החשדות 13.1.04

[edlessme]

כל הכבוד לה!

גם אם אבא שלך ביל גייטס.. זה לא אומר שאתה צריך לחיות על הכסף שלו...

 

[סכיזואיד]

המממ... לא יפה לדבר ככה על ג'ים!

אנא פרטי, נמקי, הדגימי והסבירי, אי אפשר לזרוק כזו פצצה ללא התייחסות- ואני תמיד צמא ללמוד עליו עוד מידע טוב או רע.

 

[ציףציף1000]

שלום יקיריי!

חזרתי, לאחר שלוש שעות של "שר הטבעות" ("אמא'לה, עכביש!") ואני מוכנה ומזומנה לענות לשאלותיכם. ובכן, ג'ים מוריסון. אולי כדאי שאדייק יותר - אני לא מתעבת אותו כאדם, אלא את כל ההופלה סביבו, שלדעתי הוא בלתי-מוצדק בעליל. מוריסון מעולם לא התבגר, כאמן; הוא נשאר בשלב מוקדם יותר - אותו כולם עוברים - של הערצת אמנים אחרים, ונסיון לחקותם. ההשפעות עליו (בעיקר של משוררים וסופרים מסויימים) הן בולטות מאוד בכתיבתו, משום שהוא לא עשה את הצעד ההכרחי לעבר אמירה עצמאית, אישית. יתכן שלמוריסון היה כשרון, אבל אנחנו לא נדע זאת לעולם, כי הוא בחר להרוס את עצמו - אולי מתוך הזדהות רומנטית עם המשורר הנערץ עליו, רימבו (Rimbaud) - לפני שהספיק ליצור משהו מקורי. נושאי הכתיבה שלו נשארו דו-מימדיים (מוות וחרמנות, בעיקר). לא פלא לכן שה"הערצה" כלפיו היא של דמותו, לא של יצירתו. מרבית אוהדיו, כך נראה לי, אינם מפרידים בין האדם לבין המיתוס. והמיתוס, מה לעשות, ממש לא מושך אותי: אני לא מוצאת שום דבר רומנטי בהרס עצמי, וביחס מגעיל לסביבה באופן כללי - שאיפיין את יחסו לסביבתו. בספריה הפרטית שלי יש אולי 3-4 שירים שלהם שמצליחים לרגש אותי: Crystal Ship, Spanish Caravan, Summer's almost gone ו-... שכחתי. מצד שני, ולמען ההגינות, יש לציין שיש מבקרים שבכל זאת מתייחסים אליו ברצינות, משום מה. אפילו בארני הוסקינס הגדול כתב ספר שלם על ה"דלתות", אז כנראה שהוא מוצא בהם משהו (או שהוא סתם מזדהה עם משיכתו של מוריסון למוות, ממה שאני זוכרת את הוסקינס עצמו). ולעניין אחר: ומה עם אומהגומה? לא יתכן שאין כאן אנשים שאוהבים/שונאים את האלבום הזה, או שיש להם משהו להגיד עליו. לי יש, אבל אגיע לזה רק מחר בצהריים, ככל הנראה. או הלילה יותר מאוחר. נראה.

 

[emmily plays]

הממ

כחובבת "דלתות" מושבעת בנערותי אני חייהת לומר שאת נפלת בדיוק במלכודת של המיתוס. גם אני לא אוהבת את כל ההוא הא סביב ההרס העצמי שלו. אבל מוריסון ככותב שירים היה מוכשר מאוד. אם תקראי את הליריקה ב american prayer תגלי ם המון שירים שהם לא על מוות ולא על חרמנות. אגב, שירי ה"חרמנות "שלו הם לא ממש על זה.. הם יותר על תשוקה שזה לא אותו דבר. וחוץ מזה: מה אם שירים על מלחמת ויאטנם כמו five to one? שירי אהבה כמו love street? שירים פסיכדליים כמו peace frog? שירים מרגשים כמו the unknown soldier? the soft parade? טוב.. כל אחד ודעתו. אבל לומר שהוא כתב בעיקר על חרמנות ומוות זה פשוט לא נכון. השירים המוכרים הם כאלה.. ואת רובם לא הוא כתב touch me, light my fire ועוד. טוב.. אני מניחה שככה לא אשכנע איש.. אבל הבעתי את דעתי.

 

[emmily plays]

ואגב

הרבה מהמיתוס השגוי נוצר בעקבות הסרט של אוליבר סטון שהיציג את מוריסון כשיכור מלוכלך, גס, המוני ואגוצנטרי. חבריו אומרים שהסרט המציא סצנות שלמות, והמציאות היאשג'ים לעיתים היה שיכור ומסטול , אבל ברוב הזמן לא היה כלל הדמות האפילה שמנסים לעשות ממנו. הוא היה איש חברותי , outgoing , מצחיק ובעל חוש הומור נפלא. ואת זה אומרים חבריו הקרובים מהלהקה.. לא איזה ביוגרף.

 

[ציףציף1000]

מילה לעניין המיתוס..

לא ראיתי את הסרט מעודי. המיתוס המוכר לי בעיקר ממאמרים בעתונות ובספרות הבריטית והאמריקאית במהלך השנים - ובשום מקום, לזכרוני, לא היה כתוב שהוא היה "חברותי, outgoing, מצחיק ובעל חוש הומור נפלא", נהפוך הוא. אבל אני מקבלת את דבריך לגבי אופיו. כל זה אינו משנה, בלאו הכי, משום שהמיתוס הוא האבן השואבת למרבית האוהדים של הדלתות. בשנות השבעים, הדלתות הושמעו ברדיו הישראלי נון-סטופ. השדרנים הישראליים אהבו את מוריסון בדיוק בגלל המיתוס הזה: הסמים, ההתנהגות הבהמית והשוביניסטית, והמוות המוקדם, חסר התוחלת. המורבידיות והחריגות היו עצם העניין, עבורם: הם חגגו אותם, העלו אותם על נס; המוסיקה היתה דבר משני, ושמשה בעיקר ע"מ "להדגים" עד כמה הוא היה מורבידי וחריג. (את זה אני זוכרת בבירור, אגב). כמדומני - ותקנו אותי אם אני טועה - זה עצם העניין עבור רבים, גם כיום. זה בדיוק כמו אותם אנשים שנמשכים לסיד בארט בגלל "טירופו", ונוטים לדון בסיפורים על התנהגותו החריגה, הרבה יותר מאשר על המוסיקה שלו, והטרגדיה האמיתית של חייו ומחלתו. בעוונותי, נחשפתי במהלך השנים למכלול היצירה של "הדלתות". כמדומני, שאין שיר אחד שלהם, שום פואמה של מוריסון, שלא נתקלתי בה מתי שהוא, בגלל מעמדו בעיני קובעי הטעם ברדיו - וכל זה לא הותיר עלי שום רושם שהוא. היו לי אפילו כמה אלבומים שלהם (הראשון והשני, כמדומני). שמעתי, ועברתי הלאה. אולי בגלל זה, אני כיום בדעה שהיצירה העיקרית של ג'ים מוריסון היתה ג'ים מוריסון - חייו ומותו. האלבומים והשירים הם מוצרי-לוואי. כמובן שכל זה אינו בא לפגוע במי שהם אוהדיו (ואוהדי "הדלתות" בכלל). אולי אני סתם סתומה? יש מצב.

 

[סכיזואיד]

מעבר לזה

גם פרויד האמין שהיצרים הבסיסיים המניעים את האדם הם המין והמוות, חוצמזה אולי היו צריכים את הוולגריות וה""בהמתיות" הזו בתקופה ההיא כדי להוציא את השמרנות מהארון. בקשר לאמריקן פרייר ולספר השירים של מוריסון (שלמירב ידיעתי רובם לא הולחנו), כדאי לקרוא כדי להבין באמת את כשרונו. ואם כבר משווים לבארט- אז אתם לא עושים את אותה הטעות בכך שאתם שופטים את מוריסון לפי המיתוס המופרע שלו?

 

[ציףציף1000]

שים לב למה שכתבתי בהודעה מעליך

לגבי המיתוס מול המציאות, אצל מוריסון ובארט: בשני המקרים אין מקום - לדעתי - לביסוס אהדה לאמן עפ"י המיתוס שלו. בעצם, זה נכון בכל מקרה שהוא, לא רק לגבי שניים אלו. אגב, אני לא מסכימה עם עמדתך לפיה "היו צריכים את הוולגריות וה""בהמתיות" הזו בתקופה ההיא כדי להוציא את השמרנות מהארון." (אני גם מניחה שהתכוונת "להכניס" את השמרנות לארון, לא "להוציא"...) בנוסף לכך שתפישה זו שגויה, לדעתי, היא גם - שוב לדעתי - בדיוק מה שהפך את המיתוס של מוריסון לכל-כך מרכזי עד כדי האפלה על יצירתו האמנותית: אנשים מעדיפים את המיתוס, על פני המציאות, משום שזה נראה להם "קולי" יותר, ההפך משמרני. ואין טעות גדולה מזו. לדעתי. לילה טוב וחלומות פז

 

[דור(2?)]

פעם פרסמת פה

תמונה של בארט עם אישה הלובשת צעיף אדום ליד אגם כלשהו, שממנה נלקחה ההשראה לתמונה באלבום WYWH. אודה לך אם תתני פה קישור לתמונה או תעלי אותה שוב

תודה

 

[ציףציף1000]

Childhood's End

התמונה מופיעה כחלק ממאמר שכתב ג'ון דייויס, על זכרונותיו מימי נעוריו בקיימבריג'. המאמר - המרתק, לטעמי - נמצא באתר A Fleeting Glimpse. אני מצרפת את הקישור למאמר למטה. האתר עצמו נמצא בקישורים של הפורום.

 

[דור(2?)]

תבורכי ../images/Emo13.gif