גאה להיות צהוב.
כמה רצינו, כמה פיללנו, אבל בסוף קבוצת ה-NBA, צסק"א מוסקבה, זכתה ביורוליג. הקבוצה הכי טובה באירופה מאז מכבי של עונות 2004 ו-2005. קבוצה שתזכר ככל הנראה כאחת הקבוצות הכי גדולות ביבשת, כמו אותה מכבי, וספליט הגדולה. באיזה כתבה באחד האתרים מישהו כתב שהעובדה שאוהדי מכבי מסתפקים במקום שני, מוכיחה שהמכביזם מת. אני אומר ההפך. העובדה שאנחנו יודעים לפרגן לקבוצה כל כך חזקה, ושאנחנו גאים שהגענו לאיפה שהגענו, מוכיחה שהמכביזם חי ונושם. למרות מה שקרה בתחילת העונה, ולמרות שכולם צפו שחורות למכבי, הגענו לגמר הפיינלפור. בשלב הראשון של היורוליג אמרו שלא נגיע ל-16 הגדולות, והגענו. אמרו שלא נגיע לשל ההצלבה, והגענו. אמרו שלא נעלה לגמר היורוליג, ועלינו. ולמרות כל זה, כשהפסדנו לצסק"א הגדולה, אנחנו עדיין מרגישים את הצביטה הזאת. הצביטה שאומרת שלמרות שחשבנו שזה יקרה, עדיין האמנו שיש סיכוי. זה לא משנה נגיד מי אנחנו משחקים, ולא משנה איך אנחנו נראים, אנחנו עדיין נאמין שאנחנו יכולים לעשות את זה. כששמעתי שאוהדי הפועל חגגו כשהפסדנו התרגזתי. ואז חשבתי על זה, וחייכתי. אם לשמוע שאנחנו הקבוצה השניה הכי טובה ביבשת, אחרי קבוצה ששחקנים ויתרו על חוזים ב-NBA בשביל לשחק בה, עושה להם טוב - שיהנו עם זה. אנחנו לא צריכים אכזבות של אחרים בשביל לשמוח. אנחנו מנצחים בשביל לשמוח. וכשנחזור להיות אלופי אירופה, השמחה שתהיה לנו, ההרגשה שתהיה לנו - הם אפילו לא יכולים לדמיין את זה. אני מכביסט. אני צהוב. ואני גאה בזה.