../images/Emo60.gifזה בלתי נתפס. ../images/Emo16.gif
כמו שסיפרתי לחלקכם נראה לי, מישהו מהקיבוץ שלי חלה בסרטן... והוא נפטר הבוקר. נשארו מאחוריו אישתו, ושני הילדים- הילד שהוא בן 5 בערך והבת- שנתיים וקצת. זה בלתי נתפס בכלל..... הוא לא היה חולה הרבה זמן גם. בקושי שנה. המחלה לאט לאט החלישה אותו.... הוא היה עייף ו-לא ראיתי אותו הרבה זמן- אבל מסיפורים שמעתי שהוא כבר לא ממש שם לב כשאנשים ישבו לידו.... אז מחר הלוויה.... אני אצטרך להגיע מבית הספר וללכת ישר לעזור בבתי הילדים- כל הנוער יהיה ככה אצלנו- אף אחד לא נשאר ליום ארוך- מגייסים את כולם, צריך שמישהו ישמור על הילדים הקטנים בזמן שההורים הולכים ללוויה. אחרי הרבה התלבטויות וזה החליטו לקבור אותו בקיבוץ בסוף... יש לנו בית קברות לצערנו- אבל למזלנו עד עכשיו הייתה קבורה שם רק ילדה אחת (שנפטרה לפני 7 שנים.... ממש בלידה.... היא נולדה בדיוק באותו יום שאחותי הקטנה נולדה.)........ זה פשוט... לא נתפס. זה לא הגיוני שפתאום הוא.... לא.....
קיים יותר!.. ........ פשוט...... לא...... כ"כ לא הגיע לו. ולמשפחה.... עבדתי עם הילדה שנה שעברה... היא כזו מקסימה... והילד גם... והאישה...... כ"כ לא מגיע להם את כל הסבל.... ובכלל.... לא רגילים לטרגדיות כאלו פה בקיבוץ....... ופתאום הכל נראה כ"כ שולי.... כל הש*ט שחשבתי שהולך בחיים שלי למשל- מה זה לעומת מישהו שמת? מה זה לעומת לאבד אבא, או בעל, או בן או חבר- שהיה איש כ"כ טוב.... מה זה לעומת זה? זה כלום...... ופתאום את שומעת שירים כמו Wherever You Will Go או Could It Be Any Harder ואת מבינה על מה זה מדבר.... and i'll listen close to your every word, as if it's ur last- but i know it's ur last, cause today u're gone... והלוואי שלא הייתי מבינה, והלוואי שלא הייתי יכולה לקשר את זה לדברים כאלו... והלוואי שזה עדיין היה מכוון אליי. ופתאום זה לא משנה שקצת כואבת היד או שהכל נראה עד עכשיו כ"כ גרוע....
יהיה זכרך ברוך.