כן ולא
כי אני כל הזמן נדלקת על דברים ומואסת בהם. אבל יש לי הרגשה שאני יודעת מה אני לא רוצה להיות בבגרותי. אז דבר ראשון - קשה לי לדמיין את החיים ללא הדרכה. לא להאמין כמה זה עושה לי טוב. פחות לכיוון של חינוך ויותר לכיוון של הוראה. אני אוהבת להדריך ואני טובה בזה וזה חשוב בעיני - לחזק את הסקרנות אצל אנשים. אבלאולי עוד 10 שנים אני אחשוב אחרת. אני לומדת באוניברסיטה לתוכנית שמייעדת אותי לעבודה באוניברסיטה. לא יודעת מה אני חושבת על זה. כרגע שאני מסתכלת על מרצים ומתרגלים אני חושבת שזה נראה נפלא. כלומר אני ממש חולמת על הרגע שבו אני אהיה מרצה או מתרגלת. שאני אוכל להגיד מה שבא לי, להיות דמגוגית מבלי לדפוק חשבון. אתה אפילו לא צריך להיות ברור בשביל להיות מרצה! זה אדיר. מצד שני - אני לא באמת מכירה את האוניברסיטה. אני לא יודעת מה זה אומר. אני כן יודעת שמאוד קשה להתקדם באוניברסיטה ושזה עוד מקום בשוק העבודה הישראלי שלא מקנה לך בטחון כלכלי. קשה לי לראות את עצמי עובדת במקום בלי בטחון כלכלי (אפילו עכשיו: מלצרות/ מכירות ממש עשה לי רע). אני מאוהבת במקצוע שאני לומדת. כלומר באנתרופולוגיה, סוציולוגיה זה מעאפן. אני פשוט מבינה שזה מה שעניין אותי כל חיי, פשוט לא הצלחתי לתת לזה שם. זה גם ממש מעסיק אותי, אני חושבת על השיעורים אחרי שהם נגמרים, חופרת למאור, מנסה ליישם את זה בתרבות שאני חיה בה. אני מתלבטת לגבי כל מיני מושגים, איך הם מופיעים בתרבות הישראלית.. ואפילו מצליחה לנחש אותם לא רע. בכל מקרה זה מרתק אותי ואני טובה בזה. מצחיק להגיד שאני טובה במשהו כלכך ערטילאי אבל עדיין. מתחזקת את העבודה במקביל כי אני יודעת שבמקצועות כמו שאני לומדת (כלומר - אני לא לומדת מקצוע) קורות החיים שלך חשובים יותר מהציון הסופי שלך. עד כה הקורות חיים שלי לא רעים בכלל, אבל עדיין. אני משתעשעת ברעיון שאני אגדל ואהיה אנתרופולוגית. זה משעשע ומרגש אותי. בגלל התלישות. אקזוטי משהו. לא? אני לא רואה את עצמי עובדת במשרד. אני לא רואה את עצמי עובדת מול מחשב כל היום. אני לא תופסת את עצמי בתור כוח עבודה. אני גם לא רוצה לתפוס את עצמי ככזאת. אבל עדיין, אולי עוד 10 שנים אחשוב אחרת..