החשדות - חלק א'

[ציףציף1000]

חלק מהקהל הרב שגדש את החנות

 

[ציףציף1000]

../images/Emo124.gif החשדות - חלק א' ../images/Emo124.gif

הרבה חשדות יש לנו השבוע, בעיקר בגלל מסעותיו של מייסון ברחבי העולם. לכן אני מחלקת את הדיווח לכמה חלקים. ווטרס על Cream כזכור, בגליון האחרון של Rolling Stone נכלל החצי השני של רשימת "100 הנצחיים" שלהם, עליהם דיברנו בשרשור אחר לאחרונה. הפלויד לא מופיעים ברשימה. לעומת זאת, רוג'ר ווטרס כתב את הקטע על להקת Cream, שכן נמצאת ברשימה. מדבריו: "הייתי סטודנט, בשנה השלישית ללימודיי במכללה לארכיטקטורה בלונדון, שם פגשתי את ניק מייסון וריק רייט. בסוף כל סמסטר נערכה הופעה,והפעם הביאו לנו את Cream. הם הופיעו באולם קטן, שבו פעם שיחקתי בתפקיד האפי לומן ב"מותו של סוכן", אבל זה לא קשור. "הוילון הוסט, ושלושתם התחילו לנגן את Crossroads. לא ראיתי ולא שמעתי מעודי דבר כזה. פשוט נדהמתי מכמות הציוד שהיתה להם: תוף הבס הכפול של ג'ינג'ר בייקר, המגברים הענקיים של ג'ק ברוס, וכל הציוד של אריק קלפטון. זה היה מראה מדהים, וסאונד – פיצוץ. "בערך לאחר שני-שליש מההופעה, אחד מהם אמר "אנחנו רוצים להזמין חבר שלנו מאמריקה לעלות לבמה". זה היה ג'ימי הנדריקס, וזו היתה ההופעה הראשונה שלו באנגליה. הוא עלה לבמה ועשה את כל הדברים שבגינם נודע אחר כך, כגון לנגן עם השיניים. הכרטיס להופעה עלה בערך פאונד. זו אולי הרכישה הכי מוצלחת שעשיתי מעודי. "לאחר מכן, פינק פלויד החלה להיות להקה מקצוענית, ופגשנו את Cream בסיבובי הופעות בדרכים. הם השפיעו על כל כך הרבה אנשים. ג'ימי פייג' בטח הסתכל על Cream וחשב "לעזעזל, זה מה שאני צריך לעשות" ואז הקים את לד זפלין. יחד עם הביטלס, הם נתנו לנו – אלו שרק התחילו את דרכם בתעשיית המוסיקה – משהו לשאוף אליו, שלא היה פופ, אבל עדיין היה פופולרי. "יש שירים בכל אלבומי Cream שעדיין מדהימים אותי: Crossroads, Sunshine of Your Love, White Room, I feel Free. הם ניסו בכל כוחם לכתוב חומר שהיה מתקדם ומקורי. והם הצליחו בכך. בגלל זה יצירתם עמדה במבחן הזמן. ולכן גם לא היה אפשרי להשיג כרטיסים להופעות האיחוד שלהם בלונדון. אני מצפה שעיניי יצאו מחוריהן שוב, כאשר אראה אותם על הבמה ב-Royal Albert Hall." היינו, ווטרס הולך לראות את ההופעות. המממ.... ווטרס כותב שיר לאולפני אבי רואד לרגל פסטיבל הסרטים שנערך באולפני אבי רואד לפני חודש, חיבר ווטרסנו פואמה פומפוזית הולמת. ווטרס התיר את פרסומה גם ברשת, ולהלן התרגום: אבי רואד – זכרון מסירים את המנעול הכבד כמה קולי לתת הצצה לתוך הדממה רבת ההוד של סטודיו 1. פוסעים על קצות האצבעות לאורך הפרקט ואז מורידים את הכיסוי מעל הסטיינוויי הגדול, מצופה הלכה השחורה העומד שם ומרימים את המכסה עם רחישה וחבטה של תגובה מורגשת ונוגעים בקלידים שגרמו לאלף צמרמורות ואז מנגנים תו אחד רק 'פינג' חומצתי אחד מהדהד בחלל שבו מנוחין ומילר פעם שלטו (שלתו) כמה 'קולי' להתערבב עמם שם דרך תווים רוקדים שלעולם לא נמוגים. וזה המקור:

Abbey Road - A Memory Knocking back the heavy latch How cool to take a peak Into the vault cathedral still Of studio 1. Tiptoe across the parquet then Strip back the canvas from The grand black lacquer Steinway standing there And rasie the lid With hiss and thud Of felt response And touch the keys Which raised a thousand chills Then strike one note One asdic ping Reverberating through the air Where Menuhin and Miller once held sway How cool to mingle with them there In dancing motes that never fade away​

ווטרס פה, ווטרס שם אוהדים שהגיעו לחנות בארנס אנד נובל'ס בניו יורק לראות את ניק מייסון, קיבלו בונוס. לאחר שתם הטקס, וכולם כבר עמדו לצאת, פתאום התקרב לעבר הפמליה בחור גבוה, עם שער מכסיף. "זה רוג'ר ווטרס!" קרא אחד האוהדים, שהיה הראשון להבחין בו. האוהדים התקילו את הרוג'ר בשאלות. הוא סיפר שהוא עובד כעת על התסריט למחזמר של "החומה" ומקווה שזה יעלה על בימות ברודוויי כבר בשנה הבאה. בינתיים נהייתה שם התקהלות לא-קטנה, ככל שאוהדים נוספים זיהו אותו. רוג' נלחץ, ועזב את המקום, לכיוונו של מייסון. על פי הדיווח, השניים אכלו ארוחת ערב ביחד. (עוד על יחסי מייסון-ווטרס, בחלקים הבאים). בתמונה למעלה: ווטרס, בבארנס אנד נובלס. תם חלק א

 

[ציףציף1000]

ניק תוהה

 

[ציףציף1000]

ניק, חושב על בדיחה??

 

[ציףציף1000]

החשדות - חלק ב'

ניק מייסון נמצא בימים אלו בעיצומו של מסע יחסי ציבור בארה"ב, לספרו האוטוביוגרפי. במסגרת היחס"צ, מייסון חותם על ספרו לאוהדים בחנויות ספרים, ובמרבית המקרים מתנהל גם ראיון "פומבי" המנוהל ע"י עיתונאים מקומיים, כאשר האוהדים מוזמנים גם לשאול שאלות, בתום הראיון. בנוסף, מייסון מתראיין גם לתקשורת הממוסדת: עתונים, רדיו וכו'. להלן, מקבץ של הדברים אותם נשא במסגרות אלו. ראיון למגזין האינטרנטי Fake Science Lab Report מדובר במגזין אינטרנטי שעוסק במוסיקה אלקטרונית, ומרכזו באוקלנד, קליפורניה. מייסון התראיין למגזין ב-17.4., כאשר היה בסן פרנסיסקו. הפלויד, כמובן, השפיעו קשות על התפתחות המוסיקה האלקטרונית, בוודאי בשנים האחרונות, ומכאן הראיון. [אגב, המגזין מומלץ בפני עצמו, ללא קשר לראיון עם מייסון - שאותו ניתן עדיין לשמוע בארכיון המגזין. העריכה טובה מאוד, ולמי שמתעניינים במה שקורה בחוד החנית של המוסיקה האלקטרונית - לפחות בארה"ב - זה המקום]. על כתיבת ספרו: הספר בנוי מהזכרונות שלי, של ארועים ספציפיים שקרו לנו. העבודה על הספר גרמה לי להביט במבט קרוב על אותם ארועים. אני וגילמור חשבנו לכתוב את הספר ביחד, אבל בסוף זה יצא הסיפור האישי שלי. זה היה יותר הגיוני: לא ניתן לכתו בספר שיהיה הוגן כלפי כולם. נסיון כזה היה לוקח 200 שנה, ו-40 עורכי דין... לכל אחד תפישה שונה לגבי מה שקרה ואיך. כמו כן, מבט אישי מאפשר לספר את הסיפור בצורה יותר מעניינת. רציתי לכתוב את הספר מזה זמן מה... לפני 10 שנים התחלתי את הכתיבה, ואז גיליתי שאני די נהנה מעצם הכתיבה, והתחלתי להרכיב את הספר. לאחר שכתבתי כ-70,000 מילים, התחלתי לשתף פעולה עם דייויד, אשר חשש שהספר לא ייצג את נקודת המבט שלו בצורה הוגנת - מה שהיה מוזר, משום שהיה ניתן לחשוב שרוג'ר הוא זה שיתנגד יותר לרעיון של כתיבת הספר, מאשר דייויד. אבל רוג'ר כתב לי מכתב משונה, עוד כשהתחלתי בעבודה, בו אמר ש"המוח האנושי הוא דבר מוזר", ולכל אחד תפישה שונה לגבי מה שקרה לכולנו [ולכן לא היה לו אכפת]. אבל בסופו של דבר, זה היה טוב שזה לקח 10 שנים. זה נתן לי מספיק זמן לחשוב על בדיוק מה אני רוצה לומר, וגם לאסוף עוד סיפורים מאנשים אחרים, ובמיוחד תמונות. מייסון נשאל על ההשפעה של הטכנולוגיה הדיגיטלית על עשיית אלבומים: זה הוזיל את עלויות הפקת מוסיקה. אפשר כיום להקליט אלבומים מסחריים, בבית. הבעיה היא שזה מאיט את התהליך, במקום להאיץ אותו. במבט לאחור, זה אפילו קצת עצוב. למשל, כשהקלטנו את הקטעים הראשונים שלנו – נניח See Emily Play – הקלטנו את זה על טייפ 4 ערוצים. לכן, הבס והתופים היו חייבים להיות מדוייקים, בהקלטה הראשונה. הבאלאנס בין התופים והבס היה חייב להקבע מיידית. לאחר מכן, הוספנו את הגיטרה והקלידים, ועשינו מיקס לזה לטייפ רבע אינץ', ואז הוספנו את הקולות – והכל במונו... היינו חייבים לקבל החלטות מהר מאוד, ואז להמשיך. בהקלטה דיגיטלית מגה-רב-ערוצית, יש כל כך הרבה החלטות, שאפשר לדחות עד שלב המיקסינג. למעשה, שלב המיקס לוקח זמן רב יותר, כיום, מאשר שלב ההקלטה, לפעמים זה לוקח חודשים בעוד בעבר זה היה לוקח יום אחד. אני לא חושב שיש "קסם" בתהליך הקלטות מוסיקה, ה"קסם" לא השתנה – הוא נמצא בביצוע, לא בהקלטה, וזה לא משנה אם זה אנלוגי או דיגיטלי. מייסון נשאל על הנסיונות בטכנולוגיית הקלטה, לופים וכו', שהפלויד עשו, ואיך זה השפיע על המוסיקה שלהם. למשל, הקטע ההיסטרי וההיסטורי Small Furry Animals מתוך אומהגומה: לדברי מייסון הקטע הושפע קשות מרון גיסין, אותו פגשו לפני העבודה על AHM. הוא התעניין בטכנולוגיית טייפ, וזה מה שעשינו בקטע. למרות שנראינו כמי שנימצאים בחזית האלקטרוניקה, זה לא היה ככה. לא היינו כל כך מתוחכמים, לא מתקדמים. למשל, לא השתמשנו בסינתיסייזרים המובילים בשוק, המתקדמים ביותר. בשנות השבעים, מייסון עבד עבד כמפיק. הוא הפיק את Rock Bottom של רוברט וויאט (והסינגל I’m a believer שיצא קודם לכן, והצליח במצעדים), וכן את להקת הפאנק ה-Damned ועוד אחרים. לגבי הסינגל של וואייט, מייסון זוכר במיוחד את פרד פרית', שנגינתו הפכה את השיר לביזארי, לדבריו. לגבי ה-DVD של PULSE, אומר מייסון שהלהקה עובדת על זה כרגע. הסאונד הותאם ל-5.1, והם מחפשים אלמנטים נוספים להוסיף ל-DVD. מה לדעתו עתיד הפצת המוסיקה? מייסון אומר שחברות התקליטים נמצאות כיום במשבר. הוא מזהה נכונה את התהליך שקרה. החברות כיום מאויימות ע"י הורדות קבצים ברשת. כדי להלחם בהורדות, הן משקיעות הון עצום, ובגלל זה הם מחפשות אך ורק אמנים שיכולים "להבטיח" החזר ההוצאות האלו. הוא מספר: בתקופה בה התחלנו לעבוד, המצב היה מצויין משום שעלות ההשקעה בלהקות היתה קטנה יותר. לכן חברות תקליטים יכלו 'להמר' על מספר להקות גדול. כיום החברות לא מוכנות להמר על להקות חדשות - וגם להקות וותיקות ומצליחות יחסית, נזרקות כי הן לא מוכרות כמויות אדירות של תקליטים [שיחזירו את ההשקעה]. לכן אין הרבה מוסיקה חדשה. וגם אלו שמקליטים מוסיקה בבית - שזה קל וזול יחסית - איך זה יגיע לאנשים? איך הם יפיצו את זה? אולי הפתרון הוא חברות הפצה אינטרנטיות. למשל, אם רצינו להוציא הקלטות של הופעות חיות שלנו. יש לנו מאות רבות של הקלטות כאלו, אותן ניתן להשיג היום רק בבוטלגים. אבל כמובן שהגרסאות שיש בידינו הן באיכות טובה יותר. EMI לא יהיו מעוניינים להשקיע בהוצאת 200 הקלטות של הפלויד בהופעה, כמובן. אבל האוהדים יהיו מעוניינים בכך, גם אם מדובר בקבוצה קטנה. כך שאולי יהיה אפשר לסדר כך, שהם יוכלו להוריד את זה בתשלום מהאינטרנט, דבר שלא מצריך עלויות גבוהות. זה אחד הפתרונות האפשריים, לעתיד. מייסון נשאל אם הוא עוד מנגן בתופים? לדבריו, הוא עוד מנגן על מע' תופים שיש לו בבית, יחד עם ילדיו. "אני היחיד שמוכן לעשות חזרות". מי המתופפים האהובים עליו? "ג'ינג'ר בייקר, שבלעדיו לא הייתי כאן היום". מייסון מוסיף שזה מאוד מעניין בעיניו שרוג'ר כתב את הסקירה ל"רולינג סטון" על Cream [ראו חלק א' של החשדות] והוא מוסיף: "רוג'ר גנב את זה לגמרי מהספר שלי.. ואפילו העתיק את זה בשגיאות... אבל מה שמעניין זה שאותה הופעה היתה רגע מכריע עבור שניים מהלהקה [רוג'ר ומייסון] .. זה היה אותו רגע בו קרים עלו לבמה ואנחנו כולנו שהיינו שם – היינו אז סטודנטים, להקת סטודנטים – וכולנו חשבנו "זהו!!" זה מה שאנו רוצים לעשות. לכן ג'ינג'ר היה כ"כ חשוב." "קית' מון – בגלל שהוא נתן חשיבות גדולה יותר למתופפים מאשר מקודם. מוסיקלית, מיץ' מיצ'ל – נגינה ג'אזית, חופשית, קלה יותר, פנסטית, וכה מתאימה להנדריקס. מתופפי ג'ז: בילי קובהם, ואחרים." תם חלק ב'. חלקים נוספים בדרך.

 

[ציףציף1000]

החשדות - חלק ג' (1)

ראיון בתחנת הרדיו XRT XRT היא אולי תחנת הרדיו-רוק המובילה בארה"ב, ומשדרת משיקגו. שני מבקרי מוסיקה מובילים, גרג קוט וג'ים דה-רוגטיס, משדרים בתחנה תכנית בשם Sound Opinions. השניים גם כותבים ביקורת מוסיקה בעיתונות המקומית. השניים ערכו ראיון (טלפוני) עם מייסון בתחילת החודש. למותר לציין, שהשניים יודעים על מה הם מדברים - וזאת בניגוד למרבית העיתונאים האמריקאיים שהידע שלהם בענייני הפלויד הוא שטחי בלבד. דה-רוגטיס הוא אוהד גדול של הפלויד (וגם מתופף בעצמו). השניים כתבו על הפלויד בעבר בעיתונות. לכן הראיון עם מייסון מעניין, מעמיק ואינטליגנטי יותר מאשר ראיונות אחרים שנתן ניק לתקשורת. הדינמיקה בין שני המראיינים היא טובה - הם ידידים טובים - ולכן רוח מבודחת שורה על הראיון כולו, למרות החומרים הקשים, יחסית, שבהם מדובר. המבקרים החמיאו מאוד למייסון, אותו תארו כ"חכם, מצחיק, ואחד מהמתופפים הטובים בעולם". הם גם חוזרים על כך שהספר כתוב ממש טוב, בשפה 'גבוהה' ושנונה. מייסון ראיין את כל המעורבים, הרי – מלבד סיד. בסוף הראיון הם חזרו ואמרו עד כמה זה היה בשבילם התגשמות חלום, לדבר עם ניק. להלן תקציר הראיון (הוראות איך אפשר לשמוע אותו, בסוף התקציר). המראיינים: אתה אחד מארבעת-חמשת האנשים היחידים שיודעים את הסיפור המלא, זה בטח היה קשה להיות הראשון לספר אותו... ניק: אני לא בטוח שכל חמישתנו אכן זוכרים את הסיפור. [מעניין שאמר "חמישתנו"- צ.), אז יש לי יתרון.... דייב לא היה שם בתקופת בארט, רוג'ר נעדר לקראת הסוף, ולריק היה "שבתון" באמצע וגם "חופשה" ביוון ו"טריפים" בסירה שלו... אני היחיד, נכון. (ובתור המתופף – גם האדם הכי חשוב, אומרים המראיינים בצחוק). מייסון מספר על נורמן סמית', המפיק של שני האלבומים הראשונים שלהם, שהיה מ"הדור הישן" ולא הבין בדיוק מה הם רוצים לעשות ב-saucerful. לדבריו, נורמן לימד אותם הרבה דברים לגבי טכניקות הקלטה, הצד הטכני של הדברים, בניגוד לדעה הרווחת באותה תקופה, לפיה להקות לא צריכות להתעסק בצד הטכני של ההקלטה. המראיינים מזכירים שכתיבתו של מייסון "יבשה", היינו, הוא לא חושך שבטו מעצמו, מחברי הלהקה ואנשים אחרים, לגבי טעויות ודברים פחות ממושלמים שעשו. הם מציינים את דבריו של מייסון בספר, לפיהם "הפסיכדליה היתה מסביבנו, אבל לא בתוכנו". מייסון מפריך את האגדה, לפיה הפלוידים היו מסטולים כל הזמן, וכתבו בהשראת סמים. "בהחלט לא. אני לא חושב שהיינו בכלל יכולים להקליט את החומר הזה, אם היינו על סמים. המוסיקה שהקלטנו, ברובה, דרשה מידה מסויימת של מחשבה, של מיומנות טכנית, וזאת לא אפשרית על סמים. זה אמנם לא פגע בנו, שחשבו עלינו כחוצנים, הנמצאים בדרכם לאיזה מיקום בין-כוכבי, אבל המציאות היתה שאנחנו לא היינו כאלה. בסה"כ ניסינו לעשות תקליטים." המראייני מזכירים למייסון ולנו, את ה-13th floor elevators, להקת גראז'-פסיכדליה טקסנית, שהיתה בין הראשונות להקליט פסיכדליה בארה"ב. היחס אליהם במכורתם היה עויין ואף אלים. המשטרה נהגה לעצור אותם כאשר הלכו לתומם ברחוב, ורוקי אריקסון, מנהיגם, נזרק בסוף לכלא ואושפז בכפיה בבי"ח פסיכיאטרי ל-5 שנים, בגלל אחזקת מריחואנה. למה אין סיפורים כאלו על הפלויד? ניק: היה נסיון אחד להציג אותנו בתקשורת כ"רעים", אבל הנסיון פוספס ולאחר מכן הם פשוט עזבו אותנו במנוחה. למה זה ספר "אישי"? למה לא ביוגרפיה רשמית? [המראיינים כמובן יודעים מה קרה שם, אבל צריך לספק את הסחורה למראיינים - צ.]. ניק: דייב הכי התנגד שזה יהיה אוטוביוגרפיה רשמית, למרבית ההפתעה. במיוחד משום שבשלב מסויים, כאשר התחלתי לכתוב יותר ברצינות, עבדנו ביחד. אבל סגנון הכתיבה שלי היה כ"כ יחודי, שדייב אמר שזה פשוט לא יכול להיות אוטוביוגרפיה רשמית שמייצגת את דעת כולם. [כזכור, האגדה היתה שמייסון סיים את כתיבת הספר, והוא היה מוכן במחסנים, להשלח לחנויות, כאשר גילמור עצר את העניין ואיים בתביעה אם הספר יופץ -צ.]. וזה נכון גם מנקודת המבט של האחרים. לדברי ניק, רוג'ר אמר לו לפני כמה ימים: "ניק, אני סומך עליך בכל עניין ודבר – מלבד בנוגע לשמי הטוב". אחד המראיינים צוחק ואומר: ככה הם יכולים להאשים אותך בפרסום כל הדברים האלו, שהם רוצים לפרסם, תוך שהם לא עומדים מאחוריהם בעצמם. ניק עונה בסרקסטיות: "בדיוק!" ווטרס וגילמור, כידוע, קראו את הטיוטה של הספר ו"העירו הערות" עליה. המראיינים שואלים את ניק עד כמה הוא התחשב בהערות אלו, ועד כמה הוא עמד על שלו. ניק עונה בציניות: "זה תלוי. אם ההערות הגיעו אלי במכתב מעורכי הדין שלהם, לקחתי את זה יותר ברצינות." בסוף, לדבריו, היו לגילמור ו-ווטרס תלונות עך כך שלא ניתן להם די קרדיט עבור דברים שהם עשו, או שהם הוצגו באור לא נכון, "אבל אם הם כולם לא מרוצים באותה מידה, סימן שכנראה קלעתי למטרה." בשלב זה המראיינים השמיעו לניק את הקטע Work מתוך The Man and The Journey, אשר בוצע בהופעה באמצעות כלי עבודה - מסורים, פטישים וכו' - וכן התופים של מייסון. הם דיברו קצת על הפרוייקט שנזנח, Household Objects, בו ניסו הפלויד להקליט אלבום שלם בעזרת "גומיות וקרטונים". ניק: "זה לא נכון! השתמשנו גם בשואבי אבק, גרזנים... שלחנו את האסיסטנטים לחנויות כלי עבודה, וביקשנו שיביאו מה שבא להם... זה היה בדיוק אחרי DSOTM, והיה לנו תקציב ענק, אז לא חסכנו בהוצאות.... זה היה בזבוז כסף מוחלט.". מכל הפרוייקט הזה אומצו רק 30 שניות – צלילים של כוסות יין – אותם ניתן לשמוע ב-Wish You Were Here (ב-SOYCD, אולי).

 

[ציףציף1000]

חלק ג (2)

מייסון מוסיף ואומר שהם לא הרגישו מעולם שהם נהיים יותר מדי "אוונגרדיים" עם הנסיונות שלהם בסאונד. הם היו מרוצים מהתוצאות, בסה"כ, ואם הם הרגישו שמשהו לא בסדר, הם הפסיקו אותו. הוא גם מוסיף שהם נהיו יותר שמרנים עם השנים, באופן טבעי. "אם היינו נכנסים היום לאולפן, היינו מתקשים לעשות משהו חדשני כמו AHM, כי נהיינו שמרנים יותר, מקובעים יותר בדרכינו. וזה בסדר." המראיינים מזכירים עד כמה חדשנים היו הפלויד בתחילת שנות השבעים, עם אלבומים כמו AHM, והביצועים ב"פומפיי". אף אחד אחר לא עשה דברים כאלו, לא השמיע צלילים כאלו, לדבריהם, וזה מה שהיה גדול בפלויד – היחודיות שלהם, והיצירתיות. וזאת לעומת ה"צבא" של הנגנים שהיה אתם על הבמה בהופעות PULSE בשנות התשעים. קוט ודה-רוגטיס אומרים שהם היו שמחים לראות את הלהקה מופיעה בצורה מינימלית כזו, כמו בפומפיי, שוב, בלי טייפים, זמרים מלווים, מתופפים נלווים וכו'. ניק: מצד אחד, כשמנגנים באיצטדיונים, רוצים שהסאונד יהיה גדול, וימלא את האצטדיון. אבל מצד שני, אני מסכים אתכם – יש הרבה דברים שהלהקה יכולה להשיג, כשאנו מנגנים לבדנו. אם ננגן ביחד בעתיד, בהחלט נחשוב על דבר כזה. דייב רצה, בנקודה מסויימת, לעשות משהו כזה, בסגנון unplugged, שזה רעיון נחמד. זה יהיה פנטסטי, אם נוכל לעשות את זה כלהקה, רק אנחנו." הלהקה היתה דמוקרטיה במשך הרבה זמן, וכל אחד תרם את חלקו. איך כותבי השירים העיקריים – בארט ו-ווטרס – תיפקדו במסגרת דמוקרטיה כזו? איך הם הצליחו לאכוף את רעיונותיהם המוסיקליים על הלהקה? מה היו הדברים הדומים, השונים, הקשיים? ניק: "המצב השתנה כל הזמן. עבדנו ביחד די טוב עד סיום העבודה על DSOTM. היו וויכוחים בינינו, כמובן, אבל היתה חלוקת עבודה ברורה, והמטרה שלנו היתה משותפת, וזהה – לעשות את האלבום הכי טוב שאנו יכולים. רוג'ר כתב, באותה תקופה, עבור הלהקה. וגם אצל סיד היה כך, בוודאי: הם כתבו עבורנו כלהקה, ע"מ שאנו ננגן את זה. אבל אחר כך זה נהיה משהו מעבר לזה: רוג'ר החל לכתוב, בעצם, לעצמו." האם סיד אמר איך הוא רוצה שאתם תנגנו? מי קבע איך ינוגנו התופים וכו', במיוחד בקטעים המאולתרים, כגון Interstellar Overdrive? ניק: אני קבעתי איך אנגן בתופים. זה היה הסכם שבשתיקה בינינו מי ינגן מתי, בהופעות, בקטעים כגון IO, מתי להתחיל ומתי לסיים." האם יכולת להעביר ביקורת על הטקסטים – של סיד, של רוג'ר? ניק: "לפעמים. במיוחד כאשר היה מדובר בשירים של רוג'ר שנכתבו בכוונה שדייב ישיר אותם – זה לא תמיד התאים, מבחינה ווקאלית. אבל אף אחד לא רוצה לפגוע בכותבי השירים. לא אמרנו מעולם "אנחנו לא רוצים להקליט שיר על גמד" – מה גם שבזמננו חשבנו שזה רעיון טוב לשיר על גמד." עד כמה זה היה יתרון שהייתם אנונימיים, יחסית? היינו, אף אחד כמעט לא יודע איך אתה נראה (לעומת צ'ארלי ווטס, למשל, שכולם יודעים איך הוא נראה). מעולם לא מכרתם דימוי אישי, סגנון – הדגש היה על התוכן, וזה היה נהדר. האם ראיתם בזה יתרון, לטווח הארוך? ניק: "בהתחלה רצינו להיות כמו כל הלהקות. הצטלמנו לעיתונים וכו'.... בבגדים פסיכדליים מצחיקים בהיסטריה.. אבל בהמשך רצינו להעלות מופע אור קולי, ונכנסו לזה בעומק, ולכן פחות תשומת לב ניתנה לנגנים על הבמה. לא היינו מעוניינים לקדם את עצמנו באופן אישי. היה לנו נוח עם זה, וזה נהיה יותר ויותר נוח עם השנים. כך, באצטדיונים, במקום שיראו אותנו על המסכים כשאנו רוקדים וכו' (טוב, רוג'ר נראה טוב עם הגונג, אבל בכ"ז...). יכולנו לעשות דברים אחרים, במיוחד סרטונים וכו'. יכולנו לבטא את עצמנו, את המילים של השירים, באמצעות עזרים ויזואליים." מה היה קורה אם הייתם שמים את התמונה שלכם על העטיפה של DSOTM למשל? האלבום מכר איזה 100 מיליון עותקים.. כל העולם היה יודע כיצד אתם נראים! אבל זה לא קרה. ניק: (צוחק) "למה כוונתך? איך זה היה עוזר לי? הייתי מקבל שולחן במסעדה יותר בקלות?" המראיינים שמים דגש על איך הפלויד היו חדשנים, יוצאי דופן. הם מעולם לא היו חלק מהסצינות הפופולריות, ולא השתייכו לזרמים טרנדיים ברוק. מייסון כנראה מדבר על כך בכנות בספרו, על איך שהם לא ממש השתייכו למיינסטרים של המוסיקה הפופולרית, של הרוק. ולמעשה, היו מחוץ למיינסטרים, או מלפניו (אוונגרד?). הם לא התעניינות בתרבות הנגד, לא השתיכו אליה, ובתקופת הפאנק הם נחשבו ל"רעים" מול הפנקיסטים ה"טובים". במקום להתקפל, הפלויד עשו את Animals – אלבום "פאנקיסטי" בתוכנו, והמשיכו עם הופעות גרנדיוזיות. ניק: יש השפעה של פאנק על animals – הוא אלבום יותר "רזה" מהקודמים. אבל לא היתה לנו כוונה להתקפל בפני ילדים "ארורים" עם שער קצר!! (צוחק). היינו כבר רגילים לשיטה שלנו. אבל עיקר הביקורת של הפאנק היתה נגד כאלו שהביאו תזמורות סימפוניות איתם לסיבובי הופעות, וכד'. אנחנו כבר ניסינו את זה עם AHM ולא חשבנו שזה רעיון מבריק. הלהקות המצליחות בד"כ יש להן אגו גדול ולכן יש להן האומץ לא להקשיב לביקורות ולמה שאחרים אומרים שהם צריכים לעשות." איך זה היה להמשיך את הלהקה בלי רוג'ר? שניכם היו הכי קרובים, אישית, בלהקה. האם זה היתה החלטה קשה עבורך להמשיך בלי רוג'ר?

 

[ציףציף1000]

חלק ג (3)

ניק: "כן, אבל עשינו את זה מקודם עם סיד. וידעתי שאם גילמור נחוש לעשות את זה, זה אפשרי. לא הייתי נחוש כמו דייב, אבל חשבתי: מדוע שמישהו אחר יגיד לי שהלהקה מחוסלת? לפחות שיתנו לי הזדמנות להמשיך." ניגנת עם ווטרס לפני כשלוש שנים. זה היה "שולם" נחמד, וגם בסוף הספר יש טון מפייס כזה, אבל גם סימן שאלה – האם תהיה התפייסות כלל-פלוידית? ניק: בשלב זה לא הייתי אומר שזה לא יקרה, אבל לא אקנה כרטיסים כרגע, בהנחה שיהיו הופעות. אני לא בכושר בכלל בנגינה בתופים. אני צריך לפחות 3 חודשים כדי לחזור לכושר. מאבדים את הכושר הגופני לנגן, מהר מאוד. אם נעשה עוד הופעות, השירים יהיו איטיים מאוד... " מה קטע החופים הכי אהוב עליך של הפלויד? (הם משמיעים לו את Up the Khyber / Doing it מ-More ו-Man and Journey). ניק מזדעזע: "אולי באמת היינו כולנו על אסיד??!" האלבום הכי אהוב עליו? "DSOTM – אלבום שלם, כולנו עבדנו עליו ביחד". הקטע האהוב עליו? "comfortably numb, כי התופים ממש טובים, והגיטרה גם. השיר מתחיל בשקט, ונגמר ברעש גדול, כמו שאנו הפלוידים יודעים לעשות." מייסון מוסיף שאמנם היו נגני אולפן ב"החומה", אבל הם ניגנו רק בקטעים מאוד ספציפיים, בעוד כל חברי הלהקה ניגנו בכלי הנגינה שלהם בכל השירים, כפי שצריך. המראיינים שואלים אותו איך הם הצליחו להקליט את CN, שיר חזק כ"כ, בנסיבות הקשות באותו זמן – הלהקה בעצם התפרקה באותם ימים. ניק: "לא ממש התפרקה. אולי היא כן התפרקה, או חלקים ממנה התפרקו, באותו זמן. אבל כפי שרוג'ר העיר לי כשקרא את הטיוטה לספר, רוב האלבום הוקלט בנסיבות סבירות יחסית. התחלנו להקליט באנגליה, ואז כולנו עברנו לצרפת להמשך ההקלטות, מה שהצביע על כך שכולנו היינו מחוייבים לתהליך ההקלטות ולאלבום. הריב הגדול בין רוג'ר לריק התחיל בעצם רק בקיץ 79, לאחר חודשים של עבודה הרמונית." האם יש משהו שאתם לא הוצאתם עדיין, ותוציאו בעתיד? "לא. זה מסובך במקרה שלנו... [הוא לא מסביר למה - צ.] יש רק את "האלבום האמביינטי", שזה בעצם outtakes מ-DB, אבל זה לא מוכן עדיין להוצאה, צריך עוד לפתח את זה ולעבוד על זה. אולי זה יקרה יום אחד." איך נהייתם כ"כ funky ב-DSOTM? יש השפעות ברורות של R'n'B באלבום. ניק: "אנחנו גדלנו על Cream, אלקסיס קורנר, ג'ון מאייל, אריק קלפטון והרכבים אחרים [הבסיס של ה-R'n'B הבריטי - צ.]. להקות בלוז היו המיינסטרים של הרוק הבריטי אז. וההשפעות האלו חדרו אלינו. ג'ים דה-רוגטיס חוזר על דברים שכתב בסקירת הביקורת של הספר של מייסון, שפרסם לא מזמן ב-Sun-Times [ואותה תרגמתי, לפני כשבועיים], לפיהם האוטוביוגרפיה של מייסון היא הטובה ביותר בתחום הרוק שנכתבה. הוא משווה אותה לשתיים האחרון שלדעתו הן טובות - דעה די משונה, לטעמי: האוטוביוג' של ביל וויימן, בסיסט הסטונס, שהיא בעצם קטלוג של הכנסות הלהקה והבנות עמם שכבו במהלך 3 שנים באמצע שנות השישים, והאוטוביוג' של בוב דילן, שיצאה לאחרונה, ושלדברי דה-רוגטיס לא עוסקת בכלל בהסטוריה של האמן. לכן, לדבריו, מדובר באוטוביוג' פסיכיות לגמרי, וגם זו של מייסון היא פסיכית - אבל הטובה מביניהן, כי היא מבדרת, יש תמונות קוליות וגם סיפור הסטורי (והיסטרי). שני המבקרים מתבדחים ביניהם על האפשרות שהפלויד יתאחדו... הם אומרים בעקרון (ברצינות) שזה אפשרי, ויכול להיות אפילו מוצלח – כל עוד לא יהיה מדובר בשירים חדשים של רוג'ר ווטרס, לאור השירים שהוציא בשנה שעברה... לדעתם, אפילו מחיר גבוה לכרטיסים יהיה מוצדק, אם יהיה איחוד. מה שהם היו הכי רוצים לראות זה את הלהקה בגרסה מינימלית, כמו שהיו בשנים 1970-71, למשל, מבצעים אלבום שלם, כגון Meddle, בהופעה. ועל כך נאמר: אמן, כן יהי רצון. ניתן לשמוע את הראיון במלואו, בארכיון התחנה. בעמוד התכנית - http://www.wxrt.com/program/detail/sound_opinions.html בחרו בתכנית מתאריך 12 באפריל. הראיון נמצא בחלקים 3,4,5 של התכנית. (למי שמתקשים להבין את ההוראות ולמצוא את הראיון, שילחו לי מסר).

 

[brotos]

קודם כל- תודה ציף

(תעשי לי חתול, וכאלה). חוצמזה, כמה דברים. 1) הדברים של שדרני הרדיו דומים מאוד למחשבות ולמשאלות שלי לגבי הלהקה. פומפיי, שהם אהבו- גם אני אהבתי, פולס- כנ"ל (ההיפך, כמובן). ובעיקר קווי המחשבה הכלליים לגבי הלהקה- דומים מאוד לשלי. 2) מפתיעים דבריו של מייסון לגבי 'אנימלס' שהצליל שלו דווקא נשמע לי מאוד 'נפוח', השירים בו ארוכים (אם כי, כידוע, לא מורכבים-במיוחד), המילים הן משל שלקוח מתוך יצירה ספרותית (פנקיסטים לא יודעים לקרוא) ועוד. 3) מייסון, שהתייצב בתודעתי כמתופף [הווה אומר- טמבל עם אוסף מכוניות), התגלה כמרואיין אינטילגנטי. 4) מעניין אותי לדעת, ציף, מה דעתך על כל אותם 'נסיונות' מוזיקליים (גומיות?!) באותם שנים, בהתחשב בדברייך על מוזיקה אוונגארדית לפני שבוע-שבועיים בוויכוח הארוך לגבי הפרוגרסיב.

 

[ציףציף1000]

כמה הרהורים בשעה מאוחרת

1. גם אני הייתי רוצה לראות אותם ככה, בגרסה 'רזה' של הלהקה, בלי כל הטררם, עושים את מה שהם יודעים לעשות טוב. 2. לגבי animals, אני חושבת שאני מבינה את מה שמייסון אומר. נכון, יש שם קטעים ארוכים, אבל האלבום מבוסס על גיטרה יותר מאשר על קלידים ואפקטים, כפי שהיה באלבומים הקודמים. כ"כ, זה לא נכון שפנקיסטים לא יודעים לקרוא. תנועת הפאנק - הן האמריקאית והן הבריטית - הונהגה ע"י אמנים ובוגרי בתי"ס לאמנות. אלו היו אינטלקטואלים, שידעו טוב מאוד לקרוא. אבל זה לא האלמנט ב-animals אליו התכוון מייסון בדבריו. 3. מייסון אכן אינטליגנטי, וגם אני שדרגתי את הערכתי כלפיו, לאור הספר והראיונות. לא שחשבתי שהוא טיפש - הוא הרי בכ"ז היה סטודנט לארכיטקטורה פעם, וזכה להשכלה בורגנית. יתרה מזאת, גם בעבר הוא היה הכי 'פתוח' מבין חברי הלהקה, בראיונות, ונהג לעיתים לחרוג מהגרסאות הרשמיות של הפלויד לארועים שונים. כנראה שתפקיד המפשר, המתווך, שהוא מילא במשך כ"כ הרבה שנים, נמאס עליו קצת, והוא רצה צומי משלו. 4. לגבי Household objects, המניע לכתיבת היצירה לא היה רצון להיות אוונגרדיים כמו רצון לעשות משהו שונה - אפילו הפוך - מ-DSOTM. יש כאן גם המשך של היצירה The Man and the Journey משנת 69', שגם בה השתמשו בכלי בית וכלי עבודה בתוך היצירה, וכן גם Alan's Psychedelic Breakfast. הפלויד חיפשו תמיד צליל חדש, דרך חדשה להביע את עצמם. אבל חיפוש זה לא נבע מתוך אינטלקטואליזציה של כתיבת מוסיקה, או רצון להיות יותר מתוחכמים או מקובלים על הממסד. הם עדיין פעלו לפי תחושות בטן, כמו שצריך להיות, לטעמי. כך, הם גם זנחו את הפרוייקט לאחר כמה נסיונות, אחרי שהבינו שהרבה לא ייצא להם מזה, וחזרו לעבודה על שירים ממשיים. שים לב, שהם לא שאלו את דעתם של אחרים לגבי הפרוייקט - או כל אלבום אחר שלהם עד "החומה". הם היו יחידה סגורה וכל ההחלטות והדיונים נעשו בפנים (עד שהביאו את בוב אזרין לעבוד על "החומה").

 

[brotos]

אחלה, ציף.

 

[מורנא007]

כן, הם היו יצירתיים

מכאן לאמירה: "אף אחד אחר לא עשה דברים כאלו, לא השמיע צלילים כאלו, לדבריהם, וזה מה שהיה גדול בפלויד – היחודיות שלהם, והיצירתיות" המרחק גדול. די, אם אזכיר את קינג קרימזון בשלושת האלבומים הראשונים שהיו לפני או בערך באותו זמן כמו AMH.

 

[מורנא007]

או את Curved air

והכינור בקטע ויולדי.

 

[ציףציף1000]

לא נשמע כמו הפלויד, אבל

ולא נראה לי שה"ה קוט את דה-רוגטיס הם חובבי פרוג. ז"א, מהכרת כתיבתם. דה-רוגטיס, לעומת זאת, כתב ספר גדול על הפסיכדליה והשלכותיה הנלוות, משהו כמו "40 שנות פסיכדליה". הספר יצא לא מזמן, ראיתי אותו בחנויות הספרים. יש שם פרק שלם על הפלויד - יותר מאשר כל להקה אחרת. לא שזה אומר משהו... חוץ אולי מכך שמעמדם של הפלויד השתפר פלאים בעשר-חמש עשרה השנים האחרונות, בעיני המבקרים.

 

[מורנא007]

מעניין ../images/Emo63.gif

מה דעתך על האלבומים הראשונים של סופט מאשין (עם וויאט)? לדעתי יש שם דמיון לפ"פ וגם באלבומים של מאצ'ינג מול. אני חושד בקירבה של זרם הקאנטרברי לפ"פ.

 

[ציףציף1000]

Soft Machine

היו חברים קרובים של הפלויד, בתחילת דרכם, במועדוני הפסיכדליה של לונדון. שתי הלהקות היו "להקות הבית" של ה-UFO בתקופה מסויימת. חברי SF גם ניגנו באלבומי הסולו של בארט וניק מייסון הפיק את Rock Bottom של רוברט וואייט. יחד עם זאת, הם התפתחו בכיוונים מוסיקליים שונים. הפלויד, כפי שמייסון אמר, לא השתייכו לסצינות והסיבות לכך הן יותר אישיות מאשר מוסיקליות. מלבד גילמור, שהיו לו חברים נגנים, האחרים לא השתייכו, חברתית, לקליקות מסויימות והיו להם מעט קשרים חברתיים עם נגנים, מה שהביא להגבלת ההשפעה של סצינות וזרמים אחרים עליהם. ההערכה שלי היא שהדינמיקה הפנים-להקתית היא שגרמה לכך, מעבר לאישיות הספציפית של כל אחד מהם (ווטרס, למשל, הוא טיפוס שמקשיב רק לעצמו). בספרות המקצועית מודגש - מה שמוצנע יותר בראיונות אתם - שחברי הפלויד לא היו ממש חברים טובים אחד של השני, מעולם. מייסון ו-ווטרס היו היחידים שהיו להם קשרים חברתיים אחד עם השני מחוץ ללהקה. גם בסוף שנות השישים, בימים בהם הם לא הקליטו ביחד או היו בהופעות, הם בילו עם משפחותיהם, בנפרד - תהליך שלהקות אחרות עברו רק שנים מאוחר יותר. גילמור, שנשאר רווק עד אמצע שנות השבעים, היה היחיד שהסתובב עם נגנים אחרים, וההעדפה שלו היתה ברורה: הוא היה מיודד עם חברי Humble Pie, למשל. אני מנחשת שכאן היתה גם השפעה של "רוחו" של סיד, שכן סיד היה מיודד עם מוסיקאים רבים, והפלוידים וודאי ובוודאי לא רצו שיזכירו להם אותו, בשלב זה של חייהם.

 

[מורנא007]

../images/Emo51.gif

עכשיו אני מבין מדוע רוק באטום נשמע "פינק פלוידי" מבחינת הסאונד וההרגשה.

 

[Shakty]

הייתי מוכר כלייה כדי לשמוע את

MEDDLE במלואו רק ארבעתם - It doesn't get any better tahn this, אולי בעצם עם סיד מנגנים את כל PIPER... סליחה שנעלמתי בשבוע האחרון - לחץ לא נורמלי בעבודה (בסטארט-אפ שלי לא שמעו על חול המועד).

 

[crazy diamond 84]

לדעתי..

צריך לקרות נס, משהו לא מתקבל על הדעת שהלהקה תתאחד. מה זה?! הריבים לא נגמרים, עורכי-דין מתערבים פפפפ מבאס! מה שכן! צנוע, מצחיק שנון ואינטלגנט.

 

[wommer]

כמה דברים...

ח"ח על השקעה כמו תמיד ציף ותודה... אם את או משהו אחר יוכל להסביר לי מה זה רשימת "100 הנצחיים"... ביי ביי שבוע טוב... עומר