תודה לאיחולים.
הכי קשה זה כשהם קטנים. זה דבר ראשון. זה שנים בלי לישון לילה. שנים. הדבר השני זה הערימות של הכביסה. לא נגמר. 3 מכונות ביום, ואם לא היו ממציאים את המייבש - אני לא יודעת מה הייתי עושה. בכלל יש לי בעיה עם זה כי אני מאד מסודרת וחייבת שהדברים יהיו מקופלים ומסודרים בארון, ואין מצב שהכל בסל הכביסה וכל אחד שולף לו (ברררררררר!) דבר נוסף זה שאני יותר מדי מסודרת ונקיה ולא יכולה לראות בלגן ולכלוך או דברים שלא נמצאים במקומם בבית. אבל בית אינו מוזיאון. לפעמים זה גורר צעקות או כעסים - גם מצד הילדים שיש להם האופי שלי אל הילדים עם האופי השני, ובחזרה... פעם שאלתי את הבן הגדול, לפני כמה שנים, למה הוא לא מרים את הדף מהרצפה. עניין אותי לדעת אם הוא לא רואה את זה, או שהוא "לא רואה את זה". הם בדיוק למדו בגמרא על "השור עיניו באדמה" ובזה תרץ את עצמו... אני לא שור!!! אהבתי... קשה גם לצאת עם כולם יחד לבילוי או לארוח. למרות שעכשיו, כשהקטן כבר "גדול" - הרבה יותר קל... נראה לי שזהו. בסך הכל זו חויה מדהימה. כיפית נורא. כל הזמן שמח בבית, בלגן, חברים, צחוקים. ילדים, בקיצור.