מי מאמינה בעקרון הרצף ?

[popo11]

../images/Emo104.gif מי מאמינה בעקרון הרצף ?

הפעם השאלה שלי היא - מי מאמינה בעקרון הרצף ולמה, ובאיזה רמה היא מיישמת אותו וכמה זמן. מאד מסקרן אותי. נראה לי שזה דורש ביטול עצמי מאד גדול ושוחק.

 

[anat i]

סליחה על הבורות...

אבל אפשר הסבר קצר??

 

[popo11]

../images/Emo104.gif אני לא המומחית

ויתקנו אותי המומחיות אם אני טועה, הסממן העיקרי הוא הילד צמוד לאמא כל הזמן - ישן עם ההורים, כל הזמן מנשא, הנקה עד גיל מאוחר יחסית, לא להגיד "לא" ושאר ירקות. הרעיון מועתק מהתרבות האינדיאנית, שם הילד כל הזמן בחברת מבוגרים ולומד גבולות בדרך הקשה.

 

[דורית ובניה]

שמעתי על זה

אני בטוחה שזה טוב מאוד לילד, אבל מה עם האמא? דבר ראשון האם לא יכולה לעבוד במשך לפחות שנתיים וזה לא מתאים לכל אחת. אני לא חושבת שיכולתי לגדל את הילדים שלי בצורה כזו, כי עם כל האהבה הענקית אליהם (ויש שיחשבו שזה אגואיסטי מצידי), אני צריכה קצת מרחב לעצמי, חייבת לנקות את הראש מדי פעם לבד ולי זה פשוט לא מתאים. אם יש מישהי שניסתה את השיטה (דרך אגב- זה אפשרי לדעתי רק עם ילד ראשון) ולא נשברה, אשמח לשמוע.

 

[zimes]

מהו עקרון הרצף, לדעתי (ארוך) ../images/Emo104.gif

אז קודם כל מה הוא לא - הוא לא "הנקה, מנשא, ולינה משותפת". ועוד הסתיגות - אני לא אוהבת את השאלה "האם אתה מאמין ב---" זה מעמיד דברים בשחור ולבן. מה הוא כן? אוווו. די קשה לענות. הרעיון המרכזי - אם נקשיב לעצמינו (ולא לתכתיבי החברה המודרנית, שהתרחקה מה"רצף"), אפשר יהיה לחיות טוב יותר. ניסוח די צולע. אני יודעת. לגבי גידול ילדים - לא מדובר בביטול עצמי של האמא, אלא להפך. הכוונה היא שהמבוגרים (כולל אמא, אחרי משכב הלידה) ממשיכים לעסוק בשלהם, והילדים משתלבים בחייהם בלי להפריע יותר מדי. למשל להניק - אפשר תוך כדי. תוך כדי כמעט כל פעילות. לגבי חינוך - לא מדובר במתירנות מוחלטת, אלא בלעזור לילד למצוא את דרכו להשתלבות בחברה. המסר לילד הוא "תעשה מה שאתה רוצה, אני סומכת עליך שלא תפגע בעצמך, אבל תשים לב בבקשה למה מקובל ומה לא מקובל כאן". עוד נקודה היא לא להפריד. לא להפריד הורים וילדים. לא להפריד את הזקנים מהחברה. לא להפריד עבודה והנאה (המובן העמוק: למצוא את הדרך לעשות את המטלות בכיף: בצוותא, או תוך צחוק, או רק כשיש מצברוח וכח לזה), לא להפריד חיים ולימודים. דרך אגב - מדי פעם, נשאלת שאלה כזו, ואני מנסה לענות עליה. התשובות שלי מתפתחות יחד אתי, יחד עם הראיה שלי את עקרון הרצף, את היישום של קווים ממנו בחיי, ואת חיי.

 

[לאה_מ]

אני מסכימה שאין דבר כזה

"להאמין בעקרון הרצף". בשתי מילים, הספר "עקרון הרצף" מאת ג´יין לידלוף, מתאר את החיים בשבט היקואנה. המחברת התרשמה מאד מתפיסת העולם של האנשים בשבט, מכך שהם מאושרים חלק גדול מאד מהזמן, על אף שהם עוסקים במטלות שאצלנו היו נחשבות מתסכלות ומכבידות (נשיאת משאות כבדים בג´ונגל, לדוגמא). היא ניסתה לתהות על פילוסופית החיים שמביאה לאושר כזה, ומכאן הגיעה לדרך שבה הם מגדלים את הילדים שלהם. א-ב-ל אל לנו לשכוח, שבעוד שהיקואנה הם שבט של לקטים-ציידים, אנחנו כאן חיים בחברה מערבית, מודרנית, שהשוני הבסיסי בינה לבין המתואר בספר, רב. אני מסכימה עם zimes, שלתאר את עקרון הרצף כמינשא-הנקה-לינה משותפת, יהיה פשטני ולא נכון. בעיני, עקרון הרצף משמעו - הקשב לעצמך. הקשב לתחושות שלך, לאינטואיציה שלך. האינטואיציה ההורית שלך, היא הדבר הנכון. אז אני בהחלט לא חושבת, שאמא שעובדת מחוץ לבית, ושנוהגת במכונית, לדוגמא, לא יכולה להסכים עם "עקרון הרצף". היישום, מבחינתי, הוא כזה: אם אני מחזיקה את התינוק שלי על הידים, ומרגישה שזה הדבר הנכון ביותר לעשות - אני אחזיק אותו על הידים כמה שיותר. אם אני מרגישה שאני צריכה לתת לו לחקור דברים, אני אעשה זאת. אם אני מרגישה שלא נוח לי שהוא ישן בחדר אחר, אז הוא ישן איתי, ולא משנה מה יגידו האחיות בטיפת חלב או ההורים או החמות או החברות... ונכון - התפישה שלנו והיישום שלנו את העקרון הזה, משתנים כל הזמן, כפי שאנו משתנים.

 

[vered4]

אידיאולוגיה ומעשים

בספר היא כותבת על שבט אחר, אכזרי ביותר. גם שבט זה חיי בתנאים של השבט הראשון. היא לא שהתה במחיצתו, כי היה אכזרי. אין אנו יודעים על אורח חייו ועל צורת גידול הילדים. יש דברים שאנחנו עושים בגלל תנאי חיינו, ורק אחר כך יכולים לראות האם התוצאה טובה ואם יש אידיאולוגיה שיכולה להתפתח מזה, כמו למשל בצורת החיים בקיבוץ. החיים בתנאי השבט, רווי סכנה, לעומת חלקים אחרים של החיים המודרניים, ולכן אין טבעי יותר מאשר לשאת את הילדים, לשם הגנה פיזית עליהם, על גוף האם. מלאי המזון לתינוקות, ולכלל האוכלוסיה, פעמים רבות נמצא בצמצום, ולכן אין טבעי יותר מאשר להניק. במסגרת האווירה החברתית הלא "אדוקה", שיש בחברות כאלה, הילדים החלו לאכל, להשתתף בארוחות המשפחתיות, בחיי החברה, הרבה יותר מוקדם מהילדים של ימנו. לקחו אותם לשיט בקאנו, הם חשו את תנועות אמהותיהן, הרגישו את מאמציה, את תנודות המיים, חוו הרבה חוויות מעבר לחוייה של היותם במגע עם האם. החוויות שעוברות על ילד הנשא על הידיים, בחברה המערבית, הן מצומצמות מאד, ונותר בהן רק המרכיב של המגע. אין בו העשרה רבה. התינוק של האמא האינדיאנית, נישא על גופה כאשר היא עושה פעולות שונות הקשורות לאורח החיים בטבעי שלה, שלו, ואליו יצטרף בקרוב, כיצור יותר ויותר עצמאי. יש פרק בספר, בו ישנה התיחסות לחינוך לנקיון בשבט. פעוט, שמצופה ממנו, במסגרת התפתחותו, לעשות את צרכיו בחוץ, מחוץ לבקתה (אלה חוקי התרבות של השבט, למרות שהטבע אומר, שיעשה במקום שבו יוצאים הצרכים....), מוצא החוצה מהבקתה בצחוק וב ל ע ג, על כך שאינו לומד לציית לחוקי החברה בה הוא חי. ההנחה של עקרון הרצף, מבוססת על תצפיות של פסיכיאטרית ללא ילדים, בכלים לא אנטרופולוגים כמו מרגרט מיד, בחברה של אינדיאנים. הנחותיה מבוססות על תצפיות, כאשר בניגוד לכלים אקדמיים הנדרשים, היו מעורבים עמדותיה ורגשותיה. רגשותיה מעורבים עד כדי כך, שהיא מרבה להדגיש כמה אכזרי, לא לעשות את מה שלדעתה נכון. מה שלא בהכרח נכון. מה שאנחנו מרגישים לגבי מה נכון לנו מהספר, קשור מאוד לאיך שגדלנו. ולא תמיד ניקח את הדברים "הנכונים" יותר מבחינה טיפולית.

 

[Shellylove]

עקרון הרצף שלי

קראתי רק חלק מהספר עוד לפני שהייתי בהריון והאמת שאז הוא נראה לי די בלתי ישים בחיינו המודרניים. להפתעתי, מספר חודשים אחרי שלי נולדה ראיתי שבאופן טבעי אני מיישמת חלק מהדברים: הילדה הלכה איתי לכל מקום (כולל למשרד) עד גיל 10.5 חודשים, היא יונקת (עדיין), היתה הרבה במנשא, בכל דבר שאני עושה אני משתדלת שזה יהיה משחק בשבילה (היא מאד אוהבת לקפל - כלומר לבלגן - כביסה) ועוד. הלינה המשותפת התאימה לי (ורק לי) עד גיל 3 חודשים ומאז היא ישנה בחדרה, אבל לפעמים אני באה לישון איתה בחדר, אם אני מרגישה שזה מה שהיא צריכה. בקיצור, הטבע כנראה מוביל אותנו (אם אנחנו מקשיבים לו) בדרך הנכונה ואני משתדלת להקשיב לבטן שלי (וגם לשל בעלי) ולרצונות של שלי והרבה פחות לספרים ולתיאוריות מובנות.

 

[רותי ע]

אין פורום הורים שהשאלה לא תעלה

אחת לכמה זמן

ולדעתי התשובה היא כמו לכל נושא אחר בהורות - אין תשובה מוחלטת זה מאוד תלוי באמא (בעיקר). כמו בנושא ההנקה או לינה משותפת. לא מה שמתאים לאחת יתאים לשניה. וגם לא חייבים שחור/לבן. יש הרבה גווני אפור באמצע. לא חייבים למלא אחר עיקרון הרצף בקנאות. לי אישית זה ממש לא מתאים. לא פיזית ולא נפשית. אני זוכרת איך חודש אחרי הלידה השארתי אותו בפעם הראשונה אצל אמא שלי לבד ויצאתי לכמה שעות. איזו תחושת חופש היתה לי. הייתי ממש זקוקה לזה. להתנתקות. וזה לא שלא התגעגעתי אליו מאוד. אבל נהניתי להתגעגע... והיה חשוב לי לצאת מדי פעם בערב, רק ההורים. וכשהוא היה בן 8 חודשים יצאנו לסוף שבוע בבית מלון למלא מצברים. לעומת זאת יש לי חברה טובה שלא מכירה את התחושה הזו. היא היתה יכולה להיות צמודה לילד רצוף ללא תחושה שהיא חייבת להתנתק. וחברה אחרת מגדלת את הילד בבית עד גיל 3 ללא מסגרת של גן וטוב לה עם זה. לעומת זאת אני, ובעיקר הילד שלי מאושרים יותר שהוא בגן. ואם מסתכלים על שלושת הילדים האלו אז שלושתם מאושרים, מפותחים וקשורים מאוד לאמא. כך שאני חושבת שמה שחשוב כאן זה לא הדרך אלא שהאמא תהיה שלמה איתה ומאושרת איתה. כי המשוואה ידועה אמא מאושרת = ילד מאושר והערה אחרונה לגבי עקרון הרצף-באותן תרבויות שבטיות שהן מודל חיקוי לא רק האמא נושאת בנטל. בחברה השבטית כל הנשים יחד מגדלות את הילדים והילד נמצא על כולן. והן לוקחות אותו לעבודתן היומיומית וממשיכות את חייהן הרגילים כשהילד משתלב ומתאים את עצמו לסביבה ולא להפך. בחיים המודרנים שלנו קשה למצוא תנאים כאלו. רוב הנשים עובדות מחוץ לבית בעבודות שאינן מאפשרות להביא תינוק אליהן. וגם אם הן בבית הן לבד. אין להן את התמיכה הברוכה של בנות השבט. וחבל...

 

[אמא של תומר]

מסכימה עם כל מילה של רותי ../images/Emo45.gif

 

[מירי,]

את בטוחה שחבל?

נסי לבדוק כמה דיונים היו כאן על החמות... רק לאחרונה התנהל כאן דיון על חמה שבאה לגור דלת ליד, כולן כאן ניחמו אותה....

 

[מירי,]

ברח שניה לפני...

כולן מחליטות לגבי הילד שלך , כולן מחנכות אותו .... לא רע שיש עזרה זמינה מתי שצריך אבל....

 

[רותי ע]

ואת מעלה כאן עוד הבדל בין החברה

שלנו לחברה השבטית. אנחנו מגדלים בד"כ את הילדים שלנו לא כמו שהורינו גידלו אותנו. זמנים חדשים-תאוריות חדשות. ואילו בחברה השבטית הזקנות מלמדות את הצעירות את חוכמת השבט שזו למעשה חוכמת ההישרדות והן יעבירו בבוא הזמן את החוכמה לבנותיהן. (ממליצה לקרוא את הספר "האוהל האדום" שבו הנושא מאוד מודגש).

 

[שירי ל]

אני משתדלת ליישם כמה שאפשר

אבל אני בבית- נראה לי מאוד מאוד קשה להיות אם עובדת ועדיין לישם. דבר אחד חשוב מאוד ובסיסי למדתי מהספר: לזרוק את כל התיאוריות החינוכיות לפח וללכת רק על פי האינטואיציה שלי.

 

[מלמלה]

לא קראתי את הספר (ארוך)

שמעתי רבות לדעתי יש לאפשר הן לילד והן למבוגר לחיות במסגרת המתאימה לו אכן בשבטים אלו אותם אנשים חיים בהרמוניה נפלאה ועוסקים בעבודות קשות ונשארים מאוד שמחים הם גם יותר בריאים - ותוחלת החיים שלהם? אני לא בטוחה יותר ארוכה לדעתי ההפך. כן נראה לי שיש צורך לחזור ולבדוק את עצמנו להתענין, לשאול, לתהות ולשנות במקומות בהן נוצרות בעיות למשל אם יש קשיים בהשכבה, בסידור החדר, הילד לא לומד או בשאר המטלות אותה בדיקה לא ממש משתלבת לי עם - לזרום עם האינטואציה שלי - שכן כאשר אני עושה לפי מה שאני מרגישה לא תמיד אני מגיעה לתוצאות אותן רציתי להגיע ואילו בנית מהלכים מתוכננים (כמו בנית סדר יום לתינוק, בניית מערכת שעות לימוד מסודר, וכו´ ), כן מביאה אותי ליותר הרמוניה בחיי המשפחה אני מוצאת סתירה בין שתי נקודות אלו מצד אחד - לתכנן את המהלכים (לפעמים אני בונה לי משפט שאותו אומר בארוע זה או חאחר) מצד שני - ההרמוניה אליה אני מגיעה בשילוב של החיים המשותפים של בני הבית שכל אחד חיי את חייו שלו לא אני לא מיישמת את עיקרון הרצף או מה ששמעתי עליו והבנות שלי מגיל צעיר במעון כי כך חשבתי שטוב יותר ומפתח יותר ולא רק משיקולים של לצאת לעבוד כן או לא

 

[ליאת של בר]

מסתבר שאני... ../images/Emo6.gif

שמעתי עליו יחסית באחור, וגיליתי שאני מיישמת אותו... אצלי זה מתבטא בגדול בזרימה עם בר. עכשיו היא ישנה איתנו אחרי שהיא ישנה לבד, היא הייתה הרבה על הידיים - כי ככה היא רצתה ולמרות שהזהירו אותי שהיא לא תרד.. היא מסתדרת מצויין בלי ידיים (וכשבא לה אני כאן). אני עדיין מניקה מתי שהיא רוצה. היא הייתה המון על המנשא ועדיין כשהיא רוצה.. וכו´ ומצד שני אני משתדלת שהיא גם תתאים את עצמה אלי - אני לא מבדרת אותה כל היום אלא גם עושה את מה שיש לי לעשות (אני איתה בבית) והיא משחקת לבד או "מטיילת" איתי בבית, מושיטה לי אטבי כביסה וכו´.. כל זה, אגב, בא לי כהפתעה גמורה ולא היה עולה על דעתי לא בהריון וגם לא בחודשים הראשונים אחרי הלידה. יצא לנו..

 

[גאיה של זיו]

מאמינה רק במה שמתאים לכל המשפחה

עקרון הרצף קשה ליישום למשפחה מערבית מודרנית. אני מניחה שכל משפחה מיישמת מה שמתאים לה. לדעתי, אסור ליישם תאוריה שאינה מתאימה לאופי של האם ושאר המשפחה. באופן אישי זה ממש לא מתאים לי, למרות זאת, אני מאוד אוהבת להחזיק את זיו על הידיים משום שהוא לא יונק ואני אוהבת להרגיש אותו. גאיה

 

[_גלית_]

קראתי אותו כשהייתי בהריון ../images/Emo63.gif

והיה לי די ברור שיש בו דברים שאני מתחברת אליהם והם ישימים, ויש דברים שלא. כמו שכבר אמרו כאן הנקודה המרכזית שאני לקחתי ממנו, היא להקשיב לעצמי ולבן זוגי, לאינטואיציה שלי ושלו ולתינוק שלנו וצרכיו. מה שאימצנו זה בעיקר: הנקה, הרבה על הידיים, לא לנסות לבנות סדר יום קבוע, (למרות כל אלה שמנסים להפחיד אותנו), לא להכריח לעשות דברים שהוא לא רוצה, ושינה משותפת בתקופות שיש צורך. כל אחד מהדברים האלה נבחן ויבחן יום יום מחדש, למקרה שלאחד מאיתנו לא יהיה טוב איתו.

 

[אירית של מורן ומתן]

אני מיישמת רק חלק שמתאים לי

אני מאמינה בעקרון הרצף אבל לא נראה לי שאני מסוגלת להתמיד בכל. לא קניתי בעבר מנשא, אבל הרמתי אותו די הרבה. אני עושה את מה שטוב לי: לישון איתו, שמה אותו על השיש או שהוא עומד מעל כסא ומשתפת אותו בהכנת האוכל.

 

[אירית של מורן ומתן]

קפץ לי (המשך)

אני בעיקר מקשיבה לתחושותיי. אני כן אומרת "לא" ולא מוותרת אם זה דבר שחשוב לי. אני לא מאמינה שמישהו שפועל רק "לפי הספר" אבל איננו שלם עם הויתור יצליח במשימתו. טוב לקרוא ולדעת דברים אך לדעתי צריך ליישם רק את מה שאנחנו יודעים שנעמוד בו.