רשימה 1
שהיא מעולה. ה-13th floor elevators נגד DSOTM? נניח שהפלוידים לוקחים, אבל גם מקומם של ה-elevators לא נפקד באי הבודד שאליו אקח את האלבומים האלו. D'israeli gears מול קאמל? אין בכלל תחרות. קלפטון מול dream theatre? חחחח. highway 61 מול let it bleed? אכן בחירה קשה. אני אקח את שניהם. רורי גאלגר מול ג'נסיס? את גאלגר אני מכירה רק שטחית, אבל מספיק כדי לדעת שהרוק הלא-יומרני שלו עדיף על הפומפוזיות שגבריאל ושות' העדיפו באותה תקופה. הנדריקס מול קרימזון? אפילו פריפ יודע מי לוקח כאן. קינקס מול YES? נו באמת. USA מול ראש הקנדים? לא שמעתי את USA; ראש לא מעניינים אותי. ה"מי" מול זאפה - ה"מי" לוקחים. ההתחכמויות של זאפה הן פאסה, לטעמי. ה"מי" הם נצחיים. טים באקלי נ' WYWH? הפלויד לוקחים. אבל האלבום של באקלי הוא יפהפה. ניל יאנג נ' דיפ פרפל? יאנג, כמובן. אני עדיין מתפלאת שאנשים (צעירים) מקשיבים לאלבום הזה של פרפל. מילא מבוגרים יותר, שיש להם נוסטלגיה לתקופה, אבל מה צעירים מוצאים בהם?. אחרי שנאלצתי להאזין להם בכל מסיבת יום שישי במשך שנים, אני לא רוצה לדעת בכלל על קיומם יותר. קרוסבי נ' קאמל (שוב) - לא שמעתי את האלבום של קרוסבי. הוא היה אחד מכותבי השירים המרכזיים ב-Byrds וגם לאחר מכן היה לו מה להגיד; הוא היה אמן מוכשר. אבל הוא גם פסיכי עם קבלות, שבזבז את כל הקרדיט (הגדול) שהיה לו. למרות זאת, הוא עדיין עדיף על קאמל. פייפר מול ELP - ברור מי גובר. אחד הדברים שהמשחק הזה הזכיר לי (שוב) היא השאלה מדוע אנשים (צעירים, שוב) מכירים יותר טוב את קאמל ו-ELP, ולא את קלפטון וה"מי" נניח, שהם אמנים מפורסמים בהרבה (שלא לדבר על טובים בהרבה) בתמונה הכללית. קאמל, להקה זניחה, מוכרת (מלשון הכרה) יותר בישראל בקרב חובבי רוק צעירים - או לפחות אלו שנמצאים כאן בפורום - מאשר המי והסטונס. לא יאומן. ואני עדיין לא יודעת איך זה קורה בפועל.
