הדיווח המלא מ-Brain Damage
האתר Brain Damage העלה תאור מלא של הארוע. להלן הדיווח שלהם, תוך תוספות והערות שלי. הדגש| Madcap's Last Laugh הארוע, שנערך בברביקאן, כאמור, הופק ע"י ג'ו בויד וניק ליירד-קלוז, שניהם אנשים המקורבים לפלויד. בויד, כזכור, היה המפיק המקורי של הפלויד, לפני שחתמו על החוזה עם EMI, ושמר איתם על קשר אחר כך, כאשר הופיעו ב-UFO. ליירד-קלוז מקורב לפלויד מאז שנות השמונים. הארוע היה לא רק קאברים, אלא מחווה לחייו של סיד בכלל, וכלל סרטים של סיד בהופעה, ראיונות אתו ושאר ושיקופיות, נאומים ומליצות. חלק מהרווחים הועברו לעמותה למען אנשים עם מחלות נפש, לבקשת משפחת בארט. אחיינו של סיד, איאן, היה נוכח גם הוא, ואמר מספר דברים. ההופעות לוו בתאורה פסיכדלית אותנטית!
הארוע החל בהצגת תמונת האלבום שהדברים שנכתבו על עטיפתו, בהם הוזכרו פינק אנדרסון ופלויד קאונסיל, שימשה כהשראה לשם הלהקה. לאחר מכן החלו הקאברים לשיריו של סיד, חלקם בעיבוד שונה מאוד מהמקור. כולם התקבלו בתשואות. על פי הדיווח, הביצוע של ניק ליירד-קלוז והמקהלה שלו ל-Chapter 24, זה של קפטן סנסיבל וג'ון קארין לאסטרונומי דומינה והביצוע של דימון אולבארן, קייט סינג'ן ודייויד קולטר ל-The Word Song, היו הטובים ביותר. בחלק מהשירים ליוו את המופיעים "להקת הבית" שהורכבה מנגנים עכשוויים: אנדי בל מאואזיס בבס, טד בארנס מלהקת הליווי של בת' אורטון בגיטרה, סיימון פינלי מאקו והבנימן בתופים, ואדם פיטרס. הופעתו של ווטרס הפתיעה את הקהל, שלא ידע על כך קודם. ווטרס עלה על הבמה עם ג'ון קארין, ונראה לא-רגוע. הוא היתישב על כסא ואמר לקהל שהוא "זקן מדי לעמוד במשך שלוש דקות תמימות!". מישהו מהקהל קרא "פינק פלויד!" ו-ווטרס השיב: "אחר כך.. אחר כך". ההודעה הפתיעה את הקהל. ווטרס תירץ את מבוכתו בכך שהוא לא רגיל לארועים אינטימיים: "כמובן שאני מפחד. ארועים קטנים כאלו הרבה יותר מפחידים מאשר ארועים גדולים, שם אתה יכול להתחבא מאחורי הציוד הנלוויה - התאורה, האפקטים, הגונגים. אבל אלו מאתנו הסובלים מתחושה של בושה וחרדה מאסון, שכפי שאלו מכם המכירים את עבודתי יודעים שאני סובל מהן כל חיי, יודעים שזה די מלחיץ. "אבל זה לא היה מלחיץ עבור סיד, משום שהוא לא סבל מתחושות כאלו כמוני. לפני המחלה, הוא חי את חייו כפי שהוא תאר אותם. הוא כאילו... קיפץ כל הזמן, והרבה מזה עבר אלינו, חברי הלהקה האחרים, ואני חושב שהעדר הבושה היא שאיפשרו לו לקחת את הסיכונים שלקח, מבחינה מוסיקלית, ולכן אנו חייבים לו כזה חוב גדול. בהחלט אני חייב לו באופן אישי משום שללא סיד, אני לא יודע מה הייתי עושה כיום - קרוב לוודאי שהייתי יזם נדל"ני או משהו". עוד לפני שהארוע החל, היה ברור שהפלוידים יופיעו. הם נצפו מסתודדים זה עם זה, יחד עם סטורם תורגרסון, ג'ון הופקינס (מבעלי ה-UFO ודמות מיתולוגית בסצינה הלונדונית), פיטר ג'נר (המנהל המקורי של הפלויד, ב-1967), וריי דייויס מהקינקס [שהיה שם למרות נוכחותה של כריסי היינד, האקסית שלו שהוא לא מדבר אתה כבר 25 שנה???!! -] בין השירים, שכאמור התקבלו ע"י הקהל בהערכה רבה, הוקרנו קליפים מ-67. לפני שדיימון אולבארן ביצע את Word Song', הוא קרא לאיאן בארט, אחיינו של סיד, לומר כמה מילים. איאן הנרגש ביקש מהקהל לזכור ש"מה שחשוב זה המילים והמוסיקה". הוא גם הודה לדודו, בשמו האמיתי: "תודה לרוג'... אני חייב לו כל כך הרבה". לקראת הסיום, עלה ג'ו בויד על הבמה. הוא סיפר על היחסים בינו לבין סיד והשינוי שחל בהם, מאז הכיר אותו לראשונה כצעיר מוכשר שישב בפינת החדר, וניגן שירים שלדעתו לא היו מתאימים ללהקתו באותה תקופה, עד האדם שלאלבומי הסולו שלו בויד התקשה להאזין , אך זיהה בהם הדים לאותם שירים מוקדמים שסיד כתב. [בויד חסר המזל עבד גם עם ניק דרייק וסנדי דני, שני אמנים שגם הם "נשרפו" בגיל צעיר. ואולי זה לא במקרה, והוא נמשך לטיפוסים כאלו?] לאחר שהודה לכל המעורבים בארוע, במיוחד ניק ליירד-קלוז וכריסי היינד, אמר בויד שכאשר הוא תכנן את הארוע, הוא ידע שיש רק דרך הולמת אחת לסיים אותו... וכך עלו על הבמה רייט, גילמור ומייסון (הם לא נקראו רשמית "פינק פלויד" לצורך הארוע, עובדה שהיא משמעותית). שלושתם היו במצב רוח מרומם. דייויד העיר כי סיד "היה באמת כל מה שאומרים עליו, סיד שלנו". אנשים בקהל התחילו לקרוא לרוג'ר ווטרס. גילמור השיב: "כן, הוא גם היה כאן... ועכשיו אנחנו (the rest of us)." השלושה ביצעו את ארנולד ליין, כאמור. לסיום, כל המבצעים עלו על הבמה - אך לא רוג'ר ווטרס - ונתנו ביצוע מאולתר ל-Bike. הסטליסט: מקהלת Sense of Sound בניצוח ניק ליירד קלוז - Bike. קפנן סנסיבל ומונטי אוקסימורון - Flaming קווין איירס - Here I Go [איירס היה חבר ב-Soft Machine, וחבר אישי של סיד. הוא היה בין האחרונים להקליט אתו] קווין איירס - Oh, What A Dream [שיר שאיירס כתב על סיד, לפני שנים רבות] ניק ליירד קלוז ודיימון אולבארן - בייבי למונייד הביז - Octopus ניר ליירד-קלוז וניולנדר - The Gnome מייק הרון - Mathilda Mother [הרון היה חבר ב-Incredible String Band' מלהקות הפסיכדליה הבריטיות המובילות. הם הושפעו כמובן מסיד] מרתה וויינרייט, קייט מקגריגל ולילי לאנקן - Golden Hair ו-See Emily Play [מרתה היא הבת של קייט, אאל"ט, ולילי גם קרובת משפחה] רוג'ר ווטרס וג'ון קארין - Flickering Flame הפסקה ניק ליירד קלוז והמקהלה - Chapter 24 ושתי בניאן, גארת' דיקסון וניק ליירד קלוז: Scarecrow, Love Song איאן בארט אומר כמה מילים על דודו דיימון אולבארן, קייט סינג'ן ודייויד קולטר - Word Song קפטן סנסיבל וג'ון קארין - אסטרונומי דומינה רובין היצ'קוק - Terrapin רובין היצ'קוק, ג'ון פול ג'ונס [מלד זפלין, כן?] ורובי רייט - Gigolo Aunt כריסי היינד ואדם סימור - Dark Globe ג'ו בויד אומר כמה מילים גילמור, רייט ומייסון - ארנולד ליין כולם - בייק. זה נשמע ארוע פנטסטי, ובואו נקווה שיצא מזה לפחות דיסק, אם לא DVD. למרות ההתעלות, לפחות מסקנה עגומה אחת אנחנו יכולים להוציא מהארוע: הנתק בין הפלוידים לרוג'ר ווטרס עדיין קיים, והוא משמעותי. גילמור אמנם נמנע מלקרוא לעצמם "פינק פלויד" לצורך הביצוע של ארנולד ליין, אבל היה ברור מדבריו, ומאלו של ווטרס, שהלהקה זה השלושה שהופיעו בסוף, ולא הארבעה עם רוג'ר. אם הפלוידים היו צריכים להתאחד בשביל משהו, זה היה בשביל ארוע כזה, לזכר סיד. אבל אפילו נסיבות כאלו לא הספיקו בשביל שהם יוכלו לשבת ביחד ליד שולחן אחד, לא כל שכן לנגן ביחד. ונותר רק לנחש מה נאמר ביניהם.
