הקפצה

[שנה אחרי]

שלום לכולם

מעולם לא השתתפתי בפורום ואני מקווה שלא נהגתי ב"חוסר נימוס" בכך שפשוט עניתי להודעות. לפני שנתיים קצת אחרי יומולדת 30 אבחנו אצלי הודג´קינס, טופלתי משך חצי שנה סיימתי ביולי שעבר ואני בריאה, לפחות לפי האונקולוגים. במהלך האבחון - טיפול, לקחתי הכל (כמעט) בקלות (מוזרה אפילו). אלא שדווקה ההבראה קשה לי. אחרי שהתחילה "החזרה לחיים" נתקפתי דיכאון עז שנמשך כמה חודשים טובים. כיום אני כבר בשגרה ממש: עובדת, לומדת, חברים, שוב יוצאת עם בחורים אבל משהו יושב עלי. ראשית ברמה הפיזית לא חזרתי לעצמי, אני ממש עייפה יש ימים שאני סוחבת עצמי בקושי - כמו טירון בקמ´ האחרון של מסע כומתה. פשוט רוצה לישון זה מפריע לתפקוד שלי ומוציא אותי מדעתי האם עוד מישהו חווה זאת כל כך הרבה זמן אחרי? וגם, אני מתקשה מאוד לשתף את הקרובים לי בחרדות ובמשברים הפוסט סרטניים -גם כי יש לי תחושה שלא ממש מבינים מה אני רוצה וגם קשה לי לשבור את התבנית הזו שהכל "קטן עלי". אנשים לא מפסיקים להגיד לי איזה מדהימה, חזקה, אופטימית,הייתי וכמה "החזקת את כולם". ויש לי איזה קושי לבוא עכשיו שנה אחרי, כאילו כבר בריאה ולהגיד שהסרטן לא עבר כי נשארו ספיחים רגשיים. (אנא אל תציעו טיפול פסיכולוגי, זה לא מתאים לי) מקווה שהפורום הזה יתאים לשיתוף. וכל האמור כאן לא עומד בניגוד למה שכבר כתבתי שהיו גם דברים טובים שנולדו באונקולוגיה. אשמח לתגובות, במיוחד של מי שכבר הבריאו שרון, תודה על תגובתך להודעתי הקודמת. מקווה שההודעה לא מופיעה פעמיים - גם הטכנולוגיה הפורומית חדשה לי... שיהיה טוב לכולם.

 

[MemphisRaines]

כל כך מבין כל כך מזדהה

וכל כך מכיר מיד בסיום הטיפולים הרגשתי נהדר כאילו נולדתי מחדש כוח פנימי מדהים סחבתי כך במשך כשנה בערך עשיתי דברים מדהימים כל העולם התפעם מהכוחות שלי ואז פתאום בלי שום סיבה ואלי אפילו במצב בו הייתי אחרי הישג מאד משמעותי פתאום נפלתי לא ידעתי למה לא הבנתי זה כאב ואפילו מאד תקופה של כמה חודשים עייפות מחד וחוסר מצברוח מאידך היציאה מהמצב הזה היתה קשה ואפילו מאד הרגשתי שאני זקוק לשינוי ושינוי גדול כשהתחלתי לבצע את השינוי דברים התחילו לזוז מצב הרוח השתפר משמעותית ואיתו גם הכוח לעשות דברים הכוח הפיזי חזר זמן מה אח"כ , אם כי גם כיום הוא לא כמו לפני גילוי המחלה ( בעצם אולי כן אני לא ממש יודע כיצד להשוות ) ידידה יקרה

את העיצומו של מסע מסע שאף אחד לא עשה , את פורצת דרך שהי ייחודית לך אנחנו כאן כדי להיות חברים , כדי לתמוך כדי להיות זה לצד זה כדי לתת כוח זה לזה והכי חשוב כדי להראות שיש חיים האחרי הסרטן

אז

לדרך

שרון

 

[שנה אחרי]

איזה סוג של שינוי?

אני לא מצליחה לראות מה עוד / אחר אני יכולה לעשות וממש אשמח לקבל רעיונות. כתבתי כבר על השינויים בקשרים שלי עם אנשים ואני מודה שאני ממש גאה בתהליך הזה. חזרתי ללמוד משהו שמאוד רציתי ואני נהנת מזה, אני נהנת מהעבודה ככה שהרוב טוב, אם כי אני שונאת את הרווקות שלי יותר מבעבר. האמת עוד לפני שחליתי כבר התחלתי ליישם גישה של "להיות במאה אחוז" במה שאני עושה. ויתרתי על עבודה מכניסה אך משעבדת בהיי-טק, אני מרוויחה פחות ויש לי יותר זמן ואני ממשיכה עם התפיסה הזו. ולמרות כל האמור יש איזו עננה של יאוש ועצבות מעל כל זה, וזה די מתסכל אותי, כי אם הרוב כל כך בסדר (ואני באמת מרגישה ככה) אז איך זה שפתאום בלי כל אזהרה תוקפות אותי תחושות ו או מחשבות של יאוש גמור, שאין טעם לכל זה. וזה לא ממוקד חשש מפני חזרת המחלה סתם שביזות כללית לא ממוקדת. מודה שיש בי אפילו חלק שמקווה שזה כבר יקרה (במובן שהפחד גדול מן הדבר עצמו, כמו שכתבתי ליונתן) כאילו שחזרת המחלה תפטור אותי מהחשש המקנן שהיא תשוב. וההתמודדות עם לספרשהייתי חולה, לאנשים חדשים בהקשר הרומנטי אבל לא רק. להתמודד עם זה שאנשים מספרים לי על מחלות של קרוביהם ואני ממש לא רוצה לשמוע את זה. אני מרגישה שנפרץ איזה סכר...פתאום אפשר לכתוב - לדבר עם אנשים שלפחות מבינים במה העניין. מקווה שזה לא יותר מידי לכם. ובכל זאת אעצור פה כרגע. תודה

 

[פורפורית]

../images/Emo24.gifחמודה

אני מבינה אותך מאוד טוב, גם אני חשתי כמוך בסוף הטיפולים וכנראה שכל האנרגיה שהשקעתי בלהבריא ולעבור את הסיוט ולשחק אותה ליד הילדות שלי ליד החברים, והרצון שלא ידעו כי לא בא לדבר ,והפחד מתי זה אולי ישוב וכו וכו, אני יכולה לעודד אותך בדבר אחד כמה שיעבור יותר זמן את תחזרי לעצמך לחלוטין ותראי את הדברים בצורה שונה, הזמן מרפא כך זה היה אצלי ,חלפו להם 3 וחצי שנים ואני היום שונה ,חזרתי לעצמי בערך לפני כשנה ,היות ואת צעירה ממני אני מאמינה שאצלך זה יחזור יותר מהר את תרגישי חזקה יותר פיזית וגם נפשית. כל בוקר תעמדי מול המראה תחייכי לעצמך ותגידי אני אוהבת אותך.מאחלת לך החלמה שלמה, שלך עליזה

 

[שנה אחרי]

האופטימיות מדבקת

וגם משמח לשמוע שגם אצלך (אצלכם) היה תהליך דומה, הייתי מוטרדת מאוד מהדיכאון הפוסט החלמה, במיוחד שמי שכבר דיברתי איתו לא יכול היה להתאפק ולהסביר לי שאני מתאבלת על אובדן הרווח המשני מהמחלה. ולא שאני פוסלת את זה (היה כיף להיות במרכז הענינים) אבל הדיכאון, היה הרבה יותר מזה והתגובות, היו מעצבנות.

 

[MemphisRaines]

קראתי את הודעתך פעמיים

ובכל פעם ראיתי עוד משהו לגבי עצמי לגבי השינוי השינוי שלי היה מעיין פאזל חיבור של המון דברים קטנים שיצרו שלם חדש ראשית שינוי בדרך העבודה שלי , לא החלפתי מקום עבודה אבל שיניתי סטנדרטים ובניתי צוות חדש סביבי ( ולא רק לפי כישורים נטו ) הדבר הבא היה ההנה שאני לא מושלם ושלפעמים אפשר לעשות משהו שלא יהיה כליל השלמות וההמשך היה לימודים של דבר חדש ( שבסוף הניב אכזבה גדולה ) שנה אח"כ ביצעתי שינוי נוסף שהיה הרבה יותר משמעותי ( אחרי אותה אכזבה מהלימודים ) הבנתי שלמרות שאני ממש ממש ממש טוב בכיוון מסוים הכיוון שלי הוא אחר לדמרי , אם תמדי הייתי אדם עם יכולות טכניות שלא נתן לנפש להתבטא הרי שכיום אני נותן לנפש לשלוט בראש וכאן התוצאות החלו לזרום פתאום מצאתי את עצמי בתוך אהבה חדשה ( אמנם היא לא החזיקה מעמד זמן רב אבל הייתי צריך אותה מאד ) מצאתי את עצמי קם עם חיוך מידי בוקר נתתי לעצמי להאמין בדברים שבעבר התעלמתי מהם לחלוטין והכי חשוב למדתי לאהוב את עצמי ולשים את עצמי כמרכז בקריאה נוספת שמתי לב שנושא הזוגיות מקשה עלייך וכן אני מכיר את זה מהנקודה הכי כואבת שיש ( כרגע ) אני כמהה לאהבה יש בי המון לתת ואין מי שתיקח ומאד קשה לי ליצור את המגע הראשוני ההבדל הגדול מבחינה זו שאם בעבר כשחסרה לי אהבה , פשוט טיתאטי את הנושא מתחת לשטיח הרי שכיום אני מודע לצורך הזה , נותן לעצמי להוציא רגשות לבכות לפרוק לדבר ולכתוב וזה עוזר לי ומקל עלי כשהכי כואב שרון

 

[שנה אחרי]

שינוי בחלקים? לא חשבתי על זה

אבל דבריך מציעים לי הסתכלות חדשה על מה שקורה איתי מבחינת שינוי, הלימודים החדשים שלי בנתיים לא מהווים אכזבה. אומרים שבוגרי האונקולוגיה מקבלים פרופורציות לגבי מה חשוב - אצלי קרה ההפך, אני שציונים לא היו חשובים לי מעולם (ואני באקדמיה כבר 10 שנים) פחות מ-90 (ורוב הציונים שלי הם נמוכים מזה...) משביז אותי בטירוף. אני מקווה שזה לא חודרני מידי - אבל בעניין הזוגיות חדשה איך היתה ההתמודדות עם לספר "לה" על הסרטן. אני יצאתי עם מישהו משך חודש וממש רציתי לא לספר לו, דחיתי את זה, בסופו של דבר "נאלצתי" לספר לו בערב בו הוא סיפר על הטיפולים (בזמן הווה) של אחד מהוריו. היה די נורא (לי ואני חושבת שגם לו). זה לא הלך מסיבות אחרות, אבל אצלי תמיד קיימת המודעות (אולי שגויה) שזה עשוי להרתיע בני זוג פוטנציאליים. בהקשר זה אני מאוד עסוקה בשאלות של פוריות - האם נפגעה היכולת ללדת? ובמקרה שכן, האם אני מוכנה לעשות טיפולי פוריות (לא מאמינה לרופאים שעידוד צמיחה של תאים בשחלות לא עלול להוביל להתפרצות של סרטן אצל מי שנמצאת בסיכון גבוה ממילא).אשמח אם מישהו/היא כן יודעים, ילדו/הולידו, וגם אם יש מחשבות בנושא, פוריות והורות. אני ממש שונאת לספר את זה לאנשים חדשים (בכלל, לא דווקא זוגיים) ומצד שני... יש לי תחושה שזה לא הוגן להסתיר את זה. (וכן אני יודעת שלא חייבים לספר) וזה כל כך מוזר לאור העובדה שבזמן המחלה - טיפולים חוץ ממודעה בידיעות עשיתי הכל כדי שכולם ידעו, גם כי זה הקל עלי וגם כי רציתי למנוע שיחות מסוג:מה קורה איתך? - אני באונקולוגיה... הבית שלי לא ממוחשב - לכן לוקח לי זמן לענות אבל אני ממש מודה על ההתיחסות שלך ושל כולם. תודה!!!!

 

[MemphisRaines]

שימי לב שהשינוי הוא נכון לך

ורק לך וכך גם השינוי שלי לכל אחד מאיתנו יש את השנוי שלו בכיוון בועצומה שלו וזה משמ אל אותו דבר לגבי בת הזוג נקודה כואבת בעת גילוי המחלה יצאתי עם מישהי תקופה יחסית ארוכה בערך שנה וחצי ביום שבו נכנסתי לביופסיה כשהבנתי בדיוק במה מדובר היא פשוט נעלמה עשתה צעד ימינה ויצאה מחיי קטע מאד בעייתי הוא כשאני מכיר מישהי אני לא יודע מתי לספר לה זה אמנם לא דבר שמטריד אותי ביומיום אבל עצם היותי בוגר סרטן משפיע על חיי , המון פעילויות בהן אני קשור קשורת לסרטן ולמעשה כל חיי עוצבו מחדש בעקבות המחלה שרון

 

[פורפורית]

שרון יקר

בן כמה אתה ? אם מותר לשאול?

 

[MemphisRaines]

כן מותר לשאול ../images/Emo13.gif

כמעט 29 שרון

 

[ציפורלילה]

כל כך מבינה אותך ../images/Emo9.gif

ובתור התחלה אני שמחה שבאת לשתף, כי זה חשוב וזה עוזר. בתור מישהי שעברה הודג´קינס פעמיים אני מאד מבינה על מה את מדברת. בזמן הטיפולים התחושה שהכל קטן עליי, והנה אני עוברת טיפולים ואחרי זה אני אהיה בריאה ואחרי זמן מה תחושה של דכאון מתמשך ועמוק. בזמן הטיפולים אנחנו בעצם מתמודדים רק עם המצב הפיזי, עם הכאבים והבחילות וכל תופעות הגוף ורק אחרי שסיימנו עם ההתמודדות הפיזית יש לנו זמן וכוח להתמודד עם תחושות הנפש. כל אחד עושה את זה בקצב שלו אבל זה מאד טבעי, ואפילו הכרחי כיוון שבעצם עברנו טראומה מסויימת ואיזשהו אבדן וזה הזמן שלנו לעבד את כל מה שעבר עלינו ולהתאבל קצת על האבדן וקצת לפחד ולשקוע במחשבות. עצם העובדה שאת עוברת דרך כל התחושות האלו מראות שהכל אצלך בסדר. אני עברתי את כל אלו פעמיים, בפעם הראשונה הגעתי למקום הזה של הדכאון וההתמוטטות אחרי שלוש שנים מהמחלה. בפעם השניה זה הגיע הרבה יותר מוקדם אבל כבר ידעתי מה אמור להגיע והבנתי שזה חלק מההחלמה וזה מקום שעוברים דרכו כי זה חלק בלתי נפרד מהתהליך, וכן - מותר ואפילו רצוי לבכות ולתת לכל הרגשות האלו שבפנים לצאת החוצה כדי שתהיי מסוגלת להמשיך הלאה ורק אחרי שתתני לעצמך לגמרי את כל הזמן שהנפש שלך דורשת, תוכלי להמשיך הלאה. לגבי פסיכולוג - לי היתה פסיכולוגית מדהימה של המחלקה (באיכילוב) שבאמת הבינה אותי ונתנה לי תמיכה לאורך כל הטיפולים וגם אחריהם. לגבי העיפות שלך, לדעתי זה יכול לנבוע משני דברים - או שזו תשישות הגוף מהטיפולים והמאמץ של הגוף לרפא את עצמו מתיש אותו, או שיכולה להיות בעיה בתפקוד של בלוטת תריס בגלל הטיפולים ותת פעילות של הבלוטה עלולה לגרום לעייפות. אם זה מפריע לך אז זה שווה בדיקה. בכל מקרה זה איזשהו צורך של הגוף כרגע אז אולי כדאי גם לתת לגוף את מה שהוא רוצה כי למרות שהטיפולים היו מזמן הגוף עדיין עבר טראומה מאד חזקה ולוקח לו זמן להחלים. לגבי העובדה שקשה לך לשתף את הסביבה כי כולם מחזיקים ממך עכשיו "וונדרוומן", הרי זה מה שהצגת להם וזה מה שהם למדו להכיר ממך ופתאום מאד קשה להתפרק ולבכות ליד כל האנשים האלה כי הרי את הסלע של כולם ואת הכי חזקה (כן, מאד מאד מוכר לי ). אני יכולה להציע לך למצוא אדם אחד או שניים שהכי קרובים לך ושיודעים בדיוק מה עברת, שהיו שותפים לכל חוויות הכימו´ שלך ולדעתי הם גם אלו שיהיו מסוגלים להתמודד עם העובדה שכרגע את זקוקה לכתף ולאוזן, ולאט לאט כן לתת לעצמך להתפרק לידם. מקווה שעזרתי. יום טוב גלי

 

[שנה אחרי]

עייפות, אכן גם לבלוטה יש בזה יד.

תודה, זה עזר. אכן בלוטת התריס אלא שאני מקבלת (לוקחת?) אלטרוקסין וככה אני גם בהיפו (עדיין) וגם סובלת מתופעות לוואי של היפר - רעד, דופק וכיוצא בהללו אני לא מסכימה לרופא שלי לקחת עוד תרופות נגד הרעד מעדיפה לחיות איתו מעצבן ככל שיהיה. ולעניין זה האנדוקרינולוג אומר שיש קשר בין הבלוטה לפגיעה החמורה באיכות השינה, האם את יודעת על איזה פיתרון? ולמצוא מישהו שאפשר להתפרק אצלו?! זה להשתיל לי אישיות חדשה - לא שאין כאלו בסביבה שלי (ההפך, והם גם תמיד מציעים אמפטיה ותמיכה) אבל תמיד הייתי הכי חזקה , אופטימית , עצמאית ולא נשענת על אף אחד ואני פשוט לא יודעת לעשות את זה. אני מניחה שגם בגלל זה הייתי גם כל כך "מדהימה" בזמן המחלה. בפעמים שאני כבר מצליחה להתפרק - זה משאיר לי טעם רע בפה - שהכבדתי על אחרים, ושזה גם לא הוריד את המשקל הזה מהכתפיים וגם - שמי שלא היה שם לא באמת מבין, וזה קצת מתסכל. בכל זאת אני מנסה ללמוד לעשות את זה, מידי פעם זה מצליח ל, גם הפורום זה חלק מהתהליך. בכל מקרה אני ממש מודה על התשובה שלך.

 

[שרון07]

אלטרוקסין וחרדות

עד כמה שידוע לי, וכמובן שאין לי אישור רפואי על כך, עצם לקיחת אלטרוקסין יכולה לגרום לחרדות - אולי שווה לבדוק את זה ולא להניח שהסבל שלך נובע רק ממצב נפשי נטו.

 

[פורפורית]

../images/Emo13.gifהיי חמודה

מאוד מוכר לי כל מה שאת כותבת, גם אני לוקחת אלטרוקסין ומאוזנת טוב, זכור לי שלקח לי כמעט שנה של אי שקט עד שאוזנתי כראוי, אני גם נכנסתי לפורום הזה ולשכן כדי שאוכל לדבר עם אנשים שעברו את אותן החוויות ,וכך לא להכביד על הסביבה שלמרות שלא מראים, ישנה ההרגשה לאחר תקופה שהם רוצים להמשיך הלאה ואם אפשר ,לשכוח,ואני לא מתלוננת אבל לפעמים רוצה לפרוק חששות ,וגם לעזור אם אפשרי לאחרים עי" עידוד. אז תרגישי טוב וכך כולם בפורום.

 

[ציפורלילה]

אז אולי זה משהו מעבר...

משהו שלא רק קשור לבלוטת תריס, אני לא מספיק מבינה בזה אבל אולי כדאי לבדוק גם מעבר. אני, במשך התקופה לא קיבלתי תשובות מספקות ולכן המשכתי לחפש תשובות. מצאתי באופן מפתיע בפורום רופאים מקצועי של IOL רופאה אנדוקרינית אליה הגעתי בסוף וכרגע היא הרופאה שלי. ייאמר רבות לזכותה ואני ממליצה לנסות לשאול אותה מה שמציק לך. לגבי ההתפרקויות - נכון, זה לא קל ומי שלא היה "שם" באמת לא מסוגל להבין אבל כן מסוגל להקשיב ומסוגל לתת חיבוק ברגעים הקשים. אולי האנשים סביבך מרגישים קצת מנותקים ממך כי את לא נותנת להם להתקרב ולא נותנת לעצמך להשען. את לא צריכה להרגיש רע עם זה שאת מתפרקת, זה מותר וזה רצוי ולפעמים אפילו הכרחי, לא כל אחד עובר את מה שעברת. בכל מקרה אני שמחה שאת באה הנה וכן משתפת כי פה אנחנו מבינים ויודעים ומכירים. נכון שזה לוקח זמן אבל גם נכונה הקלישאה "זמן מרפא". תני לעצמך את הזמן. שולחת לך

והמון

(זה תמיד עוזר!) גלי

 

[blg]

אנדוקרינולוגיה

העניין הזה עם תשובות לא מספקות כל כך מוכר! הרופאים מתייחסים רק לחלקים מאיתנו - האונקולוגית רק לסרטן, האנדו´ רק לבלוטה ורופא המשפחה מחייך בנימוס, נד בראשו, אמפטי ולא יודע מה אני רוצה ממנו... וגם הם לא תמיד יודעים לא מעט בגלל התפיסה המתמחה (ולא הוליסטית) של הרפואה המערבית. התריס שלי היה בעייתי עוד לפני הסרטן,דווקא הייפר, עכשיו אני בשילוב המחץ בו בדיקות הדם מראות היפו ויש לי תופעות לוואי של הייפר. אשמח לנסות גם בIOL, זה בסדר לכתוב כאן את השם של הרופאה?. כמה דברים שלמדתי בכל זאת - ההיפו כשלעצמו עלול לגרום לדיכאון ולהחריף בעיות שינה למי שכבר היו לו/לה ככה שזה מוסיף לעייפות הכללית. וגם יש לו השפעות קוגניטיביות (ריכוז, קליטה, חשיבה, בלבול) ככה שמי שחווה את זה כדאי לבדוק גם בכיוון הזה. אני לא מרגישה רע עם עצם ההתפרקות אבל כן מפחדת שאתפרק לרסיסים ולא אוכל לאסוף אותם אח"כ, להשבר (להשען) זו מיומנות נרכשת. תודה על החיבוק והגלידה גם.

 

[ציפורלילה]

נראה לי שמי שכבר כאן חושב קצת אחרת

לגבי התפיסה של הסרטן ולגבי תפיסה של מחלות בכלל. אני מאד מאמינה בתפיסה ההוליסטית ובתפיסה שכאב או תסמין הם סימן לבעיה גדולה יותר. אני חושבת שאולי כדאי לך לנסות רפואה אלטרנטיבית, לצערי עלולה לצוץ כאן בעיה אחת והיא שחלק מהמטפלים האלטרנטיבים לא נוגעים בחולי סרטן עד חמש שנים אחרי המחלה. למזלנו יש מהם שמבינים את הצורך שלנו בטיפול שלהם. בכל מקרה אני חושבת שזה שווה בדיקה. לגבי ההיפו/היפר של הבלוטה - לוקח לגוף זמן להחלים אחרי טראומה של כימו אבל זה לא אומר שלא צריך לפחות לאתר את הבעיה. אני כמעט שלוש שנים אחרי, מטופלת באלטרוקסין כמעט חמש שנים ואני עדיין לא מאוזנת ואני חשה את השינויים כמעט ביומיום - יום היפראקטיבית ויום תשושה. אני לא יכולה לתקן אבל למדתי שבמקום להלחם בזה, עדיף לפעמים לזרום עם זה. לדעתי בעיות הריכוז והחשיבה יכולות בהחלט לנבוע מהטיפולים, זו תופעת לוואי שכיחה של כימו וזה עובר עם הזמן (שוב זמן כמוטיב חוזר..). חוץ מזה... שלחתי לך מסר. יום טוב ו

גלי

 

[MemphisRaines]

רופא הוא רק בנאדם

נכון שלפעמים הם ממש מעצבנים , מלחיצים ופעולתיהם נראות כמו כיסוי תחת אלגנטי אבל יש גם מקרים הפוכים , יש רופאים שמבררים עם רופא מתחום אחר מה הטכלס של הבדיקוה , מציגים בפניו את הנתונים של החולה ומה הבעיות מהן הוא סובל מכל הכיוונים להתרסק - מותר טבעי אנושי אם לא היינו בני אדם עם רגשות כנראה שלא היינו מתרסקים ומצד שני לא היינו זוכים לוות את הכיף שבאהבה , את ההנאה שבלעשות משהו טוב ואת ה

שהוא בעיני תמצית החיים

שרון

 

[ציפורלילה]

נכון, רופא הוא ר ק בנאדם

ולא אלוהים, כמו התדמית שלהם שלאט מתנפצת לה. לדעתי אפשר גם להתייחס אליהם פשוט כאל נותני שרות - אתה חולה, והם אמורים להביא לך מזור. וכמו שהיית הולך למוסך ומקבל הצעת מחיר והולך לבדוק אולי בעוד מוסך או שניים, הרי לא כל שכן כשזה מגיע לבריאות הגוף שלנו - למה לא לקבל עוד הצעת מחיר?! שבסופו של דבר מכונית אפשר להחליף, אבל גוף זה קצת יותר מסובך. נכון שכולם טועים וכולם בני אדם אבל אל לנו לשכוח שטעות של רופא עולה לכולנו קצת יותר. שתהיה לכולנו שבת שלום גלי

 

[lital_helmer]

היי...

אני מזדהה כל כך עם כל מה שכתבת... אני לא יודעת את קראת את הודעותי בפורום אך גם אני אחרי הודג´קין..אמנם רק חודשיים עברו מסיום הטיפולים...אך יש הרבה נקודות שהזכרת שאני ממש מרגישה ומתחבטת בהם בעצמי. במיוחד עם מה שכתבת בנושא הפוריות. זה מאוד מאוד מטריד אותי..מעסיק את מחשבותי כמעט כל הזמן. גם אני במשך הטיפול לקחתי הכל ממש בקלות ואפשר לומר..שהיום, אפילו שעבר מעט זמן, אני מרגישה...איך לומר..קצת מוזר..קצת אחרת. לא יודעת להגדיר. הרבה פעמים מעסיקות אותי מחשבות...שאני ממש לא צריכה לחשוב. אשמח אם תצרי עמי קשר במייל...או מסר. ליטל.