הפוסל במומו פוסל.
התעוררתי בקפיצה. השעה הייתה שתיים ורבע בלילה. היא בוודאי העירה אותי כדי לכתוב. לא, לא המוזה.
הכל התחיל כאשר מצאתי מכונת כתיבה ישנה בביתה של סבתא חדווה ז"ל, והקלדתי בה מעט לשם השעשוע. מה שהיא הדפיסה היה,
"מכונת כתיבה זו מקוללת. I now own you b**ch.
עמך הסליחה."
כמה מעורר השראה! חשבתי.
מאותו רגע לקחתי את המכונה לביתי, וכאשר השותפים תהו למה אני כותב באמצעות מכונת כתיבה במקום במחשב, חייכתי חיוך צר ומלמלתי משהו על רטרו.
מאז, חיי השתנו ללא היכר. מצאתי את עצמי כותב סיפורים לתחרויות כל הזמן, במיוחד על ערפדים. המקוריות והעניין האנושי בסיפורים שכתבתי הפתיעו אפילו אותי. ימים רבים הייתי קורא את סיפוריי ומצחקק בעדינות.
לאחר כמה חודשים, עברתי לכתוב ספרים עבי כרס, שעוסקים בחבורת הרפתקנים שמטיילים ביער. אני מתכנן לכתוב סדרה בת חמישה עשר ספרים, מכיוון שיש לי כל כך הרבה לתרום לעולם (ויש גם נבואה!).
יום אחד, הבוס שלי התקשר ומלמל משהו על כך שהוא נאלץ לפטר אותי עקב העובדה שלא הגעתי לעבודה מזה יובלות, ושאני גם לא ממש מוצלח בלי קשר.
"הבלים!" הכרזתי והמשכתי לכתוב.
מעט לאחר מכן נזרקתי מהדירה בגלל חוסר יכולת לשלם חשבונות.
"חתולים!" הכרזתי בעודי כותב סיפור על חתולי רחוב.
החלטתי לכתוב לעצמי סיפור על בית שעשוי מכסף, ובכך לפתור את כל בעיותיי.
אבל באותו לילה הרה גורל שבו נפתח סיפורנו, מכונת הכתיבה לא הייתה בשום מקום. שכן סיפר לי שאחד מחתולי הרחוב דרך על מקלדת המכונה. מכונת הכתיבה וגם החתול מעולם לא נצפו בשכונה מאז.