עונש

[ערבהאיןקץ]

../images/Emo122.gif עונש ../images/Emo5.gif

הנה חזר ג'וניר, עם ארבעה חלזונות גדולים שאסף , ויצא לשחק איתם בדשא. באה קטינא , והרגה אותם במחיצה אכזרית. באה אישה שלי, ואמרה לה: תכנסי לחדר שלך, ותשארי שם! עכשיו מה? איך אפשר להגיב יותר טוב???

 

[colourful]

על רצח???

לא נראה לי שאפשר להגיב יותר טוב....

 

[ערבהאיןקץ]

רצח ../images/Emo4.gif?

קצת קשה לי לכנות את הבת הקטנה שלי "רוצחת"... זה לא נשמע לי נכון... וגם - מליוני צרפתים אוכלים את הנזלת הזו ישר מתוך הקליפה... אז זה בסדר??? מצד שני - בעיני הצמחוניות זה בהחלט נורא, והתוצאה היתה כ"כ מגעילה, עד שאף אחד מאיתנו לא מעיז לנקות אותה |מקיא|. פשוט לא נתפש לי איך היא יכולה למעוך אותם... ואיך צריך להגיב על זה.

 

[colourful]

הומור שכזה...

לא התכוונתי שהיא רוצחת באמת....

 

[colourful]

בכל מקרה...

יש פה בעצם 2 דברים, היא גם עשתה משהו מרגיז בכוונה כדי לפגוע באחיה הקטן, וגם הרגה בע"ח. לדעתי, המחשבה שלה היתה שדוקא למעוך חלזונות זה לא כזה עניין, כי יש 1000 כמוהם, וזה בחינם.... אולי הם לא מרגישים לה ממש יצור חי, כי הם בקושי זזים... (מעניין מה השבלולית תגיד על זה....

 

[אמא של אייל ואלון]

מה עוד שהרבה פעמים זה קורה בלי כוונ

 

[ערבהאיןקץ]

הלוואי שזה היה "בלי כוונה"...

אבל זה היה ממש מלא-כוונה... והאמת, כמו שאבא הזכיר, זו לא הפעם הראשונה. יש לה איזה דחף כמעט לא נשלט, למעוך חלזונות.

פעם זה היה גם לגבי נמלים, אבל איכשהו זה עבר. מה שמדהים, שדווקא בג'וקים שקיוונו שתרמוס- היא לא נוגעת .

 

[אבא גאה]

את יודעת מה?

אולי פה קבור החילזון..... איך אנחנו יכולים לצפות מילדים אשר רואים אותנו צורחים כשמופיע ג'וק, מפעילים נגדו את כל כלי המשחית הנודעים וכשכל זה לא עוזר אנחנו שולפים נעל ומוחצים בקול פיצפוץ את היצור המבחיל וכולם נושמים לרווחה (מלבד זה שאמור לאסוף את הגוויה) אז למה ההורים מזדעזעים ממחיצת חלזונות שהם ללא ספק לא פחות מגעילים (מלבד כמובן אם מטגנים אותם בחמאה ושום)??? <אבא גאה שתוהה כמה פרוטאין יש בחלזונות>

 

[דרורית דרור]

מעניין אם מישהו ניסה אי פעם...

לטגן גם ג'וקים בחמאה ושום...

 

[urizv]

אני חושב שהתשובה מתחלקת לשניים

צריך להסביר למה זה לא בסדר להרוג בעלי חייים, והחלק השני להסביר למה לא הורסים/שוברים/מקלקלים משהוא שאחיה משחק בו. (חוץ מאשר בעלי חיים שהיא רוצה לאכול

)

 

[ערבהאיןקץ]

יש לי בעיה עם הסברים...

הרי את כל ההסברים הם כבר יודעים... ואני איכשהו יותר מאמינה בלהגיד מה כן, מאשר להסביר למה לא...

 

[טוסברהינדא]

גם לי

זאת אומרת, לנוכח פעילות מכוונת עוינת, או אל מול מעשה שלא ייעשה, אני פעמים רבות מוצאת את עצמי רותחת, אך חסרה את המילים המתאימות להסביר. פעם הייתי שולחת לחדר. זה היה פתרון גרוע. בעצם לא פתרון כלל. זה פשוט פתר לי (לעצמי, לא לילד) את בעית לרתוח-אך-לא להיות-מסוגלת-להסביר. אח"כ הייתי נכנסת לחדר יחד איתו. אבל הוא היה כל כך נסער מעצם הרחקתו ממוקד האירועים, שממילא לא היה טעם לדבר. היום אני פשוט צועקת אם אני כועסת. ורק אח"כ משוחחת. גם עם זה לא טוב לי, אך עדיף לי בהרבה על הפתרונות הקודמים. ובאשר לזה שהם יודעים כבר את כל ההסברים... ...לא יודעת.... כולנו יודעים ש'צריך' להיות טובים, ונאצלים, ומתחשבים וכו'. אנחנו יודעים, אז מה? לפעמים אנו זקוקים לתזכורת, וזה כשאנחנו עוד הרבה יותר מחושבים והרבה פחות אימפולסיביים מילד. לא ככה? שעוד לא יודע לרסן את מאוויו המידיים ביעילות.

 

[אבא גאה]

הלוואי והיתה לי

תשובה טובה לשאלה הזו.... אבל אין לי..... לא יודע מה לעשות....... ומה יותר טוב ממה שכבר נעשה. אבל נוכל לנסות יחד? אני לא שופט, באמת באמת שלא.....אבל מה קיבלנו ע"י שליחת הילדה לחדר? מה הילדה למדה? (שבפעם הבאה שהיא מוחצת חלזונות שכדאי שתעשה זאת לא לפני הדס?) ואפילו את זה אני לא בטוח שלמדה.....כי אני במו עיני ראיתי אותה מוחצת חילזון וראיתי אותך כועסת עליה נורא.....והנה היא עושה זאת שוב. אבל אני באמת לא יודע מה ניתן היה לעשות אחרת, אולי רק העובדה שהגבתן היתה טובה??? עכשיו כפי שאמרו כאן יש כאן שני נושאים שונים: מחיצת החלזונות ופגיעה במשהו ששייך לאחיה הקטן. בואי ננסה להפריד שת שני המקרים לחלוטין. 1. נגיד שקטניא מחצה חלזונות שאספה לבד....עדיין לא בסדר לכל הדעות.....מה יש לעשות? 2. קטינא שברה צעצוע של ג'וניור במתכוון.

 

[Yaara77]

Well

My shrink gave me a key rule for life "Somewhat faulty is Normal, Perfect is Pathological" My dear Arava, please dont try to be perfect parents, there is no such thing all you can achieve is perfect guilt and we've already siscussed that sh.. so.

Just get new snails and teach the little sweetheart how to take care of them then comfort her for the self-induced guilt (like mom like kiddo) of killing the first ones then add a special kiss from me All my Love Yaara Thailand

 

[פסיכולוגית בגרוש1]

נכון!

יפה אמרת יערה! ערבה, מהמעט שקראתי אותך נראה לי שגם את היית עונה כך. אבל קשה לשים דברים בפרופורציה כאשר את בתוך תוכם, לא? בפעם הבאה שתברח לי צעקת תסכול (הם תמיד בורחות לי כשאני עייפה באופן מיוחד) אנסה להחזיק חזק בעיצה הנבונה של יערה.

 

[ערבהאיןקץ]

../images/Emo9.gif

האמת היא ששמחתי שאישתי טיפלה בזה ולא אני... בכל מה שנוגע לפגיעה בבע"ח אני ממש לא רציונלית ושקולה בתגובותיי. אז מה שהיה, שאחרי כמה שניות שקטינא היתה בחדר, הדס נרגעה , נכנסה אליה, והזמינה אותה לצאת שוב יחד לחצר, לאסוף לג'וניור חלזונות חדשים. כעבור רבע שעה שלושתם חזרו מחוייכים, עם חמישה חלזונות חדשים בקופסא (איכס), וחיוכים גדולים. יש לי תחושה (לא מבוססת?) , שלגזע הרירי הדוחה הזה, יש מעתה צוררת אחת פחות

.

 

[אורי 0]

גדולה אשתך!

בלי חרטא, בלי אשמה, בלי הצעות לתיקון שימשכו את התקרית הזאת עד אין קץ. מחר קטינה תמחץ לג'וניור משהו אחר, אל תדאגי. אתן תכעסנה וככה זה ימשך עד שהיא תגיע לגיל חמש עשרה ויימאס לה להציק לאחיה (והיא תוכל להתעלל בצפרדעים בשיעור ביולוגיה). לפעם הבאה - שתנקה בעצמה את החלזונות המחוצ'ים כמובן. תוצאה הגיונית.

 

[ערבהאיןקץ]

גדול אתה...

והזכרת לי סיפור: יום אחד הוזמן מרצה סיני זקן בבית הספר למנהל ציבורי בארה"ב לשאת הרצאה על הנושא "תכנון זמן יעיל" בפני קבוצה של 15 מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה"ב. ההרצאה הייתה אחת מתוך חמש הרצאות ביום העיון שאורגן עבורם. למרצה ניתנה שעה אחת "להעביר את החומר". בעומדו בפני קבוצת האליטה הזו, שהיתה מוכנה לרשום כל מילה שתצא מפיו, העביר המרצה הזקן את מבטו עליהם באיטיות ולאחר מכן אמר: "אנו עומדים לערוך ניסוי". מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו הוציא המרצה מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. לאחר מכן הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת, בתוך המיכל. כאשר התמלא המיכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות ושאל: "האם המיכל מלא?" כולם השיבו "אכן". המרצה המתין מספר שניות ושאל :"האמנם?" ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בקפדנות שפך את החצץ מעל האבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל. שוב הרים המרצה הזקן את מבטו ושאל את הקהל: "האם המיכל מלא?" עתה החלו מאזיניו המבריקים להבין את כוונתו. אחד מהם השיב "כנראה שלא." "נכון" השיב המרצה הזקן. חזר והתכופף, והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם המיכל מלא?" הפעם ללא היסוס ובמקהלה השיבו התלמידים המחוננים: "לא!" "נכון" השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי העוצמה והיוקרה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו. המרצה הזקן הרים את מבטו אל הקהל ושאל: "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה?" בחושבו על נושא ההרצאה, השיב אחד הנועזים והזריזים שבין מאזיניו: "אנו למדים שככל שנראה לנו שהיומן שלנו גדוש ומלא התחייבויות, אם באמת מתאמצים תמיד ניתן להוסיף עוד משימות ומטלות". "לא", השיב המרצה הזקן. "לא זה. האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס אותן אחר כך." דממה עמוקה השתררה באולם, כאשר כל אחד מנסה לתפוס את מלוא המשמעות של דברי המרצה. הזקן התבונן בשומעיו ואמר: "מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם? המשפחה? ידידיכם? הגשמת חלומותיכם? לעשות מה שאתם באמת אוהבים? להילחם למען מטרה נעלה? להינפש? לקחת זמן לעצמכם? למכור פרופיל? " "מה שחייבים לזכור הוא, שחשוב ביותר להכניס קודם כל את האבנים הגדולות בחיינו, כי אם לא נעשה זאת, אנו עלולים לפספס את החיים. אם ניתן עדיפות לדברים הקטנים (החצץ, החול) יתמלאו החיים בדברים הקטנים, ולא יישאר די מהזמן היקר שלנו כדי להשיג את הדברים החשובים באמת בחיים. משום כך, אל תשכחו לשאול את עצמכם את השאלה: מהן האבנים הגדולות בחיי? וכאשר תזהו אותן, הכניסו אותן ראשונות למיכל החיים שלכם." בתנועת יד ידידותית בירך המרצה את מאזיניו ויצא באיטיות מן האולם.

 

[אורי 0]

נורא יפה

אם כי יש כאלה שהמיכל שלהם שבור. ושכחתי לציין שאני לא הייתי כזה חכם בשעתו.

 

[אבא גאה]

בדיוק קיבלתי במייל ../images/Emo142.gif

ולמי שיש סבלנות לאגלית מוזמנ לקרוא הכל, למי שאין (אבל יכול/ה להוכיח שקראה את הגירסה העיברית של ערבה) שתקרא רק את הפסקה האחרונה.....

A professor stood before his philosophy class and had some items in front of him. When the class began, wordlessly, he picked up a very large and empty mayonnaise jar and proceeded to fill it with golf balls. He then asked the students if the jar was full? They agreed that it was. So the professor then picked up a box of pebbles and poured them into the jar. He shook the jar lightly. The pebbles rolled into the open areas between the golf balls. He then asked the students again if the jar was full? They agreed it was. The professor next picked up a box of sand and poured it into the jar. Of course, the sand filled up everything else. He asked once more if the jar was full. The students responded with an unanimous "yes." The professor then produced two cans of beer from under the table and poured the entire contents into the jar, effectively filling the empty space between the sand. The students laughed. "Now," said the professor, as the laughter subsided, "I want you to recognize that this jar represents your life. The golf balls are the important things-your family, your health, your children, your friends, your favorite passions - .... things that if everything else was lost and only they remained, your life would still be full. "The pebbles are the other things that matter like your job, your house, your car. The sand is everything else-.... the small stuff. If you put the sand into the jar first," he continued, "there is no room for the pebbles or the golf balls. The same goes for life. If you spend all your time and energy on the small stuff, you will never have room for the things that are important to you. Pay attention to the things that are critical to your happiness. Play with your children. Take time to get medical checkups. Take your partner out to dinner. Play another 18. There will always be time to clean the house, and fix the disposal. "Take care of the golf balls first, the things that really matter. Set your priorities. The rest is just sand." One of the students raised her hand and inquired what the beer represented. The professor smiled. "I'm glad you asked. It just goes to show you that no matter how full your life may seem, there's always room for a couple of beers​