../images/Emo23.gif שיאור יקירה../images/Emo24.gif
לפני הכל שמחה שגילית אותנו. קוראה את דברייך, וקוראה בם שוב, שוב ושוב. מרגישה יושבת לצידך על הסחרחרה הזו שהמפעיל שלה משום מה - נעלם, והיא תופסת תאוצה והראש סחרחר, והנשמה משתוללת וזועקת...והגוף, הגוף מבקש מנוחה - רק מעט מנוחה,... לרגע אבדה לי הידיעה כי בעצם המפסק לסחרחרה זו מונח ממש מתחת לאצבעותי...אצבעותייך, אולם הכוחות, היכולת ללחוץ על ה - OFF כאילו נעלמו. לא, שיאור. הם לא נעלמו. מתוככי הגוף הכואב הזה, הנפש הדאובה, ההרגשה כי "לעולם" ו"תמיד" ו"מחר" ו"אחרת" הם סתם מילים שלא שייכות, בתוך התהום הזו - נמצאת את, את לא לבד במקום החשוך ההוא...ממש לא לבד...את רואה אותנו, אנחנו רואים אותך.. אנחנו מעגל. אנחנו מעגל של תמיכה ואהבה. בלי שאלות. בלי ביקורת ותהיות. אנחנו גם כוח. אפשר ללחוץ על ה - Stop... לא הכל ייעצר במחי. הסחרחרה תמשיך בהילוך איטי יותר... קחי מאיתנו את הכוחות לקפוץ החוצה. לא!!! את לא תפלי, אל דאגה יקירה. יש ביננו שהיו שם. הם קפצו החוצה. הם איתנו. והם כאן להחזיק בך. ובקשה לי: לעולם, אך לעולם אל תחששי שאת מבלבלת לנו את המוח. את ממש לא. חיכינו לך. תודה שבאת.
