../images/Emo11.gif פרק א' בהודעה
פרק א' - הציור היה זה יום קר וגשום. בשוק הסתובבו אנשים רבים. גם אסנת ודניאל בסון היו בין האנשים הללו. דניאל, ילדה כבת עשר, נמוכה ורזה מאוד לגילה, הלכה לצד אימה בהבעה קודרת. 'שוב הגיע החורף,' חשבה. 'הכל עכשיו יהיה גשום, אפור וקודר. הו – תודה לאל שיש לי את אלינור! איני יודעת מה הייתי עושה בלי חברה שכמותה.' "דניאל," אמרה אסנת בסון, אימה של דניאל. "מה את רוצה שאקנה לך?" היא שאלה כשעצרו השתיים מול אישה נחמדה שמכרה ממתקים. "את לא חייבת לקנות לי דבר," אמרה דניאל במהרה. דניאל שנאה כל דבר מתוק. אם כי מלוח… ובכן, בואו נסכם בכך שנאמר כי מלח היה מצרך חיובי בארוחותיה של דניאל. "קדימה," אמרה המוכרת. "יש לי עוד לקוחות." "יש לך משהו מלוח?" שאלה דניאל. "מלוח?" התפלאה המוכרת. "שומו שמיים – אני מוכרת ממתקים! מי שמע אי פעם על ממתק מלוח?" "אם כך," אמרה דניאל, "תני לי סוכרייה על מקל." דניאל הכירה את אימה מספיק טוב. היא ידעה שאין היא אוהבת לפנק אותה יתר על המידה, לעיתים נדירות חשבה כי מגיע לה משהו מפנק, ותמיד המשהו המפנק הזה היה ממתק. במקרים כאלו, ידעה דניאל כי אימה לא תרפה ממנה עד שהממתק יהיה קנוי מכבר. "הנה," אמרה המוכרת, לקחה סוכרייה מתוך אחת הקופסאות והביאה אותה לדניאל. "שלושה וחצי שקלים בבקשה." אסנת שילמה והאיצה בילדתה ללכת הביתה, הרי עבודה רבה מצפה לה! לא קל להיות מורה למתמטיקה – יש מבחנים רבים לבדוק! כאשר עמדו האם והבת לחצות כביש, הופתעו לראות איש מתקרב אליהן. את האיש לא הכירה דניאל, ולפי המבט התמוה על פני אימה, שיערה היא כי גם היא אינה מכירה אותו. רק אז שמה דניאל לב שנושא הוא עגלה מלאה בציורים. "אתן רוצות לקנות ציור?" הוא שאל אותן. "לא," מיהרה אסנת לענות. אין לה פנאי לקנות ציורים – המבחנים חייבים להיבדק עד שבוע הבא! אך עינה של דניאל קלטה משהו שהעביר בה צמרמורת. לא צמרמורת של פחד, אם כי צמרמורת מוזרה שכזאת – נעימה. הדבר אותו ראתה דניאל היה הציור הכי בלוי מבין כל הציורים שם. מסגרתו הייתה סדוקה, ושכבה עבה של אבק כיסתה אותו. היה זה ציור של נחל התפתל במורד גבעה. בראש הגבעה עמד אביר עם סוסו. אך הסוס הזה לא היה סתם איזה סוס – היה זה סוס סגול, עם עיניים חכמות יותר מכל עין שראתה דניאל עד אותו הרגע. 'בוודאי הסוס הזה יותר חכם ממני,' חשבה דניאל. 'אך אין זה קשה להיות יותר חכם ממני – שכחנית שכמותי. אין אני זוכרת דבר מן הנאמר בשיעור.' "כן!" אמרה דניאל לפני שאימה הספיקה למשוך אותה לעברו השני של הכביש. "אני רוצה לקנות את התמונה הזאתי." אסנת רצתה לסרב, אך כפי שדניאל הכירה את אסנת טוב, כך גם אסנת הכירה את ביתה – כאשר היא חרצה דעה לגבי משהו, כפי שחרצה את דעתה לגבי ציור זה, אין להזיז דעה זאת. "בסדר, בסדר," היא אמרה ושילמה לאיש את המכיר הדרוש. "אמא," אמרה דניאל כעשר דקות יותר מאוחר, "אני יכולה לשמור את הציור בחדר שלי?" "כמובן," אמרה אסנת, מנסה לא לחשוף את ההקלה שלה שלא תאלץ לראות את הציור, שלפי דעתה נראה מזעזע, כל יום. בנות משפחת בסון הגיעו לביתן. "תארגני תיק למחר!" אמרה האם לביתה האהובה שנעלמה אט בחדרה. דניאל הוציאה את מערכת השעות מתוך ילקוטה. "לשון, חשבון, אנגלית, טבע," מלמלה דניאל באותה עת ששלפה מחברות וספרים מהמדף שמעל שולחנה, "או לא – ספורט. שוב אהיה לעג לכיתה כולה. אין זאת אשמתי שרגלי אינן בנויות לריצה!" אכן מפתיע היה שלמרות מבנה גופה הצנום של דניאל, הייתה היא רצה באיטיות גמורה. דניאל הייתה גם מגושמת למדי – אילו היית שם אותה בחדר עם צעצועים וספרים זרוקים על הרצפה, הייתה דניאל מוצאת דרך למעוד על כל אחד ואחד מהדברים הזרוקים. לכן, הקפידה היא לשמור את חדרה מסודר בקפידה. לאחר שהכניסה את הספרים והמחברות לילקוטה, לקחה היא את הציור, וספר בו הייתה שקועה שעות קודם לכן, והלכה לקצה השני של החדר. היא תלתה את הציור במנוגד למיטתה, והתיישבה בכורסא לפני הציור. היא החלה לקרוא בספר. היה זה ספר מתח. לבסוף, כשכל המסתורין של הסיפור עמד להתגלות, וגונב היהלומים עמד לחשוף את זהותו, הייתה דניאל חייבת לקחת נשימה עמוקה כדי להרגיע את רוחה. אך ריח מוזר הגיע לאפה. ריח של אורנים. ריח של פרחים מלבלבים, והרי אילו פרחים מלבלבים בסתיו? היא שמעה קול. קול של פכפוך מים. 'מה העניין?' היא שאלה את עצמה בעת שהתיקה את עיניה מהספר וכמעט התעלפה. מולה הייתה גבעה, ונהר זרם במורד אותה הגבעה. פרחים יפהפיים פרחו משני צדי ההר. היא עצמה לא ישבה על הכורסא הנוחה שבחדרה, אלא על עץ, שבצורה מפליאה היה רך ונוח גם הוא. "מה הולך פה?" היא שאלה את עצמה. "האם אני הוזה? מה זה המקום הזה? רק שניה אחת…" היא אמרה בהזכרה בציור שקנתה מוקדם יותר באותו היום. "המקום הזה דומה מאוד לאחו שבציור. איזה מוזר… אני בטח חולמת. אני אעצום עכשיו את עיני, וכשאפקח אותן, אהיה שוב בחדרי." היא עצמה את עיניה, ספרה עד שלוש, ופקחה אותן. האחו היה עדיין סביבה, אך הספר שנח לפני כמה שניות על ברכיה נעלם, ובמקומו נח זר פרחים. "סליחה," היא שמעה קול גברי מאחוריה, "מי את, ומה את עושה בארץ הדמיון?"
היה האייקון המאומץ שלי, אז אם הוא של מישהו פה - נא לומר לי!!! אני יכולה לצרף סיפור שלי - נכון??? ובכן, התחלתי לכתוב סיפור ארוך - 'הנהר תמיד יזרום' (אל תשאלו אותי לפשר השם - זה קשור לסוף!!!). אז הנה הפרק הראשון!....
