החשדות - חלק ב'
ניק מייסון נמצא בימים אלו בעיצומו של מסע יחסי ציבור בארה"ב, לספרו האוטוביוגרפי. במסגרת היחס"צ, מייסון חותם על ספרו לאוהדים בחנויות ספרים, ובמרבית המקרים מתנהל גם ראיון "פומבי" המנוהל ע"י עיתונאים מקומיים, כאשר האוהדים מוזמנים גם לשאול שאלות, בתום הראיון. בנוסף, מייסון מתראיין גם לתקשורת הממוסדת: עתונים, רדיו וכו'. להלן, מקבץ של הדברים אותם נשא במסגרות אלו. ראיון למגזין האינטרנטי Fake Science Lab Report מדובר במגזין אינטרנטי שעוסק במוסיקה אלקטרונית, ומרכזו באוקלנד, קליפורניה. מייסון התראיין למגזין ב-17.4., כאשר היה בסן פרנסיסקו. הפלויד, כמובן, השפיעו קשות על התפתחות המוסיקה האלקטרונית, בוודאי בשנים האחרונות, ומכאן הראיון. [אגב, המגזין מומלץ בפני עצמו, ללא קשר לראיון עם מייסון - שאותו ניתן עדיין לשמוע בארכיון המגזין. העריכה טובה מאוד, ולמי שמתעניינים במה שקורה בחוד החנית של המוסיקה האלקטרונית - לפחות בארה"ב - זה המקום]. על כתיבת ספרו: הספר בנוי מהזכרונות שלי, של ארועים ספציפיים שקרו לנו. העבודה על הספר גרמה לי להביט במבט קרוב על אותם ארועים. אני וגילמור חשבנו לכתוב את הספר ביחד, אבל בסוף זה יצא הסיפור האישי שלי. זה היה יותר הגיוני: לא ניתן לכתו בספר שיהיה הוגן כלפי כולם. נסיון כזה היה לוקח 200 שנה, ו-40 עורכי דין... לכל אחד תפישה שונה לגבי מה שקרה ואיך. כמו כן, מבט אישי מאפשר לספר את הסיפור בצורה יותר מעניינת. רציתי לכתוב את הספר מזה זמן מה... לפני 10 שנים התחלתי את הכתיבה, ואז גיליתי שאני די נהנה מעצם הכתיבה, והתחלתי להרכיב את הספר. לאחר שכתבתי כ-70,000 מילים, התחלתי לשתף פעולה עם דייויד, אשר חשש שהספר לא ייצג את נקודת המבט שלו בצורה הוגנת - מה שהיה מוזר, משום שהיה ניתן לחשוב שרוג'ר הוא זה שיתנגד יותר לרעיון של כתיבת הספר, מאשר דייויד. אבל רוג'ר כתב לי מכתב משונה, עוד כשהתחלתי בעבודה, בו אמר ש"המוח האנושי הוא דבר מוזר", ולכל אחד תפישה שונה לגבי מה שקרה לכולנו [ולכן לא היה לו אכפת]. אבל בסופו של דבר, זה היה טוב שזה לקח 10 שנים. זה נתן לי מספיק זמן לחשוב על בדיוק מה אני רוצה לומר, וגם לאסוף עוד סיפורים מאנשים אחרים, ובמיוחד תמונות. מייסון נשאל על ההשפעה של הטכנולוגיה הדיגיטלית על עשיית אלבומים: זה הוזיל את עלויות הפקת מוסיקה. אפשר כיום להקליט אלבומים מסחריים, בבית. הבעיה היא שזה מאיט את התהליך, במקום להאיץ אותו. במבט לאחור, זה אפילו קצת עצוב. למשל, כשהקלטנו את הקטעים הראשונים שלנו – נניח See Emily Play – הקלטנו את זה על טייפ 4 ערוצים. לכן, הבס והתופים היו חייבים להיות מדוייקים, בהקלטה הראשונה. הבאלאנס בין התופים והבס היה חייב להקבע מיידית. לאחר מכן, הוספנו את הגיטרה והקלידים, ועשינו מיקס לזה לטייפ רבע אינץ', ואז הוספנו את הקולות – והכל במונו... היינו חייבים לקבל החלטות מהר מאוד, ואז להמשיך. בהקלטה דיגיטלית מגה-רב-ערוצית, יש כל כך הרבה החלטות, שאפשר לדחות עד שלב המיקסינג. למעשה, שלב המיקס לוקח זמן רב יותר, כיום, מאשר שלב ההקלטה, לפעמים זה לוקח חודשים בעוד בעבר זה היה לוקח יום אחד. אני לא חושב שיש "קסם" בתהליך הקלטות מוסיקה, ה"קסם" לא השתנה – הוא נמצא בביצוע, לא בהקלטה, וזה לא משנה אם זה אנלוגי או דיגיטלי. מייסון נשאל על הנסיונות בטכנולוגיית הקלטה, לופים וכו', שהפלויד עשו, ואיך זה השפיע על המוסיקה שלהם. למשל, הקטע ההיסטרי וההיסטורי Small Furry Animals מתוך אומהגומה: לדברי מייסון הקטע הושפע קשות מרון גיסין, אותו פגשו לפני העבודה על AHM. הוא התעניין בטכנולוגיית טייפ, וזה מה שעשינו בקטע. למרות שנראינו כמי שנימצאים בחזית האלקטרוניקה, זה לא היה ככה. לא היינו כל כך מתוחכמים, לא מתקדמים. למשל, לא השתמשנו בסינתיסייזרים המובילים בשוק, המתקדמים ביותר. בשנות השבעים, מייסון עבד עבד כמפיק. הוא הפיק את Rock Bottom של רוברט וויאט (והסינגל I’m a believer שיצא קודם לכן, והצליח במצעדים), וכן את להקת הפאנק ה-Damned ועוד אחרים. לגבי הסינגל של וואייט, מייסון זוכר במיוחד את פרד פרית', שנגינתו הפכה את השיר לביזארי, לדבריו. לגבי ה-DVD של PULSE, אומר מייסון שהלהקה עובדת על זה כרגע. הסאונד הותאם ל-5.1, והם מחפשים אלמנטים נוספים להוסיף ל-DVD. מה לדעתו עתיד הפצת המוסיקה? מייסון אומר שחברות התקליטים נמצאות כיום במשבר. הוא מזהה נכונה את התהליך שקרה. החברות כיום מאויימות ע"י הורדות קבצים ברשת. כדי להלחם בהורדות, הן משקיעות הון עצום, ובגלל זה הם מחפשות אך ורק אמנים שיכולים "להבטיח" החזר ההוצאות האלו. הוא מספר: בתקופה בה התחלנו לעבוד, המצב היה מצויין משום שעלות ההשקעה בלהקות היתה קטנה יותר. לכן חברות תקליטים יכלו 'להמר' על מספר להקות גדול. כיום החברות לא מוכנות להמר על להקות חדשות - וגם להקות וותיקות ומצליחות יחסית, נזרקות כי הן לא מוכרות כמויות אדירות של תקליטים [שיחזירו את ההשקעה]. לכן אין הרבה מוסיקה חדשה. וגם אלו שמקליטים מוסיקה בבית - שזה קל וזול יחסית - איך זה יגיע לאנשים? איך הם יפיצו את זה? אולי הפתרון הוא חברות הפצה אינטרנטיות. למשל, אם רצינו להוציא הקלטות של הופעות חיות שלנו. יש לנו מאות רבות של הקלטות כאלו, אותן ניתן להשיג היום רק בבוטלגים. אבל כמובן שהגרסאות שיש בידינו הן באיכות טובה יותר. EMI לא יהיו מעוניינים להשקיע בהוצאת 200 הקלטות של הפלויד בהופעה, כמובן. אבל האוהדים יהיו מעוניינים בכך, גם אם מדובר בקבוצה קטנה. כך שאולי יהיה אפשר לסדר כך, שהם יוכלו להוריד את זה בתשלום מהאינטרנט, דבר שלא מצריך עלויות גבוהות. זה אחד הפתרונות האפשריים, לעתיד. מייסון נשאל אם הוא עוד מנגן בתופים? לדבריו, הוא עוד מנגן על מע' תופים שיש לו בבית, יחד עם ילדיו. "אני היחיד שמוכן לעשות חזרות". מי המתופפים האהובים עליו? "ג'ינג'ר בייקר, שבלעדיו לא הייתי כאן היום". מייסון מוסיף שזה מאוד מעניין בעיניו שרוג'ר כתב את הסקירה ל"רולינג סטון" על Cream [ראו חלק א' של החשדות] והוא מוסיף: "רוג'ר גנב את זה לגמרי מהספר שלי.. ואפילו העתיק את זה בשגיאות... אבל מה שמעניין זה שאותה הופעה היתה רגע מכריע עבור שניים מהלהקה [רוג'ר ומייסון] .. זה היה אותו רגע בו קרים עלו לבמה ואנחנו כולנו שהיינו שם – היינו אז סטודנטים, להקת סטודנטים – וכולנו חשבנו "זהו!!" זה מה שאנו רוצים לעשות. לכן ג'ינג'ר היה כ"כ חשוב." "קית' מון – בגלל שהוא נתן חשיבות גדולה יותר למתופפים מאשר מקודם. מוסיקלית, מיץ' מיצ'ל – נגינה ג'אזית, חופשית, קלה יותר, פנסטית, וכה מתאימה להנדריקס. מתופפי ג'ז: בילי קובהם, ואחרים." תם חלק ב'. חלקים נוספים בדרך.