נבואות של לילה
פתיתי השלג ירדו ללא הפסקה. רוח הלילה חדרה פנימה, כאילו מסרבת לצאת ולספק נחמה. שיירת הכוהנים התקדמה באיטיות, לפידים בידם האחד וספרי קודש בידם השנייה. בין כל הגברים הגבוהים והחסונים, אותם אלה שאמונה מילאה את ליבם ומנאה מכל רגש משמהותי להיכנס פנימה, הלכה לה נערה אדמונית. שיערה עף ברוח, מעין קריאת תיגר על קשיחותם של הסובבים אותה, אלה שהלכו בצעדים יציבים, הבעת פניהם קבועה, משותקת. צעדיה לא היו יציבים. גופה רעד, כצפוי בתנאי מזג האוויר הקשים של לילה שחור זה. כשפנתה הנערה אל הכוהן שלידה ושאלה על משך הזמן הנותר עד להגעה למקדש, פנה אליה הכוהן והשיב, "בקרוב, ילדה." הוא אז הוסיף, "אולי במקום לחשוב על מה שנותר, תחשבי על מה שהיה." הנערה הסיטה את מבטה מיד. כסיל, היא חשבה לעצמה במרירות. מה שהיה? למה לה לחשוב על דברים כאלו לפני הסוף? כל חייה הקצרים היו מלאים בנבואות מיותרות, ספרי קודש, תפילות, מנהגים שהיו מובנים רק לאלה שהיו מספיק משוגעים בשביל להמציא אותם, אך היוו תעלומה לכל השפויים שמסביב. לא שהדבר מנע מרבים אחרים ללכת אחרי האמונה החדשה. "הדת החדשה שתשחרר את כולנו!" כך הם צעקו ברחובות הקודרים, בין המון האנשים העייף והמיואש. מי היה מאמין שמישהו ילך אחרי שמשוגעים האלו? היא בטח לא האמינה. היא עדיין לא מאמינה, עכשיו גם אין לה זמן למצוא את האמונה הזו. השביל שבו הלכה הקבוצה במשך שעות ארוכות, החל להתרחב. אורות מרוחקים נראו בין השטיח הלבן שכיסה את ההר. התפילות נשמעו בעוצמה חזקה יותר כשהאורות נראו קרובים יותר בכל רגע שחלף. גופה של הנערה המשיך לרעוד, אך הפעם היא הייתה בטוחה, אין זה הקור שגורם לכך. המקדש השחור היה מטרים בודדים לפנים. כניסתו המאיימת נראתה בבירור כשפתיתי השלג הפסיקו את נפילתם ונתנו לקרקע זמן לקלוט אותם בזמנה האישי. כשהגיעו הכוהנים והנערה אל פתח המקדש, קיבל את פניהם כוהן נוסף, זקן יותר מההר עליו הלכה הקבוצה. "הגעתם," הוא אמר, קולו עמוק כאילו בקע מהאדמה עצמה. "עכשיו נוכל להתחיל. האם זו הנערה?" הכוהנים שהקיפו את הנערה הרועדת, הזיזו אותה לפנים. עיניה החומות פגשו את עיניו האפורות של הזקן. לא היה צורך בהחלפת מילים בין השניים. האושר נראה בבירות בעיניו. הבוז לעומת זאת, בהק בעיניה. "כנסי, ביתי." הוא אמר. ידו הרזה והמקומטת הורמה, מעין הכנסת אורחים מכובדת, מעין נתינת כבוד למי שלא תזכה בו יותר לעולם. הנערה הרימה את ראשה בגאווה. אלא שגאווה לא מילאה את ליבה ברגעים אלו. קבלה, היא זו שלקחה את מקומם של כל שאר הרגשות וגרמה ללב הפועם לקבל את גורלו, לקבל את סופו. צעדיה נשמעו בבירור על רצפת האבן הקשה. גלימתה השחורה שלפני זמן קצר בקושי הגנה עליה מהקור, הפכה כעט למעמסה. החום של הלפידים הרבים שנתלו על הקירות, היה מספיק בשביל להפשיר את הארץ כולה, חשבה הנערה בזמן שניגבה טיפות זיעה ממצחה. "מכאן." אמר הזקן והוביל את הקבוצה לאורך מסדרון ארוך וחסר כל מאפיין מיוחד. הנערה הלכה בקצב קבועה, יציב ומכובד. שאר הכוהנים היו אחריה, לוחשים תפילות ומודים לאלים. חיוך קטן התפשט על פניה של הנערה. היא הסיטה את שיערה האדמוני מפניה ונתנה מבט בכוהנים שהתקדמו מאחוריה. לרגע קט, נוצר הרושם שהם כאן בשבילה, בשביל לעשות את רצונה, לספק את מבוקשה. המחשבה הפשוטה הזו גרמה לנערה להרגיש עליונות, גרמה לה לרצות להסתובב ולהודיע, "אחורה, רבותיי. אנחנו חוזרים הביתה." אבל למרות שמחשבה זו סיפקה נחמה רגעית, היא גם הייתה אשליה, אשליה ולא יותר. הכוהן הזקן פתח זוג דלתות עצומות. חריקה נשמעה והדהדה במסדרון הארוך. הם נכנסו פנימה. אפילו התפילות פסקו לנוכח המראה שנגלה. המזבח היה במרכז האולם. שחור, שטוח, חסר חום וחסר תקווה. כמו שמזבחים אמורים להיות, חשבו הכוהנים שהיו אחראים לבנייתו. הנערה עשתה צעד קדימה, והפתיעה בכך את כל הנוכחים. הם ציפו למאבק, תחנונים, הצעות עלובות של שוחד, אבל לא, הנערה פסעה קדימה, כאילו מקבלת את גורלה, או אולי אפילו מצפה לו. "ביתי," החל הכוהן הזקן, אך חדל כשידה החיוורת של הנערה הורמה באוויר. נשימתם של הכוהנים פסקה לרגע. ליבם ביצע קפיצה קטנה וכשנחת, דפק במהירות גבוהה מהרגיל. הכוהן הזקן הרים את ידיו הרועדות וכיסה את פניו. רגליו פגעו ברצפה ושנייה לאחר מכן, שאר הכוהנים נפלו בעקבותיו. גלימתה השחורה של הנערה צנחה על הרצפה. גופה הרזה והלבן כשלג נחשף במלוא הדרו. היא הסתובבה, פניה אל הכוהנים. על ידה של הנערה, אותה היד שהורמה וגרמה לכוהן הזקן לנצור את לשונו, על היד הזו היה תכשיט. הנחש נראה כאילו יצא מוורידיה של הנערה, כאילו היה חלק מגופה הלבן, למרות צבעו הזהוב. "זה... זה לא ייתכן," מלמל הזקן. דמעה בודדה ירדה מעיניו. גופו נפל אז על הקרקע, חסר חיים כרצפת האבן הקשה שעליה נפל. ייבבה בקעה מאחד הכוהנים הצעירים שבחבורה. עיניה של הנערה פגשו את עיניו. גופו צנח ליד גופת הזקן, גם הוא חסר חיים. "מי את?!" התפרץ מנהיג שיירת הכוהנים. הוא ניסה לעמוד על רגליו, להתייצב לפני הנערה, אבל גילה שיכולת התזוזה נלקחה ממנו. הנערה הפנתה את מבטה אליו. "השאלה מיותרת," היא אמרה, קולה נשמע בבירור, לא רק במקדש, או אפילו בהר, בארץ כולה, עד לשם הדהד קולה של הנערה. "אבל... אין זה יתכן. את המתנה, השי שלנו לאלים, באמצעותך נוכל לקבל..." "דממה!" האדמה רעדה. למרגלות ההר, כפר קטן נקבר במפולת שלגים שנגרמה עקב קולה של הנערה. השלג אומנם הפסיק לרדת, אבל סופת ברקים מיהרה לתפוס את מקומו. "מי את?!" שאל הכוהן פעם נוספת. ידיו הורמו לאוויר. ליבו כאב בקרבו. "מי את?" הוא לחש כשגופו צנח גם כן, מוצא את מקומו ליד השניים האחרים. הכוהנים הנותרים נמנעו מלדבר. הם ידעו היטב את טיבו של הנחש הזהוב. הם אלה שהפיצו את הנבואות. הם כמובן לא ציפו שהנבואה שנחשבת למגוחכת ביותר, תתגלה כמציאות- "נערה בתולה, שתביא את סוף האמונה, נחש על זרועה ואש בשערה." זו הייתה הנבואה. משפט פשוט שניבא סוף מוחלט. הנערה הסתובבה. גבה המבריק הופנה אל הכוהנים הנותרים. היא החלה לפסוע קדימה, אל המזבח. רגליה זזו, אבל במעין ריחוף, היישר אל המזבח עצמו. כשרגליה היחפות נחתו על השיש השחור, עליו גופה היה אמור לשכב, רעם נשמע. במרחק רב משם, תינוקות בכו והוצמדו לגופות הוריהם המבולבלים. כשידיה הורמו לצדדים, הרים קרסו, וגרמו לחיים שלמים להימחק כלא היו. כשצחוקה של הנערה בקע מגרונה, והדהד בכל מקום שעליו דרכה אי פעם רגל אדם, הפסיקו הכוהנים את תפילותיהם. הם יצאו החוצה, אחזו ידיים, הסתכלו על השמים החצויים, ובכו ללא קול.
פתיתי השלג ירדו ללא הפסקה. רוח הלילה חדרה פנימה, כאילו מסרבת לצאת ולספק נחמה. שיירת הכוהנים התקדמה באיטיות, לפידים בידם האחד וספרי קודש בידם השנייה. בין כל הגברים הגבוהים והחסונים, אותם אלה שאמונה מילאה את ליבם ומנאה מכל רגש משמהותי להיכנס פנימה, הלכה לה נערה אדמונית. שיערה עף ברוח, מעין קריאת תיגר על קשיחותם של הסובבים אותה, אלה שהלכו בצעדים יציבים, הבעת פניהם קבועה, משותקת. צעדיה לא היו יציבים. גופה רעד, כצפוי בתנאי מזג האוויר הקשים של לילה שחור זה. כשפנתה הנערה אל הכוהן שלידה ושאלה על משך הזמן הנותר עד להגעה למקדש, פנה אליה הכוהן והשיב, "בקרוב, ילדה." הוא אז הוסיף, "אולי במקום לחשוב על מה שנותר, תחשבי על מה שהיה." הנערה הסיטה את מבטה מיד. כסיל, היא חשבה לעצמה במרירות. מה שהיה? למה לה לחשוב על דברים כאלו לפני הסוף? כל חייה הקצרים היו מלאים בנבואות מיותרות, ספרי קודש, תפילות, מנהגים שהיו מובנים רק לאלה שהיו מספיק משוגעים בשביל להמציא אותם, אך היוו תעלומה לכל השפויים שמסביב. לא שהדבר מנע מרבים אחרים ללכת אחרי האמונה החדשה. "הדת החדשה שתשחרר את כולנו!" כך הם צעקו ברחובות הקודרים, בין המון האנשים העייף והמיואש. מי היה מאמין שמישהו ילך אחרי שמשוגעים האלו? היא בטח לא האמינה. היא עדיין לא מאמינה, עכשיו גם אין לה זמן למצוא את האמונה הזו. השביל שבו הלכה הקבוצה במשך שעות ארוכות, החל להתרחב. אורות מרוחקים נראו בין השטיח הלבן שכיסה את ההר. התפילות נשמעו בעוצמה חזקה יותר כשהאורות נראו קרובים יותר בכל רגע שחלף. גופה של הנערה המשיך לרעוד, אך הפעם היא הייתה בטוחה, אין זה הקור שגורם לכך. המקדש השחור היה מטרים בודדים לפנים. כניסתו המאיימת נראתה בבירור כשפתיתי השלג הפסיקו את נפילתם ונתנו לקרקע זמן לקלוט אותם בזמנה האישי. כשהגיעו הכוהנים והנערה אל פתח המקדש, קיבל את פניהם כוהן נוסף, זקן יותר מההר עליו הלכה הקבוצה. "הגעתם," הוא אמר, קולו עמוק כאילו בקע מהאדמה עצמה. "עכשיו נוכל להתחיל. האם זו הנערה?" הכוהנים שהקיפו את הנערה הרועדת, הזיזו אותה לפנים. עיניה החומות פגשו את עיניו האפורות של הזקן. לא היה צורך בהחלפת מילים בין השניים. האושר נראה בבירות בעיניו. הבוז לעומת זאת, בהק בעיניה. "כנסי, ביתי." הוא אמר. ידו הרזה והמקומטת הורמה, מעין הכנסת אורחים מכובדת, מעין נתינת כבוד למי שלא תזכה בו יותר לעולם. הנערה הרימה את ראשה בגאווה. אלא שגאווה לא מילאה את ליבה ברגעים אלו. קבלה, היא זו שלקחה את מקומם של כל שאר הרגשות וגרמה ללב הפועם לקבל את גורלו, לקבל את סופו. צעדיה נשמעו בבירור על רצפת האבן הקשה. גלימתה השחורה שלפני זמן קצר בקושי הגנה עליה מהקור, הפכה כעט למעמסה. החום של הלפידים הרבים שנתלו על הקירות, היה מספיק בשביל להפשיר את הארץ כולה, חשבה הנערה בזמן שניגבה טיפות זיעה ממצחה. "מכאן." אמר הזקן והוביל את הקבוצה לאורך מסדרון ארוך וחסר כל מאפיין מיוחד. הנערה הלכה בקצב קבועה, יציב ומכובד. שאר הכוהנים היו אחריה, לוחשים תפילות ומודים לאלים. חיוך קטן התפשט על פניה של הנערה. היא הסיטה את שיערה האדמוני מפניה ונתנה מבט בכוהנים שהתקדמו מאחוריה. לרגע קט, נוצר הרושם שהם כאן בשבילה, בשביל לעשות את רצונה, לספק את מבוקשה. המחשבה הפשוטה הזו גרמה לנערה להרגיש עליונות, גרמה לה לרצות להסתובב ולהודיע, "אחורה, רבותיי. אנחנו חוזרים הביתה." אבל למרות שמחשבה זו סיפקה נחמה רגעית, היא גם הייתה אשליה, אשליה ולא יותר. הכוהן הזקן פתח זוג דלתות עצומות. חריקה נשמעה והדהדה במסדרון הארוך. הם נכנסו פנימה. אפילו התפילות פסקו לנוכח המראה שנגלה. המזבח היה במרכז האולם. שחור, שטוח, חסר חום וחסר תקווה. כמו שמזבחים אמורים להיות, חשבו הכוהנים שהיו אחראים לבנייתו. הנערה עשתה צעד קדימה, והפתיעה בכך את כל הנוכחים. הם ציפו למאבק, תחנונים, הצעות עלובות של שוחד, אבל לא, הנערה פסעה קדימה, כאילו מקבלת את גורלה, או אולי אפילו מצפה לו. "ביתי," החל הכוהן הזקן, אך חדל כשידה החיוורת של הנערה הורמה באוויר. נשימתם של הכוהנים פסקה לרגע. ליבם ביצע קפיצה קטנה וכשנחת, דפק במהירות גבוהה מהרגיל. הכוהן הזקן הרים את ידיו הרועדות וכיסה את פניו. רגליו פגעו ברצפה ושנייה לאחר מכן, שאר הכוהנים נפלו בעקבותיו. גלימתה השחורה של הנערה צנחה על הרצפה. גופה הרזה והלבן כשלג נחשף במלוא הדרו. היא הסתובבה, פניה אל הכוהנים. על ידה של הנערה, אותה היד שהורמה וגרמה לכוהן הזקן לנצור את לשונו, על היד הזו היה תכשיט. הנחש נראה כאילו יצא מוורידיה של הנערה, כאילו היה חלק מגופה הלבן, למרות צבעו הזהוב. "זה... זה לא ייתכן," מלמל הזקן. דמעה בודדה ירדה מעיניו. גופו נפל אז על הקרקע, חסר חיים כרצפת האבן הקשה שעליה נפל. ייבבה בקעה מאחד הכוהנים הצעירים שבחבורה. עיניה של הנערה פגשו את עיניו. גופו צנח ליד גופת הזקן, גם הוא חסר חיים. "מי את?!" התפרץ מנהיג שיירת הכוהנים. הוא ניסה לעמוד על רגליו, להתייצב לפני הנערה, אבל גילה שיכולת התזוזה נלקחה ממנו. הנערה הפנתה את מבטה אליו. "השאלה מיותרת," היא אמרה, קולה נשמע בבירור, לא רק במקדש, או אפילו בהר, בארץ כולה, עד לשם הדהד קולה של הנערה. "אבל... אין זה יתכן. את המתנה, השי שלנו לאלים, באמצעותך נוכל לקבל..." "דממה!" האדמה רעדה. למרגלות ההר, כפר קטן נקבר במפולת שלגים שנגרמה עקב קולה של הנערה. השלג אומנם הפסיק לרדת, אבל סופת ברקים מיהרה לתפוס את מקומו. "מי את?!" שאל הכוהן פעם נוספת. ידיו הורמו לאוויר. ליבו כאב בקרבו. "מי את?" הוא לחש כשגופו צנח גם כן, מוצא את מקומו ליד השניים האחרים. הכוהנים הנותרים נמנעו מלדבר. הם ידעו היטב את טיבו של הנחש הזהוב. הם אלה שהפיצו את הנבואות. הם כמובן לא ציפו שהנבואה שנחשבת למגוחכת ביותר, תתגלה כמציאות- "נערה בתולה, שתביא את סוף האמונה, נחש על זרועה ואש בשערה." זו הייתה הנבואה. משפט פשוט שניבא סוף מוחלט. הנערה הסתובבה. גבה המבריק הופנה אל הכוהנים הנותרים. היא החלה לפסוע קדימה, אל המזבח. רגליה זזו, אבל במעין ריחוף, היישר אל המזבח עצמו. כשרגליה היחפות נחתו על השיש השחור, עליו גופה היה אמור לשכב, רעם נשמע. במרחק רב משם, תינוקות בכו והוצמדו לגופות הוריהם המבולבלים. כשידיה הורמו לצדדים, הרים קרסו, וגרמו לחיים שלמים להימחק כלא היו. כשצחוקה של הנערה בקע מגרונה, והדהד בכל מקום שעליו דרכה אי פעם רגל אדם, הפסיקו הכוהנים את תפילותיהם. הם יצאו החוצה, אחזו ידיים, הסתכלו על השמים החצויים, ובכו ללא קול.
