החשדות 13.1.04

[ציףציף1000]

../images/Emo124.gif החשדות 13.1.04 ../images/Emo124.gif

הפלויד בעתונות הבריטית שני ירחוני המוסיקה הבריטים המובילים - Uncut ו-Mojo - כוללים בגליונותיהם החודש התייחסות לפלויד. אציין מראש שלדעתי אלו שני המגזינים המובילים, בתחום הרוק, בעולם כיום - אם כי הם פונים לשנתונים יותר ותיקים, בואו נאמר. הנושא המרכזי של גליון פברואר של Mojo, (הגליון אמור לצאת לדוכנים בימים הקרובים), הנו "Acid - לאורך הדורות" או משהו כזה. עפ"י השמועה (היינו, Brain Damage) מדובר ב-45 עמודים על הנ"ל, כשלפלויד מתקופת בארט תפקיד מרכזי. סיד בארט עצמו מופיע על העטיפה, יחד עם ג'ים מוריסון (אותו אני מתעבת, אבל זה סיפור אחר), ובובי גילספי (שהייה מת להיות מוסיקאי בשנת 1967, אבל כמדומני שהוא היה תינוק אז, אם בכלל נולד). ראו תמונה. השמועה (ממקור אחר) אומרת גם שהחודש יצא גליון מיוחד של המגזין Uncut שיוחד לשנות השישים. בגליון נכללו כמה כתבות שנכתבו על הפלויד ובארט ב-NME באותה תקופה. באתר של Uncut אין התייחסות לגליון הזה - אני אחפש אותו במקומות אחרים. ונסיים ברכילות זולה: צהובוני לונדון מדווחים ששניים מילדיו של דייויד גילמור - בתו שרה ובנו מתיו - נתפסו כשהם עובדים כבארמנים בפאב מקומי. אבא דייויד, מסתבר, לא נותן להם דמי כיס ומכריח אותם לעבוד למחייתם. הבת אמרה לעיתון בשוויון נפש "זה עדיף מלחיות כילדי-שמנת", בעוד היא עצמה מטפחת חלומות על קריירה כמגישה בטלוויזיה. לבריאות.

 

[Paranoid Y]

מי חשוד?!?! איזה חשדות?!?:-O

 

[פינוקיו שמי]

מתאים לכינוי שלך ../images/Emo6.gif

 

[Miss CB]

חח דוגרי!

על העדכון, נשמע מעניין, אגב מה יש לך נגד מוריסון?

 

[edlessme]

לא יכול לדבר בשמה...

אבל לדעתי מוריסון היה קצת יותר מידי אקצנטרי, הרבה יותר מידי פרובוקטור וליריקאן גרוע...

 

[סכיזואיד]

מה רע באקצנטריות? חוצמזה

חוצמזה אני חושב שהפרובוקציות שלו נבעו מהסגנון חיים הבלתי מתפשר והפילוסופיה הפשוטה עד שטותית אך נכונה ועמוקה גם יחד: I wanna have my fun before it all goes up in flames שנות השישים היו אקצנטריות ופרובוקטיביות (ופינק לא פחות!) הליריקה שלו פוצתה לעיתים קרובות על ידי השירה שלו- חוצמזה קראת פעם את ספר השירים שלו? הלהיטים לא משקפים כלום...

 

[edlessme]

אקצנטריות מגמדת את היצירה

ומונעת מהמסר שלך לעבור... פינק (לפחות לפי כל הידוע לי.. שזה לא הרבה...) היו לא כללל כךךך אקצנטריים בשנות השישים... שיבעים אולי כן... עם כ החוחא ואיטלולא מסביב להצלחה שלהם... אבל הם לעולם לא היו... כמו מוריסון... לא קראתי את הספר שירים... אבל אני מכיר את המילים של די הרבה מהשירים של הדלתות... ואני לא חושב שרובם כל כך טובים... אבל אם אתה אומר... אולי (כסיכוי של אחד למיליון.. כי אני לא מסוגלב לקרוא שירה.. לא פלצפן מספיק...) אני אקרא את זה פעם...

 

[Comfortably Morbid]

ואם כבר מדברים על מוריסון יקירי...

יש פה למישהו מושג איפה אפשר להשיג את הספר שירים שלו? אני מתתתתת לקרוא אותו!

 

[אמיר מאיר]

יו!!! שירשור על ג'ים מוריסון!!!!!

דיברתם פה מתחת לאף שלי על גיבור הילדות שלי בלי שאפילו שמתי לב!!! אני יכול להגיד שהכרתי אותו בלי שום מיתוס כי הייתי ילד קטן וטיפש שלא ידע כלום מהחיים שלו וישב ותרגם את המילים עם מילון כי הוא לא הבין... ציףציף- אני באמת לא מבין איך את חושבת ככה, אם את אומרת שכל הקטע של השוביניסטיות, הוולגריות וההתנהגות שלו כלפיי אנשים היא לא טובה כשזה בדיוק המיתוס שנוצר סביבו ואת אומרת שצריך לשפוט אומנים לפי היצירה שלהם ולא המיתוס שנוצר סביבם! הטקסטים של מוריסון ויותר מזה השירה המרטיטה (יוו מילה מגניבה) שלו וגם הפילוסופיה שלו, שגם אם אתה לא מסכים איתה אתה לא יכול להתעלם ממנה, הם שילוב שיוצר את אחד האומנים הייחודיים ביותר שקמו. חוצמיזה המוזיקה שלהם ממש מעניינת ושופעת מודוסים ועוד אמצעים מוזיקליים מעניינים.

 

[ציףציף1000]

ע"מ להבהיר דברי:

לפי הסדר: א. לדעתי רוב העניין במוריסון הוא בגלל המיתוס שנוצר סביבו, לא המוסיקה שהוא יצר. מוריסון כאמן נופח הרבה מעבר למשקלו האמיתי, בגלל המיתוס. אם היו מתייחסים ליצירתו באופן מאוזן, הוא לא היה תופס כ"כ הרבה נפח. רוב המבקרים הם בדעה דומה; מיעוט בדעה אחרת. ב. המיתוס הספציפי שצמח סביב מוריסון העלה על נס את הצדדים הפחות-נעימים באישיותו, בואו נאמר, וגם תופעה זו, לכשעצמה, דוחה אותי (וכך גם לגבי אמנים אחרים שלגביהם נעשה תהליך דומה, כולל סיד בארט). ג. שמעתי את כל שיריו של מוריסון; לטעמי, הוא אינו אמן טוב או חשוב במיוחד (יחודי או משפיע), ללא קשר למיתוס. ראו הערות בהודעות קודמות. מבחינה מוסיקלית ה"דלתות" כלהקה (ללא קשר לסולנם) היו לא רעים בכלל. אין לי גם שום בעיה להתעלם מה"פילוסופיה" של מוריסון, אם בכלל היתה כזו.

כל זה אינו בא לפגוע באוהדיו, או באנשים שנהנים ומעריכים את יצירתו.

 

[הניבלונגים]

אההמממ

א. כמו שאמרת למעלה, היצירה המרכזית של מוריסון אכן הייתה ג'ים מוריסון, הוא אהב וטיפח את "המיתוס" של ג'ים מוריסון וניסה ככל יכולתו לחיות אותו. ב. המיתוס של של מוריסון הוא אכן מה שמושך אנשים צעירים לדורס והוא גם מה שגורם רתיעה לאנשים קצת יותר מבוגרים, אישית שמתי לב שככל שעוברות השנים מוריסון האיש והיחס אליו יותר ויותר דוחה בעיני. ג. מוריסון האיש אולי לא אומן חשוב (זכותך כמובן לדעתך) אבל בהקשר להיסטוריה של הרוק ולמעמדה של הלהקה, קשה להגדיר את הדורס כלא חשובה, או את מוריסון כמנהיג הלהקה כלא חשוב. ד. מעבר למיתוס ומעבר להיסטוריה לדורס יש כמה אלבומים טובים מאוד. ה. פילוסופיה?? מוריסון????, אם להסתכל במורד המחשוף של בחורות זו פילוסופיה אז אני מניח שהייתי לו אחת.

 

[הניבלונגים]

עוד הערה קטנה

אישית, אני מעדיף את אתרתור לי ו love אותו ניסה במידה רבה מוריסון לחקות

 

[ציףציף1000]

מעמדם של ה"דלתות"

.. הוא שנוי במחלוקת, וזה הדבר היחיד שאני יכולה לומר עליו, בוודאות.

במהלך השנים, זוהי היתה דווקא נקודה עליה תהיתי. קשה לשפוט מה מעמדה של הלקה בעיני המבקרים כיום, ואני גם לא ממש יודעת מה היה מעמדם בסוף שנות השישים, כאשר פעלו. אין ספק שבישראל התגבשה תפישה לפיה ה-Doors הם להקת מופת חשובה. מכיוון שמרבית המקורות שלי הם בריטיים, יש הטיה מסויימת מלכתחילה מצד המבקרים כלפי הלהקה, בגלל היותם אמריקאיים (וזאת למרות היומרות של מוריסון לקרבה לספרות ושירה אירופאיות). באינטואיציה, הייתי אומרת שהגישה כלפיהם היא 80% נגד, 20% בעד. יש להם את האוהדים שלהם; כזכור, בארני הוסקינס, מבכירי המבקרים הבריטיים, כתב עליהם ספר (הוא מתמחה במוסיקה אמריקאית דווקא, וכתב גם את הספר החשוב ביותר על The Band - Across the Great Divide). אבל אולי זה בגלל שהוא נמשך לפן של ההרס העצמי (אצל שתי הלהקות), בגלל שהוא טיפוס דיכאוני בעצמו (כמו הרבה הרבה מבקרים בריטיים אחרים

). בכל מקרה, אני זוכרת וויכוחים סוערים על מעמדם של ה-Doors מעל דפי ה-NME באמצע שנות השמונים, כאשר הרוב טענו שזה בולשיט, והמיעוט (הוסקינס, ווטסון, אולי ריצ'רד קוק) חשבו שהמיתוס שווה בדיקה. (יש לי עוד איפשהו את הגליון; אם יהיה לי זמן, אחפש אותו). לא זכור לי כל עיסוק שהוא בלהקה או במוריסון מצד העתונות האמריקאית, בתקופה המקבילה - הם די נשכחו, בשנות השמונים והתשעים. מכיוון שעיתונות המוסיקה האמריקאית למעשה לא קיימת כיום (במתכונת הקלאסית, הרלוונטית), אין מה לחפש שם. אבל קפצתי לראות את ה-Consumer Guide של רוברט כריסטגאו, שהוא מבכירי המבקרים האמריקאיים מזה למעלה משלושים שנה (ראו לינק למטה) כדי לראות מה הוא אומר. דוגמא: על האלבום The Soft Parade: No one even thinks about the Doors any more--such is fame--but this is an acceptable record, with predictable pretensions and two or three first-rate songs ("Touch Me," "Wild Child"). Nothing to get excited about, either way. חוץ מזה, אני רואה שלכריסטגאו יש כמה דברים מעניינים וחשובים לומר על מוריסון ו"מורשתו", אבל אין לי כרגע זמן לקרוא כי אני צריכה ללכת לבריכה, לפני שיסגרו. אמשיך אח"כ. ארתור לי - בסדר גמור. את גראנט הארט אתה מכיר? מושפע ממנו (וגם ביצע את Signed DC שלו).

 

[אמיר מאיר]

המון נתונים, הה?

אני באמת לא יודע כלום לגביי כל זה, איזה מבקרים אהבו אותו ואיזה לא, כמה הערכה יש כלפיו בעולם וכו', זה שנוצר סביב מוריסון איזה מיתוס זה דבר שגיליתי רק בזמן האחרון.אני יודע רק שכשאני שומע את מוריסון שר your lost little girl אני בוכה ומתרגש הכי בעולם ואם לא זה- אז מה המטרה של מוזיקה? אם כמו את שאומרת צריכים להקשיב ליצירה של אומן בלי 'מיתוסים' ודיעות קדומות למיניהן אז תנסו להקשיב למוזיקה הזאת בראש נקי.

 

[ציףציף1000]

../images/Emo127.gif ../images/Emo140.gif

 

[הניבלונגים]

המשפט האחרון שלך בילבל אותי...

משום היה נדמה לי שקראתי שארתור לי ביצע את Signed DC של גרנט הארט, ואני די סגור על זה (והתקליט של love הסכים איתי...) שארתור ליי כתב את השיר המצויין הזה בעצמו ולא הצלחתי להבין למה את מתכוונת, אבל כנראה שבאמת צריך לישון כשנתקעים כי בבוקר הבנתי שפשוט קראתי הפוך והתכוונת לגראנט הארט מהסקר דו, שההכרות שלי עם היצרה שלו ושל הלהקה היא שיטחית בלבד ולכן לא הייתי רוצה להביע דיעה, בהתחשב בחוסר יכולתי להתחבר לדברים שנעשו בעולם המוסיקה ב 20 השנים האחרונות אני גם לא אומפטימי מידיי בקשר ליכולתי "להתחבר" לזה. עכשיו חזרה לנושא... עיתונות מוסיקה, כמו כל סוג של ביקורת תרבות, אבל הרבה יותר, היא תוצר של אופנות, בשנות השישים המאוחרות ורוב שנות השביעים, לאיש לא היה ספק שהדורס ומוריסון הם איקונות רוק מאוד חשובות ומשפיעות ואכן ניתן לשמוע ולראות את ההשפעה של הדורס על הרבה דברים שעשו באותם שנים, אחרי השבר הגדול של סוף שנות השיבעים חלק גדול מהשמות הגדולים של הסיקסטיס זכו לביקורות קשות מצד מבקרי המוסיקה וחלק אחר זכה להתעלמות מוחלטת, הדורס נופלים איפשהו באמצע, אבל לטעמי, מדובר באופנה ואין ליחס לדעתם של הכותבים היום, משקל גדול יותר משל אלו שכתבו בעבר ועזרו ליצר את המיתוס הגדול מהחיים של הדורס. את ההשפעה של מוריסון, אפשר לראות באופן ברור על האופן שבו רואים את את עצמם כוכבי רוק ומנהיגי להקות, הדמות הגדולה מהחיים והמלנכולוית/ אומנתית שהוא טיפח לעצמו הפכה במידה רבה לארכיטיפ של כוכב הרוק, הדברים ניכרים במיוחד בשנות התשעים אצל להקות כמו פארל ג'אם או נירוונה, שאולי לא לקחו הרבה מוסיקאלית ממוריסון וחבריו, אבל במודע (וכנראה שלא במודע) אימצו את מיתוס אומן הרוק הסובל של מוריסון. אפשר לכתוב עוד על הקלידים של ריי מנזרק, שבמידה רבה אחראי לשינוי התפישה לגבי הכלי הזה במוסיקה הפופלרית (ובכך היה חוליה בשרשרת שהובילה בסופו של דבר לרוק המתקדם). היו אחרים יחד עם מוריסון ש"עיצבו" את דמות הסולן (מיק ג'אגר קופץ ופוצח בריקוד מול עיניי תוך כדי שאני כותב את זה) והיו נגני קלידים מוכשרים שקיבלו מקום מכובד בלהקות אחרות, אבל לא ניתן לבטל את ההשפעה של הדורס בשני נושאים אלו ולו בשל הפופלריות העצומה לה הם זכו בשנות השישים ומאז. אגב באמת מוזר שבארץ יש כמעט קונצנזוס על הדורס, נדמה לי שמבחינת הפופלריות הם זוכים כאן למעמד שווה לפ"פ, הביטלס ולד זפ, יש לי תחושה שאני יודע למה זה, או לפחות תיזה מעניינת אבל היא ארוכה מידיי מכדי לפתח אותה כאן ועכשיו. מוריסון, כמו ארתור לי, מעלים שאלה מעניינת שגם קשורה לפורום הזה באופן מפתיע: גם מוריסון וגם ארתור לי, היו כנראה אנשים דיי דוחים ובכל זאת זכו להצלחה אדירה, שחלקה לפחות נגרם כתוצאה ישירה מהאופי שלהם, השאלה היא כמובן עד כמה האופי ואורחת חייו של אומן משפיע על חיבתנו אליו והאם אנחנו שופטים אומנים באותם מדדים שאנחנו שופטים אנשים אחרים.

 

[סכיזואיד]

אתה שם לב שאתה נופל בדבריך

מצד אחד אתם מדברים על מיתוס מגעיל שרק אליו אנשים נמשכים ומצד שני אתה שופט אותו על פי המיתוס הזה וחוטא במה שאחרים חוטאים בהערצתם כלפיו. "גם מוריסון וגם ארתור לי, היו כנראה אנשים דיי דוחים " זה שיפוט של המוזיקה או המיתוס? כנ"ל לגבי מחשופי הבחורות. המיתוס על מוריסון היה שהוא שבער מהר מדי ונשרף, ניסה להתחבר ליצרים הכי בסיסיים של האדם ללא כל הפילוסופיה או ה"בולשיט" שמעבר. הוא אפילו דיבר על רצח אב ושכיבה עם האם ולא עשה יותר מדי חשבון לכלום. זו אכן גישה שאני לא בהכרח מסכים איתה, והיא ממש לא פילוסופיה, אבל לשפוט אותו לפי המיתוס הנ"ל שאינו בהכרח נכון זו בעיה. קרא את ספר שיריו של מוריסון (שאין בארץ למכירה לצערי) שמע את the end וכל שאר השירים שהוזכרו כאן.. אי אפשר לכנות אותו אדם דוחה רק על פי מיתוסים פוגעים.

 

[הניבלונגים]

קראתי ושמעתי

ואני לא חושב שנפלתי לשום מקום. העובדה שאני חושב שהדורס עשו ברוב הזמן מוסיקה מצויינת (זו אגב הסיבה שרכשתי לאורך השנים את כל האלבומי האולפן שלהם ושני אלבומי הופעה) לא סותרת במאום את המסקנה, שהוא היה איש דוחה, אליה הגעתי מקריאת כמה וכמה ביוגרפיות של האיש. אני גם לא שופט אומנים לפי חייהם הפרטיים, לרוב, חיים אלה כלל לא מעניינים אותי

 

[ציףציף1000]

כמה הרהורים

הרשה לי לחלוק על דעתך בקשר לעתונות המוסיקה. זו פשוט טעות להתייחס אל כתיבה על רוק כאל תוצר של אופנה גרידא. דווקא אלמנט זה הוא הפחות משמעותי באבולוציה של הכתיבה על מוסיקה - מנק' מבט היסטורית רחבה - מאשר אלמנטים אחרים, כגון אילוצים כלכליים של העיתונים והמגזינים, למשל. מכיוון שהתייחסתי לנושא - פחות או יותר - בשרשור קודם, כמדומני שדי בכך בכדי להציג את עמדתי. באשר למוריסון כארכיטיפ של כוכב רוק - הייתי משאירה את זה בצריך עיון. דווקא הוא לא נתפש בעיניי - בהיותי נערה צעירה ונוחה להתרשמות - כדמות של כוכב רוק משמעותי (לנון וג'אגר היו יותר משמעותיים עבורי, נניח) וגם קשה לי לראות על מי הוא השפיע, כ"כוכב"; אני לא מסכימה עם הטענה שדמותו השפיעה על להקות בשנות התשעים: קורט קוביין ואחרים מעולם לא היו זקוקים למוריסון כדי לראות עצמם כאמנים סובלים - היו הרבה כאלו לפני מוריסון, והרבה היו ויהיו אחר כך. זה חלק מה"טריטוריה" של אמנים בעלי סוג אישיות מסויים. דווקא מוריסון נתפש בעיני, במובן הזה, כמזוייף. אגב ארתור לי: את שמו שמעתי לראשונה רק בשנות השמונים, כאשר בוצעה הערכה-מחדש של מכלול היצירה של Love, ע"י ה'דור הצעיר' (בעיקר בעקבות הפופולריות של גל ה-Paisly Underground, באותן שנים). כמובן, שהכרתי שירים של הלהקה קודם לכן - אך לא ידעתי כלל את ההסטוריה שלהם, או אף מי היו חברי הלהקה. לכן אני נזהרת בדברי להלן: על פי הבנתי, הן לי והן מוריסון נתפשו, בשנות השישים, כדמויות של "מורדים". ההתנהגות האנטי-סוציאלית שלהם נתפשה כ"אנטי-בורגנית", ולכן לא נדחתה - לא הייתי אומרת שממש התקבלה - ע"י אוהדי להקותיהם, שהחזיקו בתפישות של ה-counterculture ממילא. לאוהדים - שרובם, אני מניחה, פשוט אהבו את המוסיקה - היה כך נוח יותר להעלים עין או להצדיק את ההסתבכויות של השניים עם החוק. אחרת, הדיסוננס הקוגניטיבי היה גורם להם לחשוב פעמיים. רובנו לומדים, עם הגיל, להפריד בין יצירתו של האמן ובין חייו - עד נקודה מסויימת. רק אם מעשיו או עמדותיו של האמן הן חריגות באופן קיצוני, עד כדי עמידה בסתירה עם אמונות-יסוד שלנו, נתפוס מרחק גם מיצירתו. אבל מקרים אלו הם נדירים. בדרך כלל, רובנו מסוגלים להנות מיצירתו של אמן, גם אם יש לנו ביקורת על אופיו ואורח חייו. כך זה לגביי, בכל אופן. בעצם, קשה לי למנות את האמנים שיש לי כיום "חיבה" מיוחדת כלפיהם; יש מעט מאוד כאלו. לעומת זאת, יש הרבה אמנים אותם אני מעריכה, כיוצרים. ואולי, זהו עצם העניין.

 

[הניבלונגים]

ובאמת היו לכריסטגו דברים מעניינים

להגיד, אני חושב שבביקורת לאוסף The Very Best of the Doors הוא אפילו הצליח לקלוע בול: Shaman, poet, lizard king--believe that guff and you'll miss a great pop band בסוף היום וכשמנקים ממנה את השטויות, הדורס היא רוב הזמן להקה שכיף להקשיב לה