שאלות לפסיכולוג שלמה בלפר

לארי

New member
שאלות לפסיכולוג שלמה בלפר

שלום לכולם, הערב בין השעות 21 ל- 23 , יתארח בפורום הישוב הפסיכולוג שלמה בלפר ויענה על שאלות, חששות, דרכי התמודדות וכל היבטי ההתמודדות הנכונה עם מצבים שכאלו. שלמה בלפר הינו חלק מצוות השירות הפסיכולוגי של מטה בנימין ובעל ניסיון רב בהתמודדות עם מקרים ומצבים כדוגמת הארוע שהתרחש בישוב לפני כיומיים. במשך האירוח , כולם מוזמנים לשאול שאלות את הפסיכולוג, בשרשור זה. שלמה יעבור על השאלות אחת אחת ויענה מקצועית על הנקודות שיועלו. חשוב להבין, שקשה לענות על שאלות ספציפיות במסגרת מדיום מצומצם שכזה ובזמן נתון ולכן , אנא נסו לשאול שאלות כלליות בנושא. אני מודה לשלמה על הנכונות לתרום מזמנו ולעזור באופן מקצועי לתושבי יישובנו ואני ממליץ לנצל הזדמנות נדירה זו של קשר בלתי אמצעי וליהנות ממידע זמין ונוח של אנשי המקצוע בנושא. ניתן לשרשר את השאלות החל מרגע זה והן ימתינו לשלמה, כשיחל האירוח בשעה 21 בערב.
לארי
 

לארי

New member
שאלתה של מיטל כפיר:

שלום רב, ביום הפיגוע בשעה 21:30 עומר הבן שלי כבר ישן שנת ישרים במיטה, לא הרגשתי צורך לשתף אותו בפרטי האירוע בפרט ובכלל, אולם הוא חזר מבית הספר ביום למחרת עם סיפורים מצמררים על מחבלים בבית הספר ותיאורים פלסטיים אחרים. כמובן שנאלצנו לספר לו הכל ולעשות סדר בבלגן. שאלתי היא האם לא נכון לטפל במקרה כזה באופן פרטני, על מנת שלא ליצור פחדים מיותרים אצל הילדים שכלל לא ידעו על האירוע. תודה, מיטל
 
תשובה למיטל

מיטל שלום. באופן כללי יש מקום לשתי ההתייחסויות (כללית - קבוצתית ופרטנית - אינדיבידואלית) לפי הצורך והסיטואציה. התועלת והיעדים בשני הסוגים שונים במידה מסוימת. ציינת שהיה צורך "לעשות סדר בבלגן" זו אכן התגובה הנאותה וזו בדיוק אחת ממטרותיה של ההתיחסות הקבוצתית. כמעט בלתי נמנע שילד יגיע לבית ספר ולא ישמע מאומה ולכן נדרשת בדרך כלל התייחסות קבוצתית על מנת לברר את "הסיפור" אליו נחשפו הילדים ולעשות בו סדר. קיימות גם מטרות נוספות השיקול אם לקיים התערבות כזו נעשה על ידי אנשי המקצוע במקום. ההתייחסות הפרטנית נועדה להתערבות במקרים בהם קיימת אפשרות לפגיעה רגשית ובהקשרים אישיותיים והסתגלותיים אינדבידואליים.
 

EliasEsty

New member
המלצות

נשמח לקבל המלצותיך לספרים,משחקים,שיכולים לעזור ולתת כלים להורים בהצפת נושאים המטרידים את הילדים. אם אפשר גם לסווג לפי התאמה לגיל.(כמובן בהקשר לארוע האחרון בישוב).
 
../images/Emo186.gif חלומות רעים

מה עם הילד לא מדבר על פחדים אבל חולם אותם ? האם לפתוח בשיחה על החלום ? תודה, נטע
 
חלומות

לנטע שלום. חלומות הם סוג של התבטאות. סיפור החלום הוא גם פניה. נקודת המוצא בהתייחסות לחלומות ולפחדים בכלל היא תגובה שקולה ותומכת, מתן אוזן קשבת, והענקת לגיטמציה לביטוי הרגשי. מעבר לכך ייתכנו תגובות שונות בהתאם לאופי הילד וכו'. הגורמים המתאימים בבית הספר (יועצת, פסיכולגית) יוכלו לסייע בהכוונה.
 
כלים

לאסתי שלום. איני מכיר כלים מובנים בשיווק מסחרי רגיל. ייתכן וגורמי היעוץ במערכת החינוך מכירים. עד כמה שידוע לי ההצפה הרגשית רלוונטית בתוך קונטקסט שיש בו גם התמודדות ו"סגירה" נאותות, וברור שאין זה כה פשוט. במקרה של צורך ספציפי כדאי מאוד להתייעץ עם הפסיכולוגים במערכת החינוך. בכל אופן, הכלי העיקרי הוא הנוכחות ההורית עצמה. כאשר ניתן להשתמש בערוצי הביטוי המועדפים על הילד ולאוו דוקא בדיבור בלבד. ניתן להשתמש בציור, יצירה, משחק תפקידים ואף משחק פיזי (מחבואים, כדורסל ועוד) כאמצעים לתקשורת.
 

EliasEsty

New member
יש אמצעים כמו הערכה של עפרה אילון

שאפשר לרכוש לביה"ס או קלפי "קופ" שגם בהם אפשר להעזר(עם הדרכה מתאימה) התכוונתי לסיפורים שאולי יכולים להתאים לילדים שמתקשים לדבר ואפילו לספר על החלומות שחולמים,שמהם גם אפשר לספר סיפור.
 
המלצות על ספרות ילדים

ערב טוב לאסתי ולכלם. אני מאוד ממליצה על ספרות כדרך מהנה ולא "מציפה מדי" לעסוק בנושא הפחדים והרגשות. תוך כדי הקראת הסיפור שואלים לעיתים הילדים שאלות. חשוב לתת לילד/ה לקבוע את רמת הדיון, כלומר לענות על כל שאלה בפשטות ובהתאמה, בלי לפתח את הנושא לרמה מעמיקה מעבר לזו שאליה כיוון השואל. להנאת כולם (כי סיפור לפני השינה זו אחת ההנאות הכי הכי) אני מצרפת המלצה מפורטת שכתבה סיגלית אבירם על ספרות ילדים בנושא פחדים מתוך האתר לאנשי מקצוע בגיל הרך (אתר מומלץ באופן כללי). והקדמה אישית : אצלנו בבית מאוד אוהבים את הספר פחדרון בארון, עם האיורים המופלאים של מרסר מאייר , אשר מוזכר גם בהמלצה מהאתר. שני ספרים נוספים, שלא הוזכרו בהמלצה ואהובים עלינו מאוד הם "אריה בלילות" המשעשע של מאיר שלו ו"דמעות ורודות" המעולה של חנה גולדברג שאמנם לא עוסק ישירות בפחדים אך עוסק בדרך פשוטה ומקסימה בנושא הרגשות הקשים שיש לילדים (לכלנו) לפעמים... והנה, כמובטח,ההמלצה מתוך האתר : מסיבה של פחדנים - מאת רונית חכם , איורים: רותו מודן. הוצאת ספרית פועלים, 2003 סוקרת: סיגלית אבירם לילה. ילדה שוכבת לישון. היא חוששת שיש מישהו או משהו מתחת למיטה, אבל אבא בודק ומרגיע שאין כלום. לאחר שהוא יוצא מתעוררות להן מפלצות (בספר נקראות 'חשכים', מלשון חושך) וממלאות את החדר עד שהילדה המפוחדת מבהילה אותן, לא ברור מי מפחד ממי יותר ואז כולם פוצחים במסיבה של פחדנים. זוהי בקצרה עלילת הספר החדש של רונית חכם ("חמש מכשפות הלכו לטייל", "אפאחד" ועוד). נשמע לכם מוכר? יש לכם תחושה שכבר קראתם את הספור הזה? ככל הנראה אתם צודקים ובאמת, אין חידוש בבחירת הנושא או באופן הצגתו בספר. פחדים ובעיקר פחדים מפני החושך, הלילה וכל המשתמע מכך (שדים, מפלצות, סיוטים וכו') הם בהחלט נושא משמעותי בחייהם של רוב הילדים בגיל הרך. ספרות הילדים בעשורים האחרונים נותנת מקום לפחדים הללו ועל המדף אפשר למצוא בקלות כמה וכמה ספרים בנושא. בין המוכרים והטובים שבהם כדאי לציין את: "פחדרון בארון" של מרסר מאייר (הוצאת כתר, 1979), "חיית החושך" של אורי אורלב (הוצאת עם עובד, 1977), "לילה חשוך אחד" של אורה איל (ספרית פועלים, 1988) ו-"איתמר ציד החלומות" מאת דוד גרוסמן (עם עובד, 1990). ספרים אלה משקפים את הגישה הרווחת בקרב אנשי פסיכולוגיה וחינוך ולמעשה את עמדת התרבות שלנו בנוגע לפחדי ילדים. על-פי עמדה זו, פחדי ילדים הם נורמטיביים ויש לתת להם לגיטימציה ומקום לביטוי. השקפה זו מיוצגת הן בתוכן הספרים והן בעצם הימצאותם וקריאתם של ספורים, אשר במרכזם פחדים ומפלצות חושך. מרבית הספרים שציינתי ואולי כולם מציעים להורים ולילדים גם דרך להתמודדות עם הפחד – להתחבר אליו, להפוך אותו לידיד, ולא לבטל אותו או להתכחש לו, ועל-ידי כך לגלות שבעצם המפלצת איננה כה מפלצתית. "מסיבה של פחדנים" אינו שונה מאותם ספרים שציינתי כאן והוא אף אינו מחדש עליהם במאומה. למרות זאת, הביצוע הוא טוב. מי שמכיר את "אבא בורח עם הקרקס" של אתגר קרת או את "איפה?" של תמר ברגמן, יזהה ללא קושי את סגנון האיור הייחודי לרותו מודן. איוריה מעניקים למפלצות החושך מראה ספק מפחיד, ספק מגוחך, מעט מצחיק אפילו. ככלל, הספר מלווה בהומור שיכול לדבר לילדים, אך לא מקורי או פרוע מדי אלא מהסוג שמתאים לשבירת רגעי פחד. החזרה על דברי המפלצות: "יא בא בא בידיבים דה דה", "יא בו בידיבים דים דים" (בגרסאות שונות של המשפט), מסייעת להצגת המפלצות כיצורים לא מאיימים ולהורדת "סף הפחד" על-ידי נטיעת גרעין צפוי, חוזר על עצמו ומשעשע במהלך כל הספר. בסיום הספר הקורא יכול לראות את גיבורת הספור כשהיא עומדת מחוץ למיטה. למרות שכבר ראינו אותה מקפצת על המיטה, כעת היא נראית גדולה יותר, מבוגרת מעט יותר. יתכן שזו רק תחושה שלי והיא לא באמת גדלה. או שאולי היתה כאן כוונה למחברת ו/או למאיירת לתת לגיטימציה גם לפחדים אצל ילדים גדולים יותר. ואולי התמודדותה המוצלחת עם המפלצות העבירה אותה איזשהו תהליך התבגרות קטן. לסכום אפשר לומר שאמנם במסיבה הזו כבר היינו, אבל לא כל-כך אכפת לנו להיות בה שוב…
 

אברהם ג

New member
שלמה שלום, רציתי לשאול מהו הגיל המי

המינימאלי שבו כבר אפשר לשתף ילד (ברמות אלו או אחרות) במציאות שלנו, על פניה הלא תמיד נעימות? האם אפשר לספר לילד בן 3 על "הרעים? להתחיל בגיל 4? 5? או להסתיר ממנו את המציאות האכזרית שבחוץ עד כמה שאפשר ועד הגיל המאוחר האפשרי מה אתה ממליץ? תודה על תשובתך.
 
הגיל המינימלי

לאברהם שלום. שאלה מורכבת ולא פשוטה. בין השאר יש לברר אם מדובר על "אפשר" השאלה אם מדובר על "אפשר" או על "צריך". קשה לענות על רגל אחת. כאשר קיים צורך: כמו במקרה של היחשפות לא רצויה למצב שלילי, יש התייחסות שמתאימה לכל רמת התפתחות קוגניטיבית ורגשית. לגבי "אפשרות" לדבר על "רעים" וכו', אני אישית סבור שבמידה והילד לא נחשף לרוע לשם מה למהר בכך?
 
לא להבטיח שזה אירוע חד-פעמי

נראה לי, שלא נכון להבטיח לילדים - שזה אירוע חד פעמי. אני חושב שאם הילד מתעקש לחקור - לאמר לו שאני לא יודע. משום - שזו המציאות האמיתית. בנוסף לכך, כדאי להדגיש שהאירוע היה רחוק "בגדר". שזה מקום קצת ערטילאי ומרוחק - ולא ליד הבית ממש. ככה לילד יותר קל למצוא סיבות - להירגע. מה דעתך ?
 
הבטחות, הרחקות, הרגעות

לאיציק שלום. וודאי שאין להבטיח הבטחות שאין להן כיסוי, כך תמיד, ובמיוחד לילדים. בהחלט יש צורך לסייע לילד למצוא דרכים להירגע. מבחינה קוגניטיבית יש דרכים שהמוח פועל בהן כדי ליצור יחודיות של המצב מעורר החרדה על מנת להפחית אותה. בהקשר זה, המיקום עשוי להיות אמצעי חלקי. כדאי לדבר על האמצעים הננקטים לשמירה ולהגברה של הבטחון בסביבה וביישוב.
 

yuvalraz

New member
טיולים ליליים עם הכלבים

מאז יום שני אני לא יכולה לדמיין את עצמי מטיילת בערב עם הכלבה. אני שומרת על שגרה עם הילדים, הולכים ברגל לגן, משחקים בגן השעשועים, אבל ברגע שיורד החושך אני לא יוצאת. נכון סה"כ לא עבר כ"כ הרבה זמן, אבל תחושת הביטחון שלי מאד נפגעה. מה עושים?
 
שגרה וחרדה

שלום לך. את מציינת את השמירה על השגרה. יש לכך ערך רב בהקשר של התמודדות נאותה עם מצבי חרדה. יחד עם זאת יש לזכור כי טבעי שבטווחי זמן קצרים רמת החרדה עולה ויש לכך גם השלכות התנהגותיות. בדרך כלל רמת החרדה פוחתת עם הזמן וזה מה שצפוי גם כאן. ההבנה שהפחד הוא טבעי בטווח המיידי עשויה לסייע במניעת התפתחות חרדה "כרונית" בכלל, ובפרט חרדה מכך שיש חרדה...
 
אבות ששומרים - מקור לפחדי הילדים

בנותי ישנו בזמן הארוע (וגם אני שהייתי ערה כלל לא הייתי מיודעת). בבוקר, בהסעות לבית הספר הבת שמעה סיפורים שונים שחלקם היו בהחלט מדויקים. ניסיתי עד כמה שניתן "להרחיק " את האירוע מביתנו. צייני כי זה ארע סמוך לגדר (אותה אנו רואים מביתנו) וכי איננו מתקרבים לשם. נראה לי כי לא כ"כ הצלחתי. בכל אופן, הבנות הביעו דאגה רבה ביחס לאביהם שהחל לשמור בחודש שעבר. הן התקשו לעכל כי השומרים היו תושבי הישוב ולא "שומרים" באופן כללי כמו שחיילים נתפסים עד כה כמושג מרוחק וכללי עבורם. כיצד להתמודד עם חששות אלו, בייחוד לאור העובדה כי השמירה הבאה קרבה?
 
חשש לאבא

לאפרת שלום. החשש שעשוי לקרות דבר מה נורא לאחד ההורים הוא לצערינו תופעה מוכרת בסיטואציות מעין אלו. יש לחששות אלו הקשרים התפתחותיים מורכבים. חשוב להדגיש שההתמודדות מיטבית עם החששות מושגת מתוך התאמה למצב ההתפתחותי, הרגשי, הקוגניטיבי ואף החברתי של הילד. יש צורך בבירור דרכי ההתמודדות בהם הוא נוקט בדרך כלל כדי להירגע. יש צורך לברר את רמת החרדה וסוג ההתערבות הנדרשת ועוד ועוד. משום כך כדאי להעלות את השאלה בגן/בביה"ס ולבקש סיוע של אנשי השירות הפסיכולוגי. באופן כללי ביותר: בדרך כלל יש לגלות נכונות לשמוע על הפחד מפני שעצם הדיבור וההקשבה מפיגים אותו במידה מסוימת. לעיתים קרובות ניתן וכדאי לתחום את החשש לזמן הספציפי שבו יש סיבה לפחד. לילדים לא מעטים ניתן וכדאי סמוך לזמן זה לתאר את הצעדים הננקטים להגברת הביטחון (שכפ"צ, נשק, מכשירי קשר, גיבוי ועוד ועוד). מדובר בנקודות כלליות וחלקיות, כאמור קודם, מומלץ לשתף גורמים מתאימים במערכת החינוך על מנת שההתערבות תהיה מותאמת ומועילה ככל האפשר.
 
כיצד ניתן להסביר לילד את ההבדלים

בתוך ההכללה של "מחבלים-ערבים", כלומר, בהמשך לשאלת הילד אם המחבלים הם יהודים, התשובה שלנו האוטומטית הינה שהם ערבים. בהגיון הפשוט של הילד: ערבים הם מחבלים=רעים. האם להילחם בהגיון זה או לסבך אותו עם המציאות המורכבת שלנו? כיצד להתמודד עם ההסברה?
 
על ערבים

לאהרון שלום. למרות שנראה לי שהשאלה שלך היא יותר בתחום הערכי-חינוכי ופחות בתחום הפסיכולוגי, אציין בכל זאת את הנקודות הבאות: חשיבה דיכוטומית (במונחי שחור ולבן) היא אופיינית לילדים ולעתים גם אצל מבוגרים... מבחינה קוגניטיבית קל יותר לחשוב ולראות דברים בצורה זו ואף ההתמודדות הרגשית פשוטה יותר. יחד עם זאת, כל ילד יכול לעכל מורכבות, אולם יש להתאימה לרמה הנכונה עבורו על מנת שלא יווצר בלבול שאיתו יתקשה להתמודד. על כן לא חייבים להגיב ולשלול כל אמירה מכלילה, גם אם אין מסכימים לה. במיוחד כאשר יש מעורבות רגשית שמקשה על הדברים. לעיתים, ההכללה היא אמצעי (זמני, יש לקוות) להגדרת התחום מעורר החרדה, ובכך היא מסייעת להתמודדותו של הילד. המציאות תזמן הזדמנויות והקשרים למכביר לנסות לעצב את תפישת העולם של ילדך. ניתן יהיה לעשות זאת ביתר יעילות.
 
למעלה