Just Shira XD
New member
../images/Emo100.gif../images/Emo63.gifChasing Lights- פרק 40../images/Emo63.gif../images/Emo100.gif
גם היום רק פרק אחד. תפעילו את השיר הזה http://www.youtube.com/watch?v=p-Ysa0ALeIQ&feature=related כבר בתחילת הפרק. זה המנגינה של השיר Chasing Lights (שם הפיק האמהאמ) של הסאטרדייז. עכשיו די עם הדיבורים, מקווה שאתן מוכנות לפרק הזה. השורות האחרונות: "הברקס, הוא לא פועל! הולי אני לא מצליח להאט, אני לא יכול לעצור!" דאגי צעק בהיסטריה, הוא העניק מבט מבוהל להולי, מקבל את אותו המבט גם ממנה. הולי החניקה צעקה כשהמכונית שלהם סטתה ימינה בחדות, כשהאורות המשיכו לסנוור. דאגי המשיך לנסות להשתלט על המכונית שהייתה כמטורפת על הכביש החלק מול המשאית המתקרבת. להולי הכל נראה כמו נצח, כשזה בעצם היה עניין של שניות. היא אחזה חזק ביריכו של דאגי, מרגישה אותו רועד. האורות כבר היו קרובים מתמיד, הולי עצמה את עיניה חזק כל כך עד שחשבה שיתנפצו. היא רצתה לצעוק לדאגי, להגיד לו משהו, כל דבר! כבר היה מאוחר מדי. דאגי איבד כל שליטה על המכונית שהחליקה על הכביש, נכנסת במשאית ועפה במהירות לצד הכביש. היא התהפכה. פרק 40
"דאגי!" צעקתי לו, צרחתי מלוא גרוני. שיפקח את העיניים, הוא חייב! בכיתי בהיסטריה, דיממתי. גם הוא דימם. נענעתי אותו בחוזקה עד שעיניו נפקחו והביטו בי. לא היה לי כוח לדבר, אז התייפחתי. לא היה לי כוח לזוז, אז נשארתי. דאגי הזיז באיטיות את כף ידו והניח על ידי שלי. חייכתי חיוך קטן, תוך כדי דמעות לא פוסקות. "אני מצטער" הוא לחש לי בצרידות. "אתה לא צריך להצטער" התייפחתי, ליטפתי את פניו שנראו פתאום כה חלשות. "אל תשכחי אותי הולי. אני אוהב אותך. תמיד אהבתי ותמיד אוהב" קולו של דאגי רעד, גם כתפיו. שתי דמעות בודדות זלגו על לחייו החיוורות, שנייה לפני שעצם את עיניו ואני התחלתי לצרוח. צרחתי שיתעורר, שיפקח את העיניים, שיענה לי, שיזוז! שיחיה. על מה הוא מדבר? למה לשכוח? הוא לא הולך לשום מקום.. נכון? תוך שניות, לא יכולתי לראות דבר מלבד להבות מרצדות לנגד עיניי. לא יכולתי לשמוע דבר מלבד סירנות. לא יכולתי להרגיש דבר מלבד מישהו שהוציא אותי מהמכונית ונשא אותי בזרועותיו אל אמבולנס. הבטתי לאחור, שני אנשים השכיבו את דאגי על אלונקה והכניסו אותו לאמבולנס נפרד שנסע משם במהירות. הוא עדיין היה מחוסר הכרה כשסגרו את הדלתות, ואני בכיתי כמטורפת, על אף שלא היה לי כוח. אם דאגי ימות, אמות גם אני. ... הטיפול בי לא לקח יותר מדי זמן, הייתי במצב יחסית קל. כשהרופאים יצאו, יצאתי גם אני מהחדר, מחפשת את החדר של דאגי בכל המסדרונות. "כאן דאגי פוינטר?" שאלתי נואשות רופא שעבר. "את לא יכולה להיכנס עכשיו" השיב הרופא הממהר והלך משם. לא הקשבתי. פתחתי את הדלת, ושם הוא היה. דאגי שכב במיטה, עם אותה כותונת מגעילה כמו שלי. עיניו היו עצומות, הוא היה נראה כמו מלאך, מלאך שהילתו נשברה. התחלתי לבכות. כל כך קשה לי לראות אותו ככה. בכיתי. בכיתי מפחד, פחד עצום שיקרה לו משהו, לאדם הכי חשוב לי בעולם הזה. ניגשתי למיטה שלו והנחתי יד רועדת על ידו. "מה קרה לך?" לחשתי בבכי. "בבקשה דאגי.. תחיה.." הדלת נפתחה מאחוריי. לא הסתובבתי. המשכתי להביט בדאגי, לא יכולה לעצור את הדמעות. "אנחנו חייבים להכניס אותו לניתוח עכשיו" הרופא דיבר אלי. "ניתוח? למה?" שאלתי בבלבול, מהדקת את אחיזתי בידו של דאגי. "כדי להציל את חייו" הוא השיב, וריסק אותי. מסביב, אחיות החלו להיכנס, לארגן דברים לקראת הלקיחה של דאגי אל חדר הניתוח. לא רציתי לתת לו ללכת, פחדתי שיכול להיות שהוא לא יחזור. שזו תהיה הפעם האחרונה שאני רואה אותו. המחשבה על כך שוב הציפה אותי בדמעות בלתי נשלטות. קירבתי את פניי אל פניו שלו. הלוואי והיה פוקח את העיניים כדי שאוכל לראות את צבען, את החום, את השמחה. בבקשה דאגי, תפקח את העיניים, תגיד שהכל זה טעות, שאתה בכלל בריא. "אחכה לך כשתצא מהניתוח. אני אוהבת אותך דאגי, תמיד אהבתי ותמיד אוהב" לחשתי לו בוכה, בדיוק את אותן המילים, אותן מילים מתוקות שאמר לי קודם, במכונית הבוערת. דמעה בודדה זלגה מעיני על שפתו של דאגי. נשקתי לשפתיו המתוקות, טועמת את טעמה המלוח של אותה דמעה. ... כבר שלוש שעות שדאגי בחדר הניתוח. הרופאים מצאו אותי וניסו להחזיר אותי לחדר. לא הסכמתי לזוז. הבנים הגיעו והרופאים הסבירו להם את המצב. הם התיישבו לידי בדממה. כך ישבנו, שלוש שעות, מחוץ לחדר הניתוח. התפללתי. שיצא משם כבר, שיצא בריא. שיחיה. זה כל מה שחשוב עכשיו. אני כל כך אוהבת אותו, אהבה כה חזקה, עד שהיא מעט לא הגיונית. אהבה של סרטים, אהבה של ספרים, אהבה שקרתה לי, ואפילו לא רציתי אותה. אבל היא הגיעה, וסחפה אותי אחריה. עברנו כל כך הרבה כדי להיות יחד, איך זה יכול להיגמר פתאום? להיגמר ככה? קשה לי לדמיין עכשיו את חיי בלעדיו. אני לא אוכל להמשיך. הוא חייב לחיות. אני אוהבת אותו. ... רופא יצא מחדר הניתוח. לא דאגי כמו שייחלתי, רק רופא. נעמדתי מולו, ללא מילים, רק במבט, ביקשתי לדעת מה מצבו של דאגי. הרופא נענע בראשו בעצב. "אני מצטער" הוא הניח יד על כתפי, לא מוסיף עוד מילה. נפלתי על הרצפה. נפלתי על הרצפה ובכיתי. הארי כרך את זרועותיו סביבי ברעד ובבכי. דני נתן אגרוף חזק לקיר, מסתיר את הדמעות. טום התיישב, קובר את פניו בין שתי ידיים. דאגי שלי. הוא מת. הוא כבר לא כאן. כבר לא פה לחבק אותי, לנשק, להגיד מילים יפות. הוא כבר לא פה כדי להצחיק, כדי לצחוק. הוא כבר לא פה כדי לנגן, כדי לשיר. הוא כבר לא פה.. בכלל.. אף פעם, לא עוד. דאגי שלי. הוא מת. אהוב שלי. הוא.. הלך. ולא יחזור. דאגי שלי. אני אוהבת אותך. תמיד אהבתי, ותמיד אוהב. ---------------------------------------------------------
גם היום רק פרק אחד. תפעילו את השיר הזה http://www.youtube.com/watch?v=p-Ysa0ALeIQ&feature=related כבר בתחילת הפרק. זה המנגינה של השיר Chasing Lights (שם הפיק האמהאמ) של הסאטרדייז. עכשיו די עם הדיבורים, מקווה שאתן מוכנות לפרק הזה. השורות האחרונות: "הברקס, הוא לא פועל! הולי אני לא מצליח להאט, אני לא יכול לעצור!" דאגי צעק בהיסטריה, הוא העניק מבט מבוהל להולי, מקבל את אותו המבט גם ממנה. הולי החניקה צעקה כשהמכונית שלהם סטתה ימינה בחדות, כשהאורות המשיכו לסנוור. דאגי המשיך לנסות להשתלט על המכונית שהייתה כמטורפת על הכביש החלק מול המשאית המתקרבת. להולי הכל נראה כמו נצח, כשזה בעצם היה עניין של שניות. היא אחזה חזק ביריכו של דאגי, מרגישה אותו רועד. האורות כבר היו קרובים מתמיד, הולי עצמה את עיניה חזק כל כך עד שחשבה שיתנפצו. היא רצתה לצעוק לדאגי, להגיד לו משהו, כל דבר! כבר היה מאוחר מדי. דאגי איבד כל שליטה על המכונית שהחליקה על הכביש, נכנסת במשאית ועפה במהירות לצד הכביש. היא התהפכה. פרק 40
תודה רבה
