ביום חמישי 17.3.11 בשעה 12:00

החוויה הפרסית שלי-

לפני 6 שנים, כשהייתי בכיתה ה', הייתי צריכה לעשות עבודה שורשים מוזיקליים על העדה שלי. בוודאי שבחרתי בצד של אמא, העדה הפרסית. בערב הצגת שירי העדות, מנהל בית הספר בחר לקרוא את השיר שלי לפני כולם, והורים רבים צילמו אותי כשאני עליתי על הבמה לשיר, ועד היום כמה מחברותי זוכרות את השיר בזכות העבודה, למדתי להכיר הרבה יותר את התרבות הפרסית, שירים בפרסית, וכמובן ההתקרבות שלי לסבתא שלי, שתמיד הייתה קרובה אלי מאוד, אבל אחרי שלמדתי את השיר, [מיכורי פוף מיקוני, למי שמכיר]. התחלנו לשיר את זה ביחד, ועד היום זה השיר הרשמי שלי עם סבתא, וכל המשפחה מכירה אותו גם:) מאז גם למדתי לדבר בפרסית, ואני הולכת כל שבת לסבתא שלי, ואני מבקשת ממנה ללמד אותי פרסית, והיום, בגיל 17 אני יודעת לדבר פרסית בסיסית ברמה לא רעה
 

hannism

New member
אחותי נטשה עושר מופלג ונימלטה מבעלה ומאירן

היא זכורה לי מנערותה. הייתי ילדה קטנה.טלטליה זהובים. עיניה הירוקות בהקו כזיו השכינה. מאושרת. זהו סיפור חייה של אחותי שרה. היא נישאה כמינהג המקום והזמן בהיותה בגיל צעיר. חמש עשרה. הבּוּרות המינית היתה מוטבעת באיסורי התרבות ויצרו עַקבּוֹת וסבל. אחותי היפה והמאושרת הפילה את שני עובריה הראשונים. אחרי כן ילדה ארבעה ילדים. שני בנים, היום נשואים וחיים בלוס אנג'לס ובניו יורק., ושתי בנות גם הן נישאו, מתגוררות בירושלים. חרדיות. נשים פרסיות בני דורהּ רובן ככולן יראו עצמן בראי סיפורה של אחותי.סיפור חייה של אישה פרסיה. אחותי שרה. לבעלה עושר מופלג. המהפיכה החומייניסטית תפשה אותם מבוהלים. הם מיד הבריחו את שני הבנים בגילאי 10,12 לאר"הב. שם, לפחות הם יהיו בטוחים. אחותי, בעלה ושתי בנותיהם היותר קטנות נשארו באירן. העושר המופלג היה שייך לבעלה. הוא הקציב לה עבור דמי ניהול למשק הבית במידה מחושבת הפחיד. כל הוצאה היתה מבוקרת ומנומקת עד להשפיל. שרה היתה צריכה לכתת רגליה למרחקים כדי לרכוש מוצר מסויים בהנחה. היא היתה למעשה שיפחה יפה שהולידה לבעלה ילדים וניהלה את משק ביתו. חסרת זכויות. השָנים נקפו. הבנים חיים רחוק. אין פגישות. כמעט ואין תקשורת בין שרה לבין שני בניה האהובים והיקרים לה מחייה. הגעגועים שהתעוררו כבר ביום הראשון, גאו ולא נתנו מנוח לאם. בעלה, אבי הבנים שלח להם דמי קיום במשורה. הילדים חיו שם בתוך הקהילה היהודית ובגרו. הבכור התחתן ונולדו לו ילדים. גם הבן הצעיר יותר. געגועי אם, אינסטינקט אנושי יסודי ובלתי ניתן לריסון לא נתנו מנוח. כולה וקיומה של שרה היו רק רצון אחד ויחי : לפגוש את הבנים. לראות את פניהם. לחבק אותם בזרועותיה ולהצמידם אל חיקה שם המעיין ממנו היניקה להם קיום, חיוּת וגדילה. לאהוב את הבנים. זה היה תמצית חייה שם אז. כל נסיונותיה לשכנע את בעלה אמיר לעזוב את אירן לא הועילו. ישראל, אר"הב, ג'הנם - כל מקום. בילדיה שהוברחו ומאז לא זכתה לראותם שרה היתה חפצה. בקשותיה זכו לדחיות. כשלחצה גבר שרה זכתה בהבטחות שבהמשך יהגרו. ההבטחות היו מן הפה אל החוץ. הן לא קויימו. שנה אחר שנה. ועוד שנה ועד שלוש ועוד. שרה אחותי החליטה לעשות מעשה : היא פנתה ליהודי שהיה מקושר לסוכנות היהודית והודיעה לו בסודי סודות שהיא חפצה להימלט ארצה יחד עם בנותיה. הקשר עם המוסד נוצר. קשר שממניעים של זהירות בארץ עויינת התפתח אט אט ובשלבים. עקב בצד אגודל. חייבים להיזהר ממשמרות המהפיכה האיחרניים. מדובר בסכנת חיים. הזהירות והסודיות כללו לא רק את אנשי משמרות המהפיכה, שכנים ומכרים קרובים. אלא ובעיקר את בעלה. הסידורים נעשו בסודי סודות. בשעת יציאתה לקניות פגשה את איש הקשר שהנחה אותה לגבי מועד ומקום ההתיצבות, פגישת איש קשר, מסירת סיסמה, קבלת הנחיות תנועה והגעה למקום שיורו לה בקרבת הגבול הצפוני. שם חוצים. לפי המסרים ששרה קיבלה, ההימלטות מהבית מחר יום ג' בשעה 11:00 . על אחותי שרה לצאת מהבית עם תיק אחד של ציוד אישי שלא למשוך תשומת לב, בליווי שתי הבנות אל מקום שיורו לה מחר בשעה 9:00 - שעתיים לפני ההתיצבות בנקודת המפגש הראשונה שיועדה. מרחק כחצי שעה מביתה. ערב קודם היא הציגה מקסם שוא של שגרה כרגיל. היא הכניסה את האורז לכלי מלא מים, כהכנת צהרים של המחרת. ארוחה שלא תספיק לבשלה כבר. כי פניה של שרה יהיו עם הבנות בדרך אל הגבול הצפוני. בערב היא הכינה תיק קטן עם בגדים לבנות ולה, מעט כסף שבכל זאת הצליחה לחסוך , ושנדרש לה לדרך ועוד כמה דברים אישיים. בוקר יום ג'. השעה 9:00. שעתיים לפני הגעה לנקודת המפגש בטהרן. איש המוסד הגיע אל קרבת ביתה לתת לה הנחיות אחרונות : נקודת ציון ראשונה, מי תפנה אליה, מה ישאל אותה ואת הסיסמה שעליה לומר וגם התשובה שעליה לקבל. בעלה ירד במדרגות והבחין בנעשה. הוא החל לצעוק ברחוב שוב ושוב כאחוז אמוק : "גו'הוד אז אישראל!" = יהודי מישראל! אימת משמרות המהפיכה עטתה את שרה אחותי ואת השליח. האיש הספיק להעביר את המסר ונמלט בריצה אל סימטאות ונעלם בטרם ההמון הספיק להתקהל. שרה תקפה את בעלה : האם השתגעת? האיש הוא שליח שהביא אספקה שהיה נהוג להגיע לביתם. מה הצעקות הפראיות האלה? שאלה את מתכוונת להימלט לישראל. מה פתאום? אפשר לזוז מהמדינה הזאת? לך וראה : הכנתי אורז מאמש, הכנתי את הבשר על השולחן. אני מתכוננת לבשל צהרים, מי יימלט? איך? הוא עזב אחרי דין ודברים קשה והלך לעבודתו. שרה לקחה את הבנות את התיק ואמרה להן בואו נעשה סיבוב אקנה לכן ממתקים. היא הטילה פעמיה אל היעד הנכסף , שם תראה את גוזליה שבגרו והפכו לגברים של ממש. שרה יצאה ליעדה. בשעה 11:00 פנתה זרה לבושה צ'אדור אל שרה : את מחפשת את הדודה שלך? (זאת היתה המש"תפית ושאלתה היתה החלק הראשון של הסיסמה) כן! את הדודה שאני מחפשת? (זאת היתה המענה המוסכם לסיסמה). המפגש הראשון נוצר. משם הסיעו אותה לגבול הצפוני. שם גנבו את הגבול. חודשיים היא שהתה בדרכים. היא והבנות נסעו, רכבו על חמורים וחייהן היה מופקד בידי מאן דהו שפעל עבור בצע כסף, וגם הליכה רגלית. הכסף אזל לה וכשפגשה מי שהיה שליח המוסד, היא מחתה וזרזו את העברתה. אחר תלאות וסכנות היא הגיעה לישראל עם שתי הבנות. בחוסר כל. הן שהו במרכז קליטה ברעננה תקופה ארוכה עד אשר, אחרי ריצות רבות זכתה לקבל דירת עמידר בשכירות . בינתיים הבנות התחתנו וחיות במשפחותיהן. שרה חזרה בתשובה וחיה את חייה בקרבת הבנות הנשואות. הבנים מבקרים מדי פעם בישראל ושרה זוכה לראותם. תמורה למחיר הימלטותה. בעלה שסרב בתוקף לעזוב את רכושו, נאסר ונכלא. הוחתם על ויתור על חלק מרכושו לטובת משמרות המהפיכה. שארית עושרו המופלג נשאר באירן. הוא מת ערירי באירן לפני כשנתיים. שרה, אם ילדיו חיה בישראל במחסור, והילדים לא זכו בלא כלום מעושרו של אביהם. זהו סיפור חייה של שרה. אחותי האהובה! זהו הראי שנשים פרסיות רבות בנות דורהּ רואות בו את חייהן.
 

lolita173

New member
חוויה אישים שלי מאיראן

נולדתי באיראן ועליתי לארץ עם משפחתי מיד כשהתחילה המהפכה בשנת 79. אחד הדברים שאני זוכרת זה ימי החג של המוסלמים שהיו עוברים בחגים שלהם ומחלקים לכולם סוכריות "זכוכית" שקופה ואני תמיד הייתי בוחרת בטעם ענבים.....עוד אני זוכרת שבחגים שלנו היהודים היו שוחטים פרה ואני זוכרת את סבתי מורחת לי את הדם על המצח....והכי אני זוכרת את הבית של סבתא שלי שהיתה בו ברכה קטנה שבפרסית נקראת "הוזה". זכרונות מעטים לי אבל צרובים חזק ומעלים בי געגועים עזים לחזור ולבקר לו רק ניתן היה.......היום אני בת 37 נשואה+3 ילדים מנהח"ש במקצועי ומנסה כמה שאפשר להמשיך ולספר לבנותיי על ילדותי מהיכן באתי ומה מאפיין את עדתי....געגועים קשים הלוואי ויום אחד ניתן יהיה לחזור ולבקר......
 

lolita173

New member
חוויה אישים שלי מאיראן

נולדתי באיראן ועליתי לארץ עם משפחתי מיד כשהתחילה המהפכה בשנת 79. אחד הדברים שאני זוכרת זה ימי החג של המוסלמים שהיו עוברים בחגים שלהם ומחלקים לכולם סוכריות "זכוכית" שקופה ואני תמיד הייתי בוחרת בטעם ענבים.....עוד אני זוכרת שבחגים שלנו היהודים היו שוחטים פרה ואני זוכרת את סבתי מורחת לי את הדם על המצח....והכי אני זוכרת את הבית של סבתא שלי שהיתה בו ברכה קטנה שבפרסית נקראת "הוזה". זכרונות מעטים לי אבל צרובים חזק ומעלים בי געגועים עזים לחזור ולבקר לו רק ניתן היה.......היום אני בת 37 נשואה+3 ילדים מנהח"ש במקצועי ומנסה כמה שאפשר להמשיך ולספר לבנותיי על ילדותי מהיכן באתי ומה מאפיין את עדתי....געגועים קשים הלוואי ויום אחד ניתן יהיה לחזור ולבקר......
 

shirli223

New member
החוייה שלי

היא שהשתתפתי בתחרות "מיס איראן בישראל" והכרתי מלא בנות מדהימות , חלקן אפילו נולדו בפרס, וזכיתי במקום השני:) הייתה חוייה!
 

שמחה111

New member
והספור שלי

הקהילה במשהד חיה חיים שלווים אבל כפולים. הם היו אנוסים-כלפי חוץ נראו והתנהגו כמוסלמים וכלפי פנים נהגו כיהודים דתיים מאוד. מספוריה של אימי ז"ל נהגו לשמור בשר חלב, להגעיל את הכלים לפסח, להכשיר את הבית לפסח, לאפות מצות עבודת יד, ללכת למקוה, להתפלל כל יום ובשבת וכמובן לא לעבוד ביום שבת ועוד ועוד. כמובן שיש גם את המאכלים המיוחדים מאוד. מאוד מרגש היה לשמוע את האמונה החזקה שהיתה ואת חיי הדת המלאים אשר קיימו במחתרת. אמא שלי היתה מדברת בגעגועים על חיי הדת העשירים שהיו וכאשר עלתה ארצה ראתה עולם אחר ואמרו לה שכאן אין צורך לקיים מצוות. בשבת הראשונה בארץ היתה מזועזעת כי ראתה ששומעים רדיו ולא הולכים לבית כנסת. אבא שלי ז"ל עלה לארץ הרבה לפני אמא שלי וכאשר רצה להתחתן נסע לפרס, הכיר את אמא שלי הם התחתנו ואז חזר ארצה. אמא שלי עלתה ארצה קצת אחרי שחזר לארץ. *והנה ספור על אבא שלי - אבא שלי עלה לארץ על חמור וזה לקח זמן רב מאוד. בארץ הוא לא מצא עבודה והציעו לו לעבור למצרים כי שם יש עבודות לרוב. הוא ושני חברים ארזו ציוד ועשו דרכם למצריים ברגל. בדרך תפסו אותם החיילים המצרים. אבא שלי ידע ערבית והוא אמר לשני חבריו שלא ידברו ויתנהגו כחרשים אילמים. הם עשו כדבריו והוא התחיל לדבר עם המצרים ואמר להם- מה אתם רוצים? הם חרשים אלמים מסכנים אנחנו מוסלמים ואני עוזר להם וכו' וכו'. המצרים השתכנעו וככה הם הגיעו למצרים וחיו שם מספר שנים. אבא שלי התפרנס יפה שם וחזר לארץ בתקופה מאוחרת יותר. *יש לי ספור נוסף והפעם על סבא שלי ז"ל שהיה סוחר שטיחים ואדם מאוד פיקח. הוא נאלץ בשל עיסוקו לנהל קשרים עם המוסלמים וגם לנהוג כמנהגם כלפי חוץ. לכן היה צריך מדי פעם להכנס למסגד ולהתפלל- הוא היה נכנס לשם ובמקום להתפלל היה ממלמל קללות: ימח שמכם, ה' יקח אותכם. בני כלבים וכו' וכו'... ספור נוסף- פעם אחת הלך למסגד והרי כולם חולצים את נעליהם ונכנסים. בצאתו התחשק לו נעליים יפות חדשות- הוא לקח אחרות ונעלם להם. וכמובן יש עוד ברבה ספורים אבל אולי בפעם אחרת
 

פרויז1

New member
../images/Emo124.gifביום חמישי 17.3.11 בשעה 12:00 ../images/Emo124.gif

תיסגר רשימת המשתתפים בתחרות נושאת פרָסים בנושא סיפור אישי חוותי בפרס - שלי או של קרוב שלי. הזדרזו לשרשר את הסיפורים שלכם! לאלה שכבר שירשרו את סיפורם : מי שרוצה לשפר או לשדרג את הסיפור שלו,יכול לשרשר סיפוח משודרג/חדש/נוסף בהמשך למה שכבר פורסם באשכול הזה. היזדרזו ותספרו !!! הסיפורים שלכם נדרשים ונאהב לקרוא אותם
 

lolita173

New member
חוויה אישית מאיראן

התבקשתי להרחיב ואעשה זאת בשמחה.... עליי לציין כי זכרוני קצר מאד אבל ישנם דברים שנשמרים במוחו וליבו של אדם לאורך שנים ואלה הם מספר דברים בודדים שהנני זוכרת מילדותי באיראן. ראשית זוכרת אני את משחקי הילדות שלי עם חברותיי מחוץ לפתחה של ביתה של סבתי שהיו מסתכמים בתופסת ומחבואים ובחגי הגויים היו עוברים הגויים במכוניות ומכריזים על חגם ומחלקים סוכריות בשקים ענקיים כמו של האורז שנמכר בשקים של 20 ק"ג דווקא צבעם של הסוכריות משום מה זכור לי היטב: סגול-ענבים וכתום-תפוז תמיד הייתי בוחרת בענבים...לכן גם עכשיו בגיל 38 כשאני נתקלת בסוכריות זכוכית סגולות עוברת בי צמרמורת קלה ומזכירה לי את ילדותי . עוד דבר שזכור לי היטב זה את סבתי לוקחת אותי בימי חג אם אינני טועה לחצר בית ספר ושם היו שוחטים כבשים ובאופן קבוע סבתי היתה מורחת לי את הדם על המצח אם אינני טועה שנים מאוחר יותר ששאלתי אותה למעשה זה טענה שזה למען מזל טוב..... עוד זכור לי את הבית של סבתי עם הבריכה שבביתה שקוראים לזה בפרסית "הוזה" . הסרטה ביתית לפני כ30 שנה לערך מתעדות אותי בגיל 8 עם בני דודיי בתוך הבריכה נהנים מכל רגע ואת אמי וסבתי ברקע מבשלות תמונה זו לעולם תישאר בליבי..... ובסופו של סיפור אני זוכרת את בריחתנו המהירה כשהתחילה המהפכה בשנת 79 וכמו הרבה אחרים הרבה רכוש וכסף הושארו באיראן ועלינו לארץ חסרי כל והוריי התחילו את חייהם איתנו ממש מהתחלה. כיום אני נשואה בת 38+3 ילדים מנהח"ש במקצועי ומגדלת את בנותיי בהמון גאווה כאשר הן יודעות על שנותיי המועטות באיראן וצמאות לשמוע עוד ועוד גם מפי וגם מפי סבם וסבתם. בני משפחתי ואני היינו רוצים מאד לשוב ולבקר בארץ הולדתנו ויותר הייתי רוצה לקחת את בנותיי לראות את המקום בו נולדתי וגדלתי עד גיל 6 לערך. הלוואי ויגיע יום זה בטוחה אני כי רבים היו רוצים זאת כמותי...
 
סיפור של אמא שלי מפרס

כשאימי היתה קטנה היא הלכה לשוק יחד עם אמה וסבתה. ברגע של הסח דעת, עברה לה אישה מוסלמיה וראתה את אימי מחוץ לאחת החנויות מחכה , האישה כנראה היתה חשוכת ידים , היא הכניסה את אימי מתחת לרעלתה והתחילה להתרחק מהמקום. , סבתא שלי ואמא שלה הבחינו פתאום שאמא שלי נעלמה, והתחילו לחפש אותה ולקרוא לה בהיסטריה , אחד מהעוברים ושבים ששם לב למה שקרה סיפר להם על האישה והרעלה , סבתא שלי רדפה אחריה ומצאה אותה. בגלל החיכוכים בין מוסלמים ליהודים , סבתא שלי פחדה להתחיל לריב עם האישה , שמא קהל המוסלמים הרב יתערב לרעתה , ולכן היא החלה בלהודות בקול רם לאישה שחטפה את הבת שלה , על ה"בייביסיטר" שהיא עשתה ברוב טובה לבת , וכך לאותה אישה מוסלמיה לא נותר אלא להחזיר את אימי בלי לעורר מהומה.
 
זכרונות אבי

זכרונות אבי, מעיר הולדתו טהרן מתובלים זעפרן ולימו-אמני. כנכדו של הרב הראשי של טהרן זכרונותיו מלאים חוויות כרימון בשל. מידי יום כיפור הוא מספר לנו איך סבו צם יומיים רצופים, יום אחד בעבור חטאיו הוא, ויום נוסף עבור החולים, הזקנים ותשושי הנפש שלא ידעו מצווה מהי. סיפורים על הר, בפאתי טהרן שבסיסו היו מערות מלאות בדבש, כך שהיו חבריו והוא מגיעים ופשוט מלקקים דבש. על רכישת אופיום במכולת השכונתית, לצד נבט על מנת להמתיק את התה. על ישיבה בליל חורף סוער סביב הסאמבר, כאשר עליו מונחות קליפות תפוזים המפיגות ניחוח הדרים לחדר. עוד לפני שידעתי ללכת היה שר לי "ריינה נה ג'ון רייננה" וכמה שנים אחרי היה מדקלם "קלח קלח..." ואני הייתי עונה "בא ל'קלח" אז פלא שלפעמים אני מרגישה כאילו נולדתי שם? זכרונות אלו הופכים אותי לאדם שאני, לבחורה שאומרת בגאווה שהיא "אירנית".
 
למעלה