישי אותו. את רוצה לדעת איך הרגשתי כשלורד ארגות' החליט שאני מעניין מספיק להיות שפן ניסויים? אני יכול לסדר את זה." היא הרגישה איך הדם אוזל לאט לאט מפניה.
"לא כתבתי אותך להיות אכזרי," היא לחשה.
"לא" הוא השיב, המתח נמוג מפניו ומשאיר אחריו הבעה רצינית ומהולה בעצב "אבל כתבת אותי כך שאגן על מה שיקר לי."
היא תגיש את הסיפור. היא ידעה זאת ברגע ההוא. היא תגיש את הסיפור הפגום, הלוקה בחסר. היא תגיש אותו למען אלה שאותם היא כותבת, שסובלים בגללה, בשקט ומתים לפקודתה.
למען ילדיה של דיו ונייר.