ציףציף1000
New member
../images/Emo124.gif החשדות 10.4.05 ../images/Emo124.gif
מייסון בתקשורת האמריקאית, חלק א' ניק הגיע לארה"ב לקדם את מכירות ספרו שם. הוא אמור להתראיין לכמה מגזינים, תכניות רדיו וטלוויזיה. הראיון הראשון עמו, בעתון Rolling Stone, כבר פורסם באתר המגזין. להלן הדברים שאמר: באשר לעתיד הפלויד, אומר מייסון: "בשנה שעברה, דייויד לא היה מעוניין להחזיר את הלהקה לפעילות. אבל זה מעניין שהוא לא אמר שהעסק נגמר. אף אחד לא אמר בעצם "לא עוד"." ההחלטה האם לחזור לפעילות או לא, תלויד אם כן בגילמור: "אני חושב שדייויד מבין עכשיו איזה נטל נשא רוג'ר על כתפיו, משום שפתאום דייויד הוא הדמות המרכזית. זה המון אחריות. אני חושב שאחרי שהוא [דייויד] ראה את גודל האחריות, הוא איבד את ההתלהבות לעשות את זה שוב. אבל אני חושב שהזמן משנה את נקודת המבט של אנשים, כך שאי אפשר לדעת." על 10 השנים שעברו עד שספרו פורסם, הוא אומר: "כשהתחלתי לכתוב, חשבתי שזו תהיה הביוגרפיה הרשמית של הלהקה. אבל נהיה ברור שלא משנה מה אכתוב, זה לא יהיה מקובל על כולם [בלהקה]. הפתרון היה לקרוא לזה "היסטוריה אישית". כך, עם פרסום הספר, לא איבדתי את חברותם של רוג'ר, דייויד וריצ'רד. "רציתי לספר את הסיפור בדרך קצת שונה [מאשר ספרים קודמים על הלהקה]. אני מקווה שזה יצא ספר די מצחיק, על להקה רצינית." מייסון מסביר מדוע לא רצה לכתוב ספר עם רכילות זולה: "אתם צריכים לזכור ששלושת הבחורים הם עדיין חברים שלי, ולכולם יש משפחות. רובם יותר גדולים ממני, ויש להם עורכי-דין טובים יותר". מייסון גם מדבר בראיון על ההתפייסות שלו עם ווטרס לפני שלוש שנים, ועל הסיכוי שתהיה התפייסות כזו גם בין ווטרס לשני האחרים: "אני חושב שהכל אפשרי". העיתון מגלה כמה מהדברים הכלולים בספר, ביניהם התאור של מייסון את ההחלטה לא לאסוף את סיד בדרך להופעה, החלטה שמשמעותה היתה סילוקו מהלהקה: "במבט לאחור, התנהגנו בדרך מאוד אנוכית. אבל אני חושב שלא היינו יכולים ממש לעזור לו. בגלל שהיינו זקוקים לו, ניסינו לשמור שהעסק יילך כמה שיותר חלק, כשהוא עמנו. מה שהיה צריך לעשות זה להוציא אותו בכלל אל מחוץ לעסקי המוסיקה." מייסון מתאר כיצד ההצלחה הפנומנלית של DSOTM גרמה למתחים בלהקה: "זה הרגע בו הפסקנו לתפקד כדמוקרטיה. לא בגלל שרוג'ר כאילו השתלט על הלהקה, אלא התחושה שלכותבי שירים יש יותר שליטה על השירים שלהם." התאור של ווטרס בספר, לדברי רולינג סטון, הוא "הוגן", למרות מה שווטרס עשה למייסון וגילמור בשנות השמונים. מייסון אומר: "אני לא חושב שווטרס מרגיש שהוא התנהג גרוע במיוחד. זה קצת כמו הסיפור עם סיד. כולנו פעלנו במטרה משותפת לעשות משהו אחד, ואתה עושה מה שאתה חושב שהוא הכי טוב, בכדי להשיג מטרה זו." כשהוא נשאל מה הוא חושב היה סוד ההצלחה של הפלויד, אמר מייסון שהכימיה בין חברי הלהקה היתה חשובה, וכן מזל - וחוש הומור: "כולנו הצחקנו אחד את השני. רוב השנים בילינו ביחד בניחותא, זה עדיין הג'וב הכי טוב בעולם." קצרים
עוד קצת מייסון: כפי שדווח, תצא מהדורה מיוחדת של ספרו האוטוביוגרפי, בקופסה מיוחדת עם כל מיני הפתעות שעיצב סטורם תורגרסון. רק 500 עותקים ממהדורה זו יופקו, וכולם ייחתמו ע"י מייסון עצמו. חלק מהצילומים החדשים שעשה תורגרסון לרגל ההפקה, יועלו לרשת בקרוב, וניתן קישור אליהם. כ"כ אומרות השמועות, שבמסיבת יום ההולדת ה-60 של אריק קלפטון, שנערכה לאחרונה, פגש מישהו במייסון, שפלט משהו על כך שהוא צריך "לכתוב עוד 2000 מילים עבור המהדורה המוגבלת". היינו, יהיו שם עוד דברים, שמייסון לא כתב במהדורה הרגילה. ניחוש שלי: מייסון יגלה את כל הפרטים על הרומן הסוער בין ווטרס לאנדרו ללויד וובר.
ב-3.5 ייצא ה-DVD של פסטיבל הפנדר שנערך בספטמבר שעבר בלונדון. הפסטיבל נערך, כזכור, לשם גיוס כספים לקרן נורדוף-רובינס העוסקת בתרפיה במוסיקה. דייויד גילמור השתתף בפסטיבל, ואף ערך את ה-DVD בעצמו, ב"אסטוריה", כאשר ההסרטה נעשתה ע"י אוברי פאוול, מ"היפגנוסיס", המעצבים של הפלויד. אמנים אחרים שהשתתפו: ג'ו וולש, בריאן מיי, רוני ווד, האנק מארווין, פיל מנזנרה ועוד.
תערוכה נוספת של צילומיו של סטורם תורגרסון, מתוכננת לעונת החורף הבאה. במקביל לתערוכה הנודדת של יצירותיו, העושה את דרכה כרגע לארה"ב אחרי הצלחה גדולה בלונדון, מתוכננת תערוכה נוספת של תורגרסון, שתתמקד בצילומים והעיצובים שעשה עבור הפלויד, מאז 1968. התערוכה תתקיים בגלריה בקאמדן טאון, בין החודשים נובמבר 2005 לינואר 2006. לקראת התערוכה, נעלה פרטים מדוייקים איפה ומה.
פורסמה רשימת עשירי המוסיקה הבריטים לשנה זו. הרשימה כוללת גם את אנשי תעשיית המוסיקה, שפחות מעניינים אותנו. בין המוסיקאים, אלטון ג'ון נמצא במקום שביעי, עם הון שנאמד ב-185 מיליון פאונד; מיק ג'אגר במקום תשיעי, עם 180 מיליון פאונד; וטום ג'ונס במקום עשירי, עם 175 מיליון פאונד. אריק קלפטון נמצא במקום ה-15, עם 130 מיליון פאונד, רינגו סטאר במקום ה-17 עם 125 מיליון, ודייויד גילמור במקום ה-26, עם 75 מיליון פאונד. במקום הראשון ברשימה נמצא איש העסקים קלייב קאלדר ובמקום השני, כצפוי, פול מקרטני, עם 800 מיליון פאונד. לאנדרו לויד וובר יש עדיין יותר כסף מלרוג'ר ווטרס.
המגזין Mojo מתכנן פסטיבל סרטים בחודש מאי, בלונדון. במסגרת הפסטיבל יוקרנו סרטי-רוק, מן הסתם על סמך הרשימה שהרכיבו קוראי העיתון, לאחרונה. בין הסרטים שיוקרנו נמצא גם "החומה". ולהלן הרשימה המלאה, לפי סדר בחירת הקוראים: 1. This is Spinal Tap - הסרט הכי שולת!!!!11! שיש. 2. The Last Waltz - המופע האחרון של הבאנד. 3. A Hard Day's Night - סרטם הראשון של הביטלס. 4. Gimme Shelter - סיבוב ההופעות של הסטונס בארה"ב בשנת 1969, שהסתיים בטרגדיה בפסטיבל אלטמונט, בקליפורניה. 5. The Wall 6. Ray - סרט משנה שעברה, על חייו של ריי צ'ארלס, שנפטר לאחרונה 7. The Filth and the Fury - סרט דוקומנטרי משנת 2000, על עלייתה ונפילתה של להקת הסקס פיסטולס. 8. Quadrophenia - סיפורו של צעיר אנגלי מעדות ה"מוד", לצלילי שירי ה"מי". 9. Westway to the World - סרט דוקומנטרי משנת 2000 על עלייתה ונפילתה של להקת הקלאש. 10. Help - סרטם השני של הביטלס (שעדיין לא יצא ב-DVD, עפ"י המקורות). שאלות? הערות? הגיגים? הצעות? תלונות? ברכות? שרשרו לכאן.
מייסון בתקשורת האמריקאית, חלק א' ניק הגיע לארה"ב לקדם את מכירות ספרו שם. הוא אמור להתראיין לכמה מגזינים, תכניות רדיו וטלוויזיה. הראיון הראשון עמו, בעתון Rolling Stone, כבר פורסם באתר המגזין. להלן הדברים שאמר: באשר לעתיד הפלויד, אומר מייסון: "בשנה שעברה, דייויד לא היה מעוניין להחזיר את הלהקה לפעילות. אבל זה מעניין שהוא לא אמר שהעסק נגמר. אף אחד לא אמר בעצם "לא עוד"." ההחלטה האם לחזור לפעילות או לא, תלויד אם כן בגילמור: "אני חושב שדייויד מבין עכשיו איזה נטל נשא רוג'ר על כתפיו, משום שפתאום דייויד הוא הדמות המרכזית. זה המון אחריות. אני חושב שאחרי שהוא [דייויד] ראה את גודל האחריות, הוא איבד את ההתלהבות לעשות את זה שוב. אבל אני חושב שהזמן משנה את נקודת המבט של אנשים, כך שאי אפשר לדעת." על 10 השנים שעברו עד שספרו פורסם, הוא אומר: "כשהתחלתי לכתוב, חשבתי שזו תהיה הביוגרפיה הרשמית של הלהקה. אבל נהיה ברור שלא משנה מה אכתוב, זה לא יהיה מקובל על כולם [בלהקה]. הפתרון היה לקרוא לזה "היסטוריה אישית". כך, עם פרסום הספר, לא איבדתי את חברותם של רוג'ר, דייויד וריצ'רד. "רציתי לספר את הסיפור בדרך קצת שונה [מאשר ספרים קודמים על הלהקה]. אני מקווה שזה יצא ספר די מצחיק, על להקה רצינית." מייסון מסביר מדוע לא רצה לכתוב ספר עם רכילות זולה: "אתם צריכים לזכור ששלושת הבחורים הם עדיין חברים שלי, ולכולם יש משפחות. רובם יותר גדולים ממני, ויש להם עורכי-דין טובים יותר". מייסון גם מדבר בראיון על ההתפייסות שלו עם ווטרס לפני שלוש שנים, ועל הסיכוי שתהיה התפייסות כזו גם בין ווטרס לשני האחרים: "אני חושב שהכל אפשרי". העיתון מגלה כמה מהדברים הכלולים בספר, ביניהם התאור של מייסון את ההחלטה לא לאסוף את סיד בדרך להופעה, החלטה שמשמעותה היתה סילוקו מהלהקה: "במבט לאחור, התנהגנו בדרך מאוד אנוכית. אבל אני חושב שלא היינו יכולים ממש לעזור לו. בגלל שהיינו זקוקים לו, ניסינו לשמור שהעסק יילך כמה שיותר חלק, כשהוא עמנו. מה שהיה צריך לעשות זה להוציא אותו בכלל אל מחוץ לעסקי המוסיקה." מייסון מתאר כיצד ההצלחה הפנומנלית של DSOTM גרמה למתחים בלהקה: "זה הרגע בו הפסקנו לתפקד כדמוקרטיה. לא בגלל שרוג'ר כאילו השתלט על הלהקה, אלא התחושה שלכותבי שירים יש יותר שליטה על השירים שלהם." התאור של ווטרס בספר, לדברי רולינג סטון, הוא "הוגן", למרות מה שווטרס עשה למייסון וגילמור בשנות השמונים. מייסון אומר: "אני לא חושב שווטרס מרגיש שהוא התנהג גרוע במיוחד. זה קצת כמו הסיפור עם סיד. כולנו פעלנו במטרה משותפת לעשות משהו אחד, ואתה עושה מה שאתה חושב שהוא הכי טוב, בכדי להשיג מטרה זו." כשהוא נשאל מה הוא חושב היה סוד ההצלחה של הפלויד, אמר מייסון שהכימיה בין חברי הלהקה היתה חשובה, וכן מזל - וחוש הומור: "כולנו הצחקנו אחד את השני. רוב השנים בילינו ביחד בניחותא, זה עדיין הג'וב הכי טוב בעולם." קצרים
