החשדות 19.10.05

[vegetable man]

תודה על הדברים

הדברים היחידים שחידשו איכשהו הם לגבי סיד, וזה הישג מבחינתי אחרי אותו צ'ט שבו צרפתייה רצתה אופרה מתחת לבית, הומלץ לנו לקרוא ספר של פרופסור בקיימברידג', כמו לשמוע דיסק של ריי לפוטומונטאג'. הוא לא הראשון שאומר שההידרדרות של סיד היתה מהירה באותו ביקור בארה"ב, ושבשלב הזה הוא כבר היה אבוד...אז כנראה שכך היה.

 

[חרטושה]

../images/Emo6.gif../images/Emo6.gif

זה באמת תאור ממצה ומדויק לחלוטין של אותו צ'אט ארור.

בדיוק היום קראתי את הסקירה של טים ויליס לאובזרבר (נמצא כקישור גם במאמרי הפורום) ויליס כתב ספר על בארט ועל כל סיפור ההדרדרות במצבו. למרות ששמעתי אולי מאה גירסאות לסיפור הזה, עדיין חלק מהתאורים מביא ויליס די הפתיעו אותי. כתוב שם שבשלב כלשהו בשנת 68' ווטרס לחץ עליו לקבל עזרה אצל פסיכיאטר (אני לא יודעת, בהתחשב בתקופה ובכלל במצבו ובנסיבות, כמה זה באמת היה עוזר לו)- וסיד, כמובן, סרב. אני מניחה שזה לא הקל על מצפונו.

 

[ציףציף1000]

הספר של וויליס הוא זה שהזכרתי

כאן לפני כמה ימים. הספר פחות או יותר הוזמן ע"י דייויד גילמור, להזים את השמועות על מצבו הבריאותי של סיד. כמובן, אני לא יודעת עד כמה הדברים שווטרס מפזר לכל עבר כעת לגבי סיד, הם נכונים ומסייעים לו, אבל מילא. הפסיכיאטר עליו מדובר הוא R D Laing, והסיפור על הפנייה של הפלויד אליו מופיע בסיפרות גם לפני ספרו של וויליס. ליינג כיידוע היה מבקר חריף של הפסיכיאטריה הממוסדת, באותם ימים. הקשר אתו נוצר דרך פיטר ג'נר, שהכיר אותו מהאוניברסיטה. ווטרס מספר שהוא הביא את סיד אל משרדו של ליינג, אבל סיד סרב לצאת מהמכונית ולהכנס למשרד. הם נאלצו להשמיע לליינג הקלטה של שיחה עם סיד. לגבי תגובתו של ליינג, ישנן כמה גרסאות. ניק מייסון בסרט הדוקומנטרי על סיד אומר שליינג - בהתאם לתפישתו - אמר שסיד אינו משוגע אבל סביבתו היא המשוגעת, ודוחפת אותו להתנהגות שנתפשת כחריגה. על פי גרסאות אחרות, ליינג אמר שסיד הוא "חסר תקווה", ולא ניתן לרפאו. לפני כמה ימים יצא לי לקרוא את התרגום המלא של הכתבה על סיד שפורסמה במגזין הצרפתי "אקטואל" בשנת 1982. הכתב - אנגלי שעבד עבור המגזין הצרפתי - ראיין בין היתר גם את ליינג, אותו הוא מתאר כאדם תמהוני, ובעצם חצי מטורף בעצמו. ליינג פחות או יותר חזר על התזה שלו, לפיה הלחצים על סיד, כאדם צעיר וכשרוני, גרמו להתמוטטותו. וזו, בעצם, גם התזה שנמצאת בבסיס Dark Side of the Moon ו-WYWH.

 

[חרטושה]

את חושבת?

אני לא תופסת כך את Dark Side ו-WYWH. בחומה ווטרס עסק בלחצים האלה באופן יותר מוחשי לדעתי, קצת מזה אולי אפשר לשמוע בווישיו, אבל לא כך בראשון. Dark Side הוא בעצם סוג של תהיה: לגבי חיים, לגבי מוות, לגבי שגעון ומלחמה. הוא שואל מה הם כל הדברים האלה ומנסה לבסס עמדה כלפיהם. זו בעצם מרקחה של כל "הלבנים", כלומר, מכשולים, ניסונות חיים, רגשות וחוויות, בהם נתקלו הפלוידים ועימן היו צריכים להתמודד כאנשים צעירים, אולי עדיין לא מנוסים לגמרי ולא מחוסנים בהתמודדויות כאלה- עד כה. ווישיו הוא בעצם אמירת שלום, פרדה, כמו גם הוקרה ומחווה לסיד. כשווטרס שר Welcome to the machine אני לא יודעת על מי הוא מדבר: על סיד או על עצמו? אולי על שניהם? אגב, התפיסה של ליינג הייתה קיימת בשנות ה- 60'. אני לא אתפלא לשמוע שאכן היה כך. היא הייתה חלק מאיזשהו הלך רוח שהיה קיים אז ושאמר שיש צורך להגן על הפרט מפני החברה. מעניין שהרבה מאלו שעוסקים בתחום הם תמהונים לא קטנים בעצמם. זה לא נדיר.

 

[ציףציף1000]

כמה דברים

לגבי ליינג: הוא אכן היה חלק מגל אנטי-פסיכיאטרי שקם בשנות השישים. הרקע לגל הזה היה, בחלקו, ביקורת על התנאים שהיו קיימים אז במוסדות פסיכיאטרים, שנשארו מקובעים מזה עשרות שנים, וזאת בניגוד לרוח הליברלית שהחלה פורחת - בעיקר באירופה - בשנות החמישים והשישים. הוגים, וגם פסיכיאטרים - ניסו לקעקע את הממסד הפסיכיאטרי ולהציגו כבעל אינטרסים, אג'נדה, שבגללה הם אינם עושים ליברליזציה של מערכת בריאות הנפש הממוסדת, ובמקום זאת "מדכאים" אנשים הנחשבים לחריגים. הביקורת הזו היתה בחלקה נכונה, והביאה בתחילת שנות השבעים לרפורמות מרחיקות לכת בכל התחום הזה (הן באירופה והן בארה"ב). אבל חלק מהסיבות למצב הגרוע במוסדות פסיכיאטרים נבע פשוט מהעדר תרופות פסיכיאטריות אפקטיביות. אלו הגיעו רק בשנות השבעים והשמונים (והתשעים), והביאו את המהפכה האמיתית בתחום. את DSOTM ואת WYWH (וגם חלקים מ"החומה") אני רואה, בחלקם, כמדברים על דבר דומה: הלחצים היומיומיים (ב-DSOTM), כגון כסף, עבודה, הזמן, או הלחצים של תעשיית המוסיקה (ב-WYWH, כמובן) שגורמים לאנשים - ובמיוחד לאמנים רגישים - להתפרק. כמובן, יש באלבומים האלו עוד דברים רבים, חוץ מזה, כפי שאמרת. נכון שאלת, האם ווטרס מדבר על סיד או על עצמו. בשירים של ווטרס שהושפעו ממה שקרה לסיד יש תהליך (אולי הדרגתי) של סימביוזה, בינו לבין סיד. זה מתחיל עוד ב-If (או אפילו לפני כן), ומגיע לשיא ב"החומה", כמובן, שם דמותו של "פינק" היא שילוב של סיד ורוג'ר. אבל נגיע לזה בהמשך, בפרוייקט השירים. כיום הביקורות של ליינג, אייסנק (אם אני זוכרת נכון את שמו) ואחרים נראית מיושנת ורדיקלית, ומאוד שייכת "לתקופתה". פיטר ג'נר השתייך לאותם חוגים ליברליים, ביקורתיים, באקדמיה, ולכן היה מקורב להוגים אלו. פעילותו - הן באקדמיה והן בתחום הרוק - הושפעה מאוד מרעיונות הרדיקליים של התקופה.

 

[חרטושה]

סתם כמה הערות אגב,

לחיים יש חוש לאירוניה. אותו רצון ועניין לפתח תרופות פסיכיאטריות טובות ויעילות יותר- הוא זה שבעקיפין תרם להזדקקותו של בארט לממסד הפסיכיאטרי. מה שגורם באופן טבעי לחשד בסיסי כלפי האחרון, גם בלי להיות ממש פראנויד. כחובבת היסטוריה הופתעתי לגלות שביקורת הוטחה כלפי הממסד הפסיכיאטרי באנגליה במשך מאות בשנים. מסתבר שהצורך בשיפור התנאים הפיזיים, לפחות, במוסדות האלה עלה כבר במאה ה- 18 באופן רשמי ע"י הפרלמנט. כמובן שבפועל לא ממש חל שינוי או שיפור בתנאים, אבל המודעות הייתה קיימת. לדעתי, לכן, התביעה לרפורמה במוסדות הפסיכיאטרים בשנות ה- 60' קיבלה גוון מסוים עפ"י הלך הרוח שהיה קיים באותה תקופה, אבל הזרע עוד נטמן הרבה לפני כן.

 

[ציףציף1000]

בוודאי שהיתה ביקורת עוד קודם

אבל לאחר מלחמת העולם השניה היה שינוי פרדיגמטי בחשיבה. עתה, הביקורת נשענה על דוקטרינת זכויות האדם - שלא היתה קיימת לפני המלחמה. אם בעבר, הביקורת על התנאים במוסדות היה ביקורת של 'צדקה' ורחמים על המסכנים, עתה הביקורת דרשה לערוך רפורמה מקיפה, על מנת לשמור על זכויותיהם של החולים, כולל זכות התנועה (ומכאן הביקורת על סמכויות האשפוז בכפיה והדרישה להטלת הגבלות על הזכות לתנועה רק באופן פרופורציוני לצורך בהן), הזכות לפרטיות והזכות לאוטונומיה אישית - כולל הזכות לסרב לקחת תרופות או לקבל טיפולים. באופן יותר רחב, הביקורת - גם זו של ליינג - דיברה על כך שהחברה מרחיקה מעצמה, תרתי משמע, את מי שנתפשים בעיניה כ"משוגעים". אנשים עם מוגבלויות נפשיות אושפזו לתקופות ארוכות, לפעמים לכל החיים, וזאת ללא כל צורך. הסיבות האמיתיות, כך נטען, היו הרצון של החברה להרחיק ממנה את חולי הנפש. ביקורות זהות הושמעו כלפי מוסדות לאנשים עם פיגור שכלי. הביקורות האלו היו נכונות, בחלקן, ובאמת הביאו, כמה שנים מאוחר יותר, לרפורמות עליהן דיברתי. אך כדרכן של מהפכות, היו חלק מההוגים (כדוגמת ליינג ופוקו) מאוד קיצוניים בדעותיהם, עד כדי החזקה בתאוריות שנראות לנו קרובות לפרנויה. (נועם חומסקי הוא, במידה מסויימת, ממשיך דרכם). התדרדרותו של סיד קרתה ממש כמה שנים לפני הרפורמות. הפלוידים חששו, ובצדק, שאם הוא יאושפז במוסד מיינסטרימי, הוא ייעלם להם לצמיתות. לכן הם פנו לליינג, ולכן - אולי - העדיפה משפחתו להפנות אותו לתרפיות לא-קונבנציונליות, לפחות בתחילה. לסיד יש גם מזל, בכך שאביו היה רופא נודע ולכן הסיכוי שהיה קורה לו משהו ממש רע במוסדות, היה קטן מלכתחילה. אם לקחת את דבריו של ווטרס כאמת, הוא כיום מטופל בשיטות מקובלות. התרופות הפסיכיאטריות החדשות הקטינו בצורה דרסטית את הצורך באשפוז של מרבית חולי הנפש, ולכן גם אם סיד סבל/סובל מהפרעות כאלו או אחרות, אין צורך באשפוזו.

 

[חרטושה]

חור שחור

אני לא יודעת אם ביקרת אי פעם בספר של ירושלים, אבל שני המוסדות הפסיכיאטרים היחידים שקיימים בה נכון להיום- נמצאים אי שם רחוק בהרים. אני לא יודעת איך זה במדינות אחרות אבל כאן יגידו לך ש"אין צורך באישפוז" כאשר למעשה הסיבה האמיתית לאשפוז היום או השחרור המהיר היא המחסור במיטות, מה שיוצר את אפקט הדלת המסתובבת, כלומר חולים שיוצאים מאישפוז טרם זמנם וחוזרים שוב לבית החולים כעבור זמן קצר. מעבר לזה, חשדנות בסיסית תמיד טובה לדעתי בנושאים כאלה.אני מבינה את העמדות הנוקשות. קשה לי להמנע מלחשוב על רוקי אריקסון. אמנם לא אנגליה, אבל בכל זאת במערב שחורט על דגלו את נס זכויות האדם, אפילו בצורה קצת מופרזת. המצב במוסדות הפסיכיאטרים כנראה לא ממש מזהיר אם המדינה משתמשת בהם כעונש.

 

[ציףציף1000]

הייתי נזהרת עם הסיפור של אריקסון

גם משום שהוא קרה לפני כארבעים שנה, בכל זאת, וגם משום שהוא הוצג בתקשורת בצורה מאוד מסויימת, ע"י גורמים עם אג'נדה, ומאז קובע כאגדה שאין עליה עוררין. נדמה לי שהמציאות היתה קצת יותר מורכבת.

 

[חרטושה]

מוכרות לי גרסאות רבות

לסיפור. אני, אישית, נוטה להאמין לזו המסוימת (ממקור ראשון ושני ושלישי...?). יחד עם זאת, לא משנה לאיזו גרסה תבחרי להאמין או לא, העובדות נשארות בעינן בנושא הנדון: המדינה מחזיקה אנשים שהפרו את חוקיה גם במוסדות פסיכיאטרים. מכאן נובעות כל מיני השלכות חברתיות ואחרות שאני משוכנעת שאת מתמצאת בהן הרבה יותר ממני.

 

[ציףציף1000]

יש לעשות כאן כמה הבחנות

בארץ, הסמכות לאשפוז בכפיה ניתן בחוק לפסיכיאטר המחוזי בלבד. לצורך העניין, נגיד שהסמכות לאשפז אדם בכפיה ניתן בידי הרופאים - לא בידי המשטרה או בתי המשפט. החוק (משנת 1991) קובע את התנאים שצריכים להתקיים ע"מ שתנתן הוראה לאשפוז כפוי. מהזכרון, התנאים האלו כוללים קיומה של מחלת נפש (שבמשתמע פרושה מחלה מסוג סכיזופרניה או פרנויה, שבה שיפוט המציאות לקוי, ולא סתם נוירוזה), צורך בטיפול, וסיכון של האדם כלפי אחרים או כלפי עצמו. היינו, האשפוז נעשה לצרכי טיפול של אדם חולה, ולא ע"מ, נניח, למנוע מאדם להפריע לשכניו עם התנהגות אקסצנטרית. בחוק בנוסחו הנוכחי יש כלמיני פרצות ובעיות, אבל בגדול זה לא חוק רע, והוא בוודאי הרבה יותר טוב מהמצב המשפטי שהיה נוהג עד שנת 1991, ושזכה לקיתונות ממערכת המשפט. ההגנה על זכויותיהם של אנשים הנתפשים כחולי נפש, גדולה בהרבה מהעבר. בארה"ב, המצב שונה. בגלל הדגש הרב של החוקה על זכויות האדם, הסמכות לשלול זכויות וחירויות נתונה רק למערכת המשפט. היינו, רק שופט יכול לשלוח אדם לאשפוז כפוי - וגם זה בסייגים (ההוראה מוגבלת בזמן, יש הליך ערר וכו' וכיו"ב). המציאות באותם ימים, לפני 40 שנה, היתה שהיה קל יחסית לקבל צו אשפוז מבתי המשפט, כי כמות הראיות שהיה צריך להביא ע"מ לשכנע שופט להוציא את הצו, היתה נמוכה. לכן, היה קל יותר להציג את הדברים כאילו "הממסד" מנסה "להשתיק" דיסידנטים בדרך זו - כפי שעשו במקרה של אריקסון. חבריו תומכי הלגליזציה הציגו את אשפוזו כעונש על כך שהחזיק סמים, וראו בכך חלק מהמלחמה של הממסד כנגד ההיפים. אבל, למיטב הבנתי, אריקסון דווקא הסכים מרצון לאשפוז, כדרך להמנע ממאסר בגין החזקת הסמים - עיסקה שבעיני רשויות השיפוט דווקא נתפשה כיחס מקל כלפיו. ומשפחתו דיווחה - עד כמה שאני זוכרת - שהוא סבל מבעיות נפשיות עוד לפני הפרשה. לכן, כפי שאמרתי, הייתי נזהרת עם הסיפור הזה.

 

[חרטושה]

ואת לא רואה כאן בעיה?

טוב, בעיות. בארץ: נתחיל מזה שהגדרות פסיכיאטריות בכללן ואבחנות קליניות הן בעייתיות בלשון המעטה. הן לא כלי אובייקטיבי, לא מתבססות על מדד ומדע מדויק, וכפופות לתכתיבי זמן, מקום, ערכים חברתיים ואפילו אופנה ועוד. זו הסיבה שבגינה בדר"כ אין אבחון אחד ויחיד למחלה אחת ספציפית אלא יותר למצבור של בעיות ותסמינים שמתפרשים על פני סוגים שונים של הפרעות, וזו הסיבה ששני פסיכיאטרים לא יתנו את אותה אבחנה בדיוק לגבי אותו חולה,ונסיים בזה שמשפחתו של חולה, כמו גם החולה עצמו, שאינו נופל בהגדרות שמאפשרות אישפוז בכפייה ואינו מסכים לאישפוז מרצון- נופלים בין הכסאות. לגבי מקרה אריקסון; קשה להתחמק מהעובדה שמצבו של אריקסון טרם אישפוז היה סביר יותר מאשר מצבו לאחר אישפוז. למעשה, אריקסון לא הוכנס לבית חולים פר-סה, כי אם למתקן כליאה לפושעים חולי נפש ( Hospital for the Criminally Insane) וכאן צריך לשאול למען מי ולמען מה קיים מוסד שכזה בדיוק ומה היא מטרתו הראשונית, האם מטרתו קודם כל למען החולים עצמם, למען הבראתם בשאיפה לשלבם שוב בחברה הבריאה בעתיד, או האם למען החברה עצמה שרוצה להרחיק מעצמה פושעים המאיימים על ערכי המוסר שלה, ועל כן ממלאים צורך כמוסדות ענישה (על כל התנאים הנלווים המשתמעים מכך, כתחליף לעונש), שלא לומר ממלאים יצר נקם בסיסי ? לא מדובר פה בעניין של "להציג את הדברים כאילו "הממסד" מנסה "להשתיק" דיסידנטים בדרך זו". אני מבינה את ההעניין: מה _המשמעות_ של _האקט_ של הוצאת צו משופט בכדי לשלוח אדם לאשפוז בניגוד לרצונו- מה זה אומר לגבי החברה, ועל האופן שבו היא תופסת את אותם חולים שמתנגדים לאישפוז (עם מי מבקש הצו עומד בתור לשופט אני שואלת). לא יכול להיות שרוח החוק לא אומרת כלום על הלך הרוח של החברה. בלי או עם קשר, ההיפים אכן נרדפו ע"י הממסד בארה"ב בשנות ה- 70'. אין כאן מחלוקת. התרבות שהם הנהיגו איימה על השלטון ונגדה את מטרותיו (אנשים מסוממים שוכחים לשלם מיסים בזמן). ההיפים היו חלק מתרבות הנגד ולא הלמו את צרכי הממשל בשעת המלחמה הקרה שהתחממה לה לפתע. הרדיפה הממשלתית (שהבטאה בעיקר בייצור חוקים כדוגמת אלה שבגינם נכלא אריקסון, ואיכפתם) יצרו ערכים שקיימים עד היום שם, ערכים שמיצגים יחסים של ניכור מסוים בין האזרח לממשל, שנוהגים בחשדנות כלפי כוונות הממשל, חשדנות שקיימת מסיבות לא רעות בכלל לאור לקחי העבר (ע"ע הובר) ושמתבטאת, בין השאר, בשמירה קנאית יותר על זכויות הפרט והפרטיות.

 

[ציףציף1000]

אממ.. טוב

אני לא מחזיקה בדעות רדיקליות כמוך - ואני עוד הואשמתי ברדיקליות כאשר כתבתי (במסגרת אקדמית) דברים הרבה הרבה יותר מתונים מאלו שכתבת כאן. אני לא מחזיקה בדעות אנטי-פסיכיאטריות ולא רואה פסיכיאטרים בתור "האוייב". במסגרת מחקרים שעשיתי פגשתי ושוחחתי עם פסיכיאטרים - הן פסיכיאטרים מחוזיים והן מנהלי בתי חולים - ולא התרשמתי שיש כאן איזושהי אג'נדה לאסור אנשים או לאשפז אותם בניגוד לרצונם או לטפל ביותר אנשים. נהפוך הוא, הביקורת המשפטית הקשה על המערכת בשנות השמונים הביאה אותם לחשש מפני הסמכויות הרחבות שניתנו בידם, ורצון להמנע משימוש בהם (אף כי גם החוק החדש נותן בידיהם סמכויות רחבות מאוד, במיוחד לגבי בני נוער). פסיכיאטריה, בניגוד לפסיכולוגיה, היא יותר "מדעית". המחקרים על תיפקוד המוח נותנים לנו הבנה גדולה יותר ויותר על מחלות נפש, שהן בעיקרן פגיעה בתפקוד המוח. זו הסיבה שיש בידינו כיום תרופות פסיכיאטריות מצויינות (יחסית לעבר), המאפשרות לאנשים גם עם מחלות קשות, לחזור ולתפקד בחברה, ולא להתאשפז. בסה"כ, פסיכיאטרים הם גם רופאים, ומתפקידם לרפא. לגבי אגפים פסיכיאטריים בבתי סוהר: אני לא יודעת אם יש כאלו בישראל. החוק בארץ הוא ברור מאוד: מי שאינו כשיר לעמוד לדין, או לרצות את עונשו, מפאת מחלת נפש, מועבר מהרשות השופטת לידי מערכת בריאות הנפש. כאשר הרופאים הפסיכיאטרים מחליטים שהאיש כשיר דיו לחזור לחברה, הוא משולח לחופשי, גם אם ביצע מעשי פשע חמורים. רק לפני כשבוע-שבועיים דווח על מקרה כזה: אדם אשר רצח את בתו התינוקת וילד נוסף, בהתקף פסיכוטי לפני כמה שנים, השתחרר זה עתה מבית החולים הפסיכיאטרי. הוא לא ישב כלל בכלא. כמובן, יש כאן שאלה מוסרית כבדה, שהחברה צריכה להתמודד אתה. בחו"ל ישנם הסדרים שונים. באנגליה יש אגפים פסיכיאטריים בבתי סוהר - יש אפילו בית כלא אחד שכולו מיועד רק לפושעים חולי נפש - Broadmoor. כאן מוחזקים אנשים שביצעו מעשי פשע חמורים, בעודם חולים במחלות נפש. האסיר המפורסם ביותר, בעשורים האחרונים, הוא "המרטש מיורקשייר", רוצח סדרתי שרצח 13 נשים. אבל מרבית האסירים והאסירות הם אנשים מהשורה, לא פושעים "מפורסמים", ורובם פושעי מין סדרתיים, שהחזקתם אפילו בבתי חולים פסיכיאטריים רגילים היתה גורמת לסכנה לסובבים אותם. בארץ נתקלתי רק במקרה אחד של דבר דומה, אם כי לא בדיוק. במוסד לאנשים עם פיגור שכלי הקימו מעון קטן ומגודר (היינו, סגור) שנועד לחוסים אלימים במיוחד, אותם הגדירו המטפלים כ"מסוכנים". כאשר ביקרתי במקום היה שם רק חוסה אחד, נער שלדברי המטפלים התקיף בסכין חוסים ומטפלים, ולפני כניסתו למוסד אנס מספר ילדות. כל חברה מוצאת, באמצעות מערכת המשפט שלה, את האיזון הראוי בעיניה בין שמירה על זכויות הפרט, לבין הגנה על שלום החברה. האם החברה שלנו בטוחה עתה, לאחר שחרורו של אותו אב שרצח את ביתו התינוקת? אולי. החברה הישראלית הכריעה לצד שחרור פושעים חולי נפש; חברות אחרות הכריעו אחרת. באשר לרוקי אריקסון, בוודאי שזה נראה אבסורדי לראותו כ"פושע" בשל החזקת כמה גרמים של מריחואנה, אך כך היו פני הדברים בטקסס בשנות השישים. יחד עם זאת, כאמור, המקרה אינו כ"כ פשוט כפי שהוא מוצג.

 

[vegetable man]

נראה לי גרוע

פסיכיאטרים בהיותם רופאים, אינם בעלי ידע מספיק בהיבט השיקומי של מטופלים. פסיכולוגים קליניים עוברים בנוסף ללימודים האינסופיים הכשרות בבתי חולים, כך הם יודעים טוב יותר לאבחן את מצב המטופל ולדעת אם בכלל יש צורך בטיפול תרופתי. בהרבה מהמקרים ששמעתי, ניתנו תרופות ע"י פסיכיאטרים למטופלים שלא לצורך. יש היום גם יותר ויותר מחקרים שמראים שטיפול פסיכולוגי, בשילוב תרופות הרבה יותר יעיל לטיפול במחלות נפש, בניגוד לפסיכיאטר שבהיותו רופא, לא מלווה את המטופל מבחינה שיקומית. לדעתי, צריך לתת יותר "שיניים" לפסיכולוגים קליניים, שטיפולם ההתנהגותי- קוגמיטיבי בשילוב תרופות יעיל בהרבה מטיפול תרופתי שמטפל "ביולוגית" בבעיה, אך אינו בעצם פותר אותה. במילים אחרות, אני מצר על כך שפסיכולוגים קליניים אינם יכולים לרשום תרופות, אלא רק פסיכיאטרים, שצריכים לדעתי להיות רק הזרוע המבצעת במקרה זה

 

[ציףציף1000]

יש, כמובן, גם פסיכולוגים בבתי חולים

פסיכיאטריים, והם עובדים לצד הפסיכיאטרים. מעניין שהעלית את זה. לפני כמה חודשים יצא לי להיות נוכחת בכנס של פסיכולוגים קליניים באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים הגדולים בארץ (לא אתן את שמו מסיבות מובנות). הכנס עסק בטיפול פסיכולוגי באנשים עם סכיזופרניה, והיה בעצם תירוץ לאירוחה של פסיכולוגית קלינית אמריקאית מהוללת (מסתבר, שכן לא שמעתי את שמה מקודם). מדובר באשה מבוגרת, שעוסקת בטיפול פסיכולוגי באנשים עם סכיזופרניה כבר עשרות שנים. להפתעתי, דיברה האשה בגנות שימוש בתרופות פסיכיאטריות לטיפול בסכיזופרניה מאחר ולדבריה "אין הוכחה" שסכיזופרניה נובעת מחוסר איזון כימי במוח. היא עבדה שנים במוסד פרטי בחוף המזרחי, שהיה ידוע בהתנגדותו הנחרצת לטיפול תרופתי, והכניס אותו לשימוש רק כאשר התחלפו הבעלים במוסד, לפני כעשרים שנה. אף כי אמרה זאת כאמרת אגב, היא זכתה לתשואות. כך, שפסיכולוגים אינם בהכרח מעוניינים לרשום תרופות (מה גם שאסור להם, כי הם אינם רופאים). כמובן, על מנת להסיר ספק: יש ויש הוכחות לכך שסכיזופרניה נובעת מאי איזון כימי במוח; בדיוק על זה מבוססות התרופות הניתנים לחולים במחלה, ואלו תרופות יעילות. סכיזופרניה היא גם תורשתית. כיום מחפשים את הגן או הגנים האחראים לכך. זה לא התחום שלי, אבל נראה לי שטיפול תרופתי הוא היעיל ביותר. טיפול פסיכולוגי הוא רצוי, שכן מחלת נפש קשה כגון סכיזופרניה מהווה נכות, והחולים זקוקים לתמיכה נפשית בהסתגלות לחיים כאדם עם מוגבלות.

 

[חרטושה]

אם כך, סביר להניח

שישבת עם אבא שלי באותו החדר. זה -זה שנראה כמו רוג'ר ווטרס

 

[חרטושה]

כן, ראיתי. ../images/Emo13.gif

גם אם טרם הספיקותי.ואלו לא דעות רדיקליות. חברה אנושית-הומנית-מתוקנת היא חברה שבה אפשר לתבוע את הגורמים האחראים לדין וחשבון. אני גם לא רואה בפסיכיאטריה את האויב, לא ברור לי למה העלאת שאלות רלוונטיות והטלת ספק סביר בממסד הפסיכיאטרי (לא פחות ולא יותר מאשר כל גורם ממסדי אחר) נתפסת בעיניך כמשהו עוין למקצוע. שימי לב שבזמן שיש מגוון יפה של מחלות גופניות שנינתנות לטיפול וריפוי תרופתי, לא כך המצב הוא בכל מה שנוגע למחלות נפש. בדר"כ, אבל לא תמיד כמובן, חולה נפש הוא חולה לכל החיים, גם אם השתחרר מבית החולים, גם אם חל שיפור גדול במצבו. זו היא פונקציה של החללים החסרים- מה שאיננו יודעים לגבי המוח האנושי והחסר רב על הידוע. למעשה לא ברור עד הסוף כיצד פועלות התרופות הפסיכיאטריות, כי לא ברור לגמרי מה בדיוק לא בסדר בחולה, וכמובן עדיין לא הגיעו למצב שבו תופעות הלוואי של אותן תרופות נשלטות ומצומצמות מספיק בכדי לאפשר לחולים חזרה אמיתית לשגרה בריאה תוך כדי טיפול תרופתי.(בדר"כ מדובר בקוקטייל של תרופות, או לפחות יותר מתרופה אחת). אריקסון הוא רק דוגמה מאד רעשנית לשאלה מוסרית יותר עמוקה: איך החברה צריכה להתייחס לחולה נפש שגם ביצע פשע ועבר על חוקיה, האם כלא חולה שיש לעזור לו או כאל פושע מסוכן שיש לשמור את החברה מפניו? אין לי ספק שהתשובה לא תגיע בדיוק הרגע.

 

[Perfect sense]

ווטרס תמיד בפוזת שבץ.