המלצות על ספרות ילדים
ערב טוב לאסתי ולכלם. אני מאוד ממליצה על ספרות כדרך מהנה ולא "מציפה מדי" לעסוק בנושא הפחדים והרגשות. תוך כדי הקראת הסיפור שואלים לעיתים הילדים שאלות. חשוב לתת לילד/ה לקבוע את רמת הדיון, כלומר לענות על כל שאלה בפשטות ובהתאמה, בלי לפתח את הנושא לרמה מעמיקה מעבר לזו שאליה כיוון השואל. להנאת כולם (כי סיפור לפני השינה זו אחת ההנאות הכי הכי) אני מצרפת המלצה מפורטת שכתבה סיגלית אבירם על ספרות ילדים בנושא פחדים מתוך האתר לאנשי מקצוע בגיל הרך (אתר מומלץ באופן כללי). והקדמה אישית : אצלנו בבית מאוד אוהבים את הספר פחדרון בארון, עם האיורים המופלאים של מרסר מאייר , אשר מוזכר גם בהמלצה מהאתר. שני ספרים נוספים, שלא הוזכרו בהמלצה ואהובים עלינו מאוד הם "אריה בלילות" המשעשע של מאיר שלו ו"דמעות ורודות" המעולה של חנה גולדברג שאמנם לא עוסק ישירות בפחדים אך עוסק בדרך פשוטה ומקסימה בנושא הרגשות הקשים שיש לילדים (לכלנו) לפעמים... והנה, כמובטח,ההמלצה מתוך האתר : מסיבה של פחדנים - מאת רונית חכם , איורים: רותו מודן. הוצאת ספרית פועלים, 2003 סוקרת: סיגלית אבירם לילה. ילדה שוכבת לישון. היא חוששת שיש מישהו או משהו מתחת למיטה, אבל אבא בודק ומרגיע שאין כלום. לאחר שהוא יוצא מתעוררות להן מפלצות (בספר נקראות 'חשכים', מלשון חושך) וממלאות את החדר עד שהילדה המפוחדת מבהילה אותן, לא ברור מי מפחד ממי יותר ואז כולם פוצחים במסיבה של פחדנים. זוהי בקצרה עלילת הספר החדש של רונית חכם ("חמש מכשפות הלכו לטייל", "אפאחד" ועוד). נשמע לכם מוכר? יש לכם תחושה שכבר קראתם את הספור הזה? ככל הנראה אתם צודקים ובאמת, אין חידוש בבחירת הנושא או באופן הצגתו בספר. פחדים ובעיקר פחדים מפני החושך, הלילה וכל המשתמע מכך (שדים, מפלצות, סיוטים וכו') הם בהחלט נושא משמעותי בחייהם של רוב הילדים בגיל הרך. ספרות הילדים בעשורים האחרונים נותנת מקום לפחדים הללו ועל המדף אפשר למצוא בקלות כמה וכמה ספרים בנושא. בין המוכרים והטובים שבהם כדאי לציין את: "פחדרון בארון" של מרסר מאייר (הוצאת כתר, 1979), "חיית החושך" של אורי אורלב (הוצאת עם עובד, 1977), "לילה חשוך אחד" של אורה איל (ספרית פועלים, 1988) ו-"איתמר ציד החלומות" מאת דוד גרוסמן (עם עובד, 1990). ספרים אלה משקפים את הגישה הרווחת בקרב אנשי פסיכולוגיה וחינוך ולמעשה את עמדת התרבות שלנו בנוגע לפחדי ילדים. על-פי עמדה זו, פחדי ילדים הם נורמטיביים ויש לתת להם לגיטימציה ומקום לביטוי. השקפה זו מיוצגת הן בתוכן הספרים והן בעצם הימצאותם וקריאתם של ספורים, אשר במרכזם פחדים ומפלצות חושך. מרבית הספרים שציינתי ואולי כולם מציעים להורים ולילדים גם דרך להתמודדות עם הפחד – להתחבר אליו, להפוך אותו לידיד, ולא לבטל אותו או להתכחש לו, ועל-ידי כך לגלות שבעצם המפלצת איננה כה מפלצתית. "מסיבה של פחדנים" אינו שונה מאותם ספרים שציינתי כאן והוא אף אינו מחדש עליהם במאומה. למרות זאת, הביצוע הוא טוב. מי שמכיר את "אבא בורח עם הקרקס" של אתגר קרת או את "איפה?" של תמר ברגמן, יזהה ללא קושי את סגנון האיור הייחודי לרותו מודן. איוריה מעניקים למפלצות החושך מראה ספק מפחיד, ספק מגוחך, מעט מצחיק אפילו. ככלל, הספר מלווה בהומור שיכול לדבר לילדים, אך לא מקורי או פרוע מדי אלא מהסוג שמתאים לשבירת רגעי פחד. החזרה על דברי המפלצות: "יא בא בא בידיבים דה דה", "יא בו בידיבים דים דים" (בגרסאות שונות של המשפט), מסייעת להצגת המפלצות כיצורים לא מאיימים ולהורדת "סף הפחד" על-ידי נטיעת גרעין צפוי, חוזר על עצמו ומשעשע במהלך כל הספר. בסיום הספר הקורא יכול לראות את גיבורת הספור כשהיא עומדת מחוץ למיטה. למרות שכבר ראינו אותה מקפצת על המיטה, כעת היא נראית גדולה יותר, מבוגרת מעט יותר. יתכן שזו רק תחושה שלי והיא לא באמת גדלה. או שאולי היתה כאן כוונה למחברת ו/או למאיירת לתת לגיטימציה גם לפחדים אצל ילדים גדולים יותר. ואולי התמודדותה המוצלחת עם המפלצות העבירה אותה איזשהו תהליך התבגרות קטן. לסכום אפשר לומר שאמנם במסיבה הזו כבר היינו, אבל לא כל-כך אכפת לנו להיות בה שוב…
