ציףציף1000
New member
../images/Emo106.gif סיבוב ראשון - משחק 14 ../images/Emo106.gif
רשימה 1 1. Dark side of the moon - Pink Floyd 2. Automatic for the people - R.E.M 3. Revolver - The Beatles 4. Ten - Pearl Jam 5. 52nd street - Billy Joel 6. Rumours - Fleetwood Mac 7. Blood Sugar Sex Magik - RHCP 8. Three Years, 5 Months & 2 Days in the Life of - Arrested development 9. This fire - Paula Cole 10. The Joshua tree - U2 מול רשימה 2 (חלק א') 1. Nick Drake – Five Leaves Left זהו אלבום הבכורה של דרייק. למרות ששיריו מוגדרים לעיתים קרובות כ"מלנכוליים", הם אינם משרים אווירת עצבות עלי. נהפוך הוא, אלו שירים שמרוממים את הרוח, שנותנים דרור לדמיון ולנפש – שלושים ומשהו דקות מנוחה על אי בודד, רחוק מהחיים הסואנים. גם מילות השירים, והביצוע הווקלי של דרייק שייכים למקום אחר, לעידן אחר. במובנים רבים, אלו הם שירי-נעורים. המבקר איאן מקדונלד ז"ל, טען ששיריו של דרייק מבטאים סטואיות הקרובה לזן-בודהיזם, תובנות עמוקות על מהות החיים. יתכן, אבל לי השירים נשמעים יותר כמו הרהורים נוגים יותר או פחות של בחור צעיר, רק בן 20 (וצעיר יותר, כאשר כתב חלק מהשירים). השירים מכסים מגוון מצבי רוח, החל מהרומנטיות העדינה של Thoughts of Mary Jane ואהבת האביב של Cello Song, דרך האניגמטיות של Three Hours, החשש מאפסות החיים של Day Is Done (שיר ששמעתי פעם, לפני כעשרים שנה, בלי שידעתי שהוא של דרייק והוא נשאר תקוע במוחי מאז), החלומות בהקיץ של Saturday Sun, האכזבה של Time Has Told Me... Fruit Tree, השיר הסוגר את האלבום, צוטט הרבה בספרות מאז מותו של דרייק, כשיר המנבא, לכאורה, את הטרגדיה. השיר הוא הרהור על מהותה של התהילה, של ההצלחה: "תהילה היא כמו עץ פרי / כה לא יציבה / היא אינה יכולה לפרוח / עד שגבעולה ניטע באדמה...נשכח בעודך כאן / נזכר רק לזמן קצר / שרידים מעודכנים ביותר / של סגנון מיושן.... בטוח, במקומך מתחת לאדמה / רק אז הם יידעו מה באמת היית שווה". Way To Blue מוצא את דרייק תוהה על קיומה של מציאות אליה הוא לכאורה לא יכול להגיע, ההוויה ה"כחולה", שהוא שואף להיות חלק ממנה, אך אינו יכול לגעת בה. העיבוד התזמורתי העשיר, על רקע שירתו השברירית של דרייק, רק מגביר את עוצמת הריחוק מגן העדן האבוד. אך שיאו של האלבום, מבחינתי, הוא השיר River Man – אחד השירים המופלאים שנוצרו מעולם. שיר מונומנטלי, חידתי, כמו קרני שמש קרות ביום חורפי, נהר שזורם לו בלב השממה הדוממת. 2. Husker Du – Zen Arcade ולמשהו שונה לגמרי. בשנת 1984 היתה השלישיה ממיניאפוליס על פרשת דרכים אמנותית. הם הרגישו שהם מיצו את סצינת ההארדקור פאנק ממנה באו. הסצינה, על הקודים החברתיים והמוסיקליים הנוקשים שלה, חנקה אותם ומנעה מהם לבטא עצמם, הן מבחינת נושאי השירים, והן מבחינת הגיוון המוסיקלי. התוצאה היתה התנתקות מסצינה זו, בצעד שנראה היום כנועז למדי – אלבום כפול, המשלב התחרעויות פאנק קיצוניות, נאו-פסיכדליה (לופים, קטעים המנוגנים בכיוון הפוך, שימוש בפעמונים וכלים "היפיים" אחרים), קטעים אקוסטיים, בסיס מלודי חזק מתחת לרעש גדול. הטקסטים הבלתי-מתפשרים עסקו, באופן רופף, בסיפורו של נער מבית הרוס, העוזב את מקום הולדתו ומנסה את מזלו בעיר הגדולה, רק כדי להתעמת עם מפח נפש. מולד והארט (שני כותבי השירים בלהקה) עסקו כאן, כל אחד מנקודת המבט שלו, בהתעמתות עם מה שנקרא "התבגרות": הצורך שלנו למצוא את מקומנו בעולם, את זהותנו, והחרדה מפני הכשלון, הדחיה והבדידות. שיריו של מולד עדיין (בשלב זה של יצירתו) אוצרים בתוכם זעם עמוק, כמעט חסר גבולות, כלפי הבית, המשפחה, העולם העויין. הארט, הלירי והעדין מבין השניים, כותב על ניכור, על אהבה המסתיימת בטרגדיה, ואחראי במידה רבה לקטעים היותר הזויים מוסיקלית, החלומיים של האלבום. אפשר להגדיר את האלבום כ"טריפ רע": אמריקה התיכונה ברגעיה המכוערים, כפי שהיא נראית דרך עיניהם של שני אמנים צעירים, מיוסרים אך גם נאמנים לאמירה האישית שלהם, ללא פשרות. 3. Gram Parsons with Emmylou Harris – Grievous Angel ולמשהו אחר לגמרי. Grievous Angel יצא בשנת 1973, זמן לא רב לאחר מות יוצרו העיקרי, גראם פארסונס, ממנת יתר. פארסונס היה מחלוצי הקאנטרי-רוק האמריקאי, ואמן בעל השפעה ענקית – על ה-Byrds, על הרולינג סטונס (הוא היה חבר שלהם), ועל כל סצינת הקאנטרי רוק של שנות השבעים, דרך חברותו ב-Flying Burrito Bros.. את האלבום הזה הקליט פארסונס כאשר היה כבר בשלבים מתקדמים של התפרקות פיזית ונפשית, אך הדבר לא ניכר כלל בשירים. קולו כאן הוא חזק ועשיר מתמיד, עם אולי רמזים פה ושם לצדדים היותר אפלים של חייו. שותפתו לשירה היתה זמרת צעירה ואלמונית (באותם ימים) בשם אמילו האריס, אשר פארסונס פגש כשנתיים קודם לכן. בין השניים היה או לא היה רומן, אבל זה לא משנה: הכימיה ביניהם, ההרמוניות הקוליות שהשניים הפיקו באלבום הזה, הן לטעמי בין הדברים היותר יפים שהוקלטו מעולם (ולכן האלבום הוא בעשיריה הפותחת). השירים נעים בין סטנדרטים ידועים (Love Hurts של פליס ובודלו בריאנט), 'בלדות' רומנטיות – Hearts on Fire, Brass Buttons לבין שירים עליזים וקצביים כמו Cash on the Barrelhead ו-Ooh Las Vegas. אך שני השירים האהובים עלי מהאלבום הם השירים היותר קודרים בו: $1000 wedding – בלדה (אמיתית) על חתן שנזנח ביום חתונתו, והשיר הסוגר את האלבום, In My Hour Of Darkness – שיר שהוא תפילה ותחינה לכח להמשיך. בשני השירים האלו, כמו במרבית שירי האלבום (אם לא כולם) יש מוטיבים דתיים חזקים. הדת היתה גורם חשוב בחייו של פארסונס, אשר נקרע בין המשיכה לחטא, לבין הרצון לחיות לפי עיקרי האמונה הנוצרית עליה גדל. "בחור צעיר אחר פרט בבטחון על גיטרה בעלת מיתרים כסופים והוא ניגן לאנשים בכל מקום יש האומרים שהוא היה כוכב אבל הוא היה רק נער כפרי שיריו הפשוטים העידו, והמוסיקה שהיתה בו רק מעטים אצרו בתוכם."
רשימה 1 1. Dark side of the moon - Pink Floyd 2. Automatic for the people - R.E.M 3. Revolver - The Beatles 4. Ten - Pearl Jam 5. 52nd street - Billy Joel 6. Rumours - Fleetwood Mac 7. Blood Sugar Sex Magik - RHCP 8. Three Years, 5 Months & 2 Days in the Life of - Arrested development 9. This fire - Paula Cole 10. The Joshua tree - U2 מול רשימה 2 (חלק א') 1. Nick Drake – Five Leaves Left זהו אלבום הבכורה של דרייק. למרות ששיריו מוגדרים לעיתים קרובות כ"מלנכוליים", הם אינם משרים אווירת עצבות עלי. נהפוך הוא, אלו שירים שמרוממים את הרוח, שנותנים דרור לדמיון ולנפש – שלושים ומשהו דקות מנוחה על אי בודד, רחוק מהחיים הסואנים. גם מילות השירים, והביצוע הווקלי של דרייק שייכים למקום אחר, לעידן אחר. במובנים רבים, אלו הם שירי-נעורים. המבקר איאן מקדונלד ז"ל, טען ששיריו של דרייק מבטאים סטואיות הקרובה לזן-בודהיזם, תובנות עמוקות על מהות החיים. יתכן, אבל לי השירים נשמעים יותר כמו הרהורים נוגים יותר או פחות של בחור צעיר, רק בן 20 (וצעיר יותר, כאשר כתב חלק מהשירים). השירים מכסים מגוון מצבי רוח, החל מהרומנטיות העדינה של Thoughts of Mary Jane ואהבת האביב של Cello Song, דרך האניגמטיות של Three Hours, החשש מאפסות החיים של Day Is Done (שיר ששמעתי פעם, לפני כעשרים שנה, בלי שידעתי שהוא של דרייק והוא נשאר תקוע במוחי מאז), החלומות בהקיץ של Saturday Sun, האכזבה של Time Has Told Me... Fruit Tree, השיר הסוגר את האלבום, צוטט הרבה בספרות מאז מותו של דרייק, כשיר המנבא, לכאורה, את הטרגדיה. השיר הוא הרהור על מהותה של התהילה, של ההצלחה: "תהילה היא כמו עץ פרי / כה לא יציבה / היא אינה יכולה לפרוח / עד שגבעולה ניטע באדמה...נשכח בעודך כאן / נזכר רק לזמן קצר / שרידים מעודכנים ביותר / של סגנון מיושן.... בטוח, במקומך מתחת לאדמה / רק אז הם יידעו מה באמת היית שווה". Way To Blue מוצא את דרייק תוהה על קיומה של מציאות אליה הוא לכאורה לא יכול להגיע, ההוויה ה"כחולה", שהוא שואף להיות חלק ממנה, אך אינו יכול לגעת בה. העיבוד התזמורתי העשיר, על רקע שירתו השברירית של דרייק, רק מגביר את עוצמת הריחוק מגן העדן האבוד. אך שיאו של האלבום, מבחינתי, הוא השיר River Man – אחד השירים המופלאים שנוצרו מעולם. שיר מונומנטלי, חידתי, כמו קרני שמש קרות ביום חורפי, נהר שזורם לו בלב השממה הדוממת. 2. Husker Du – Zen Arcade ולמשהו שונה לגמרי. בשנת 1984 היתה השלישיה ממיניאפוליס על פרשת דרכים אמנותית. הם הרגישו שהם מיצו את סצינת ההארדקור פאנק ממנה באו. הסצינה, על הקודים החברתיים והמוסיקליים הנוקשים שלה, חנקה אותם ומנעה מהם לבטא עצמם, הן מבחינת נושאי השירים, והן מבחינת הגיוון המוסיקלי. התוצאה היתה התנתקות מסצינה זו, בצעד שנראה היום כנועז למדי – אלבום כפול, המשלב התחרעויות פאנק קיצוניות, נאו-פסיכדליה (לופים, קטעים המנוגנים בכיוון הפוך, שימוש בפעמונים וכלים "היפיים" אחרים), קטעים אקוסטיים, בסיס מלודי חזק מתחת לרעש גדול. הטקסטים הבלתי-מתפשרים עסקו, באופן רופף, בסיפורו של נער מבית הרוס, העוזב את מקום הולדתו ומנסה את מזלו בעיר הגדולה, רק כדי להתעמת עם מפח נפש. מולד והארט (שני כותבי השירים בלהקה) עסקו כאן, כל אחד מנקודת המבט שלו, בהתעמתות עם מה שנקרא "התבגרות": הצורך שלנו למצוא את מקומנו בעולם, את זהותנו, והחרדה מפני הכשלון, הדחיה והבדידות. שיריו של מולד עדיין (בשלב זה של יצירתו) אוצרים בתוכם זעם עמוק, כמעט חסר גבולות, כלפי הבית, המשפחה, העולם העויין. הארט, הלירי והעדין מבין השניים, כותב על ניכור, על אהבה המסתיימת בטרגדיה, ואחראי במידה רבה לקטעים היותר הזויים מוסיקלית, החלומיים של האלבום. אפשר להגדיר את האלבום כ"טריפ רע": אמריקה התיכונה ברגעיה המכוערים, כפי שהיא נראית דרך עיניהם של שני אמנים צעירים, מיוסרים אך גם נאמנים לאמירה האישית שלהם, ללא פשרות. 3. Gram Parsons with Emmylou Harris – Grievous Angel ולמשהו אחר לגמרי. Grievous Angel יצא בשנת 1973, זמן לא רב לאחר מות יוצרו העיקרי, גראם פארסונס, ממנת יתר. פארסונס היה מחלוצי הקאנטרי-רוק האמריקאי, ואמן בעל השפעה ענקית – על ה-Byrds, על הרולינג סטונס (הוא היה חבר שלהם), ועל כל סצינת הקאנטרי רוק של שנות השבעים, דרך חברותו ב-Flying Burrito Bros.. את האלבום הזה הקליט פארסונס כאשר היה כבר בשלבים מתקדמים של התפרקות פיזית ונפשית, אך הדבר לא ניכר כלל בשירים. קולו כאן הוא חזק ועשיר מתמיד, עם אולי רמזים פה ושם לצדדים היותר אפלים של חייו. שותפתו לשירה היתה זמרת צעירה ואלמונית (באותם ימים) בשם אמילו האריס, אשר פארסונס פגש כשנתיים קודם לכן. בין השניים היה או לא היה רומן, אבל זה לא משנה: הכימיה ביניהם, ההרמוניות הקוליות שהשניים הפיקו באלבום הזה, הן לטעמי בין הדברים היותר יפים שהוקלטו מעולם (ולכן האלבום הוא בעשיריה הפותחת). השירים נעים בין סטנדרטים ידועים (Love Hurts של פליס ובודלו בריאנט), 'בלדות' רומנטיות – Hearts on Fire, Brass Buttons לבין שירים עליזים וקצביים כמו Cash on the Barrelhead ו-Ooh Las Vegas. אך שני השירים האהובים עלי מהאלבום הם השירים היותר קודרים בו: $1000 wedding – בלדה (אמיתית) על חתן שנזנח ביום חתונתו, והשיר הסוגר את האלבום, In My Hour Of Darkness – שיר שהוא תפילה ותחינה לכח להמשיך. בשני השירים האלו, כמו במרבית שירי האלבום (אם לא כולם) יש מוטיבים דתיים חזקים. הדת היתה גורם חשוב בחייו של פארסונס, אשר נקרע בין המשיכה לחטא, לבין הרצון לחיות לפי עיקרי האמונה הנוצרית עליה גדל. "בחור צעיר אחר פרט בבטחון על גיטרה בעלת מיתרים כסופים והוא ניגן לאנשים בכל מקום יש האומרים שהוא היה כוכב אבל הוא היה רק נער כפרי שיריו הפשוטים העידו, והמוסיקה שהיתה בו רק מעטים אצרו בתוכם."
