הקפצת שרשור

[Dia Leoghann]

כישוף ומכשפים בכנען ובמסופוטמיה

במסופוטמיה, כלומר שומר, אכד, בבל, ואשור, היה מספר סוגים של עושי כשפים. לכל סוג, תפקיד ומעמד משלו. בכנען ובישראל המצב לא היה שונה. הרשימה המפורטת ביותר של עושי כישוף במקרא מופיעה בספר דברים, יח, י-יא, וזה לשונה: י לֹא-יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. יא וְחֹבֵר, חָבֶר; וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים. המונח הראשון, להעביר באש, אינו בדיוק מעשה כישוף אלא חלק מפולחן האל מולך. פרט למושג זה ניתן להבחין בשלושה סוגים של עושי כישוף: 1. מגידי עתידות (מעוננים, קוסמים ומנחשים) 2. העוסקים בכישוף עצמו (מכשף, חובר חבר) 3. אלה העוסקים בנקרומנסיה (שואל אוב, ידעוני, ודורש אל המתים). בספרים אחרים מופיעים עוד סוגים של עושי כשפים: 1. חרטומי מצריים בסיפורי משה ופרעה עסקו ב"להטים", כלומר בכישוף, ובפתרון חלומות. 2. בספר דניאל מוזכרים בחצר מלך פרס חרטומים, אשפים, מכשפים, כשדים, חכמין וגזרין. הרשימה המוזרה הזו בספר דניאל מראה שלמי שכתב את הספר לא היה מושג מה תפקידו או מיקומו של כל עושה כישוף שכזה, והחשיב את כולם לפותרי חלומות. אני אנסה לעשות את ההפרדה שמחבר המקרא פשוט לא הכיר: א. חכמין - אינם עושי כישוף אלא יועצים חכמים בחצר המלך. ב. גזרין - מגידי עתידות בפרס ג. חרטומים - עושי כשף מצריים ד. אשפים - עושי מאגיה מסופוטמיים ועוד נדבר בהם רבות ה. מכשפים - עושי מאגיה מסופוטמיים מסוג אחר, שגם עליהם עוד נדבר רבות ו. כשדים - אסטרולוגים בבליים המשך יבוא...

 

[כרמית.]

שאלות

אריאל הי, אני יודעת שלא סיימת, ובכל זאת, כבר כמה שאלות מקדימות. (אני באמצע כתיבה של משהו כללי על הפרקטיקות של יושבי כנען, והנושא הזה הוא אחד הדברים שעדיין יש לי איתם בעיות קוהרנטיות). 1. האם זה נכון לכרוך ביחד את הפרטיקות של כנען ומסופוטמיה כאילו היו יחידה אחת? לראשונה נתקלתי בחיבור הזה באתר אינטרנט שבו גם כן נידונו הנושאים של כישוף במזרח התיכון, כולל אפילו מצרים ופרס מבלי לעשות הפרדה. אבל מדובר בתרבויות שונות. למה לכרוך ביחד? 2. האם זה באמת "כישוף" כפי שאנחנו מבינים אותו היום? ממה שאני קוראת, היה הבדל די ברור בין אקטים מאגיים לגיטמיים שעשו כוהנים וכוהנות במסגרת המקדשים לבין אקטים פרטיים של כישוף, שנחשבו בזויים ונחותים (למשל בכתבי אוגרית המלה ksf באה בהקשרים של מישהו לא אמין.) ואז, אם הכישוף הלגיטימי הוא זה של הכוהנים בלבד, עולה השאלה אם מה ההבדל בין כישוף לבין כל פרקטיקה דתית אחרת? ומה מבדיל בין הכישוף של אלו לכישוף של אלו? 3. האם בעלי תפקידים כמו "חכמים" (היועצים) או "עדדין" (מבשרי הבשורות) באמת לא קשורים למאגיה וכישוף? מהיכן נובעת החוכמה שלהם? הבשורות מאין מגיעות? 4. אתה אומר שגזרין הם מגידי עתידות. יש לך מקור להגדרה הזאת? אני מכירה שתי הגדרות אחרות. 1) שהם נהגו לגזור דמויות משעווה במהלך כשף סימפתטי כלשהו. 2) שהכשפים שלהם היו גוזרים את דינו של אדם (מן הסתם קללות מסוג שהוא).

 

[Dia Leoghann]

חצאי תשובות.

1. זה נכון לכרוך את הפרקטיקות יחד, וגם לא נכון. הסיבות שזה נכון הן שעל הפרקטיקות הכנעניות כמות הידע שיש לנו היא ממש מיניאטורית (בהשוואה למה שידוע על אלו המסופוטמיות). אם היתה פרקטיקה כנענית נפרדת, ועל פי לוחות אבלה, ואולי גם אוגרית, אכן היתה כזו, אנו פשוט לא יודעים עליה דבר וקשה להפריד אותה מזו המסופוטמית. את ההבדלים שכן יש קשה לראות אם לא רואים קודם את הדמיון, שבכל מקרה עולה על ההבדלים. אילו היו לנו יותר מכמה אלפי לוחות כנעניים (ולשם השוואה, רק במוזאון הבריטי יש מליון וחצי לוחות מסופוטמיים) בוודאי והיינו יכולים לעשות הפרדה ברורה יותר בין פרקטיקות מסופוטמיות לאלו הכנעניות. 2. על זה בדיוק כל הסדרת הודעות שהתכוונתי לכתוב, אז תרשי לי לשמור על שתיקה בנושא הזה כרגע... 3. יכול להיות מאוד שאת צודקת וגם הידע והחוכמה שלהם (החכמים, העדדין וכו') מגיע ממקור מאגי, אבל לכל פרקטיקה מאגית שאנו מכירים (חיזוי עתידות באמצעים שונים, מאגיה "שחורה", מאגיה טרפוטית, קריאה בכבד וכו') יש לנו את האנשים המסוימים שעוסקים בה, ואילו "החכמים" לא ידועים כעוסקים במאגיה. יכול להיות שחכמים הם בעצם כינוי כולל לכל העוסקים במאגיה, או אולי הם תרגום לעברית של סוג מסוים של עוסקים במאגיה, אולם אנו לא מסוגלים לעשות את ההקשר. 4. המקור שלי ל"גזרין" כמגידי עתידות הוא האינציקלופדיה המקראית, שהיא עתיקה בערך כמו הגזרין עצמם, אבל כיוון שלא עליהם התכוונתי למקד את הדיון לא טרחתי לחפש משהו עדכני יותר. בכל מקום הנה ההגדרה ל"גזרין" מתוך האינציקלופדיה המקראית: "ריבוי מן גזר, אחד מסוגי החכמים והקוסמים בחצר מלך בבל, שנזכרו בדניאל ב,כז ; ד,ד ; ה,ז,יא. השבעים לא תרגם את המילה אלא העתיק אותה כמבטאה. V רואה בהם מן קוסמים, ומעין זה הסורי, אמגושא. כנראה יש לפרש שימוש זה של המלה, כדעת רבים, מן הפעל גזר, כלומר אנשים היודעים לגזור ולקבוע בדבריהם את העתיד לבוא. וכן גם בעברית של המקרא: "ותגזר אומר ויקם לך" (איוב כח, כב)."

 

[כרמית.]

תודה רבה

אז עכשיו נותר לי רק להמתין בסבלנות לשאר ההודעות

אגב, לגבי 1 - דווקא יצא לי לאחרונה לקרוא הרבה מקורות על פרקטיקות מכנען. לאו דווקא לוחות, אלא פפירוסים וקלפים (למשל מארסלן טש ומעוד מקומות). אני עוד צריכה לעשות את עבודת המחקר העמוקה בנושא, ואני רק בראשית הדרך, אז עוד אין לי מה להגיד חוץ מזה שיש מקורות...

 

[Dia Leoghann]

כמה מונחים בשביל ההתפלספות:

כ.ש.ף – השורש הזה מצוי בכמה וכמה שפות שמיות, כמו למשל אכדית: kŝp. באכדית, וככל הנראה גם בכנענית, משמש השורש הזה תמיד לציון מאגיה "שחורה" (אני יודע שלרובינו יש בעיה עם המושג מאגיה שחורה, אך לצורך העניין זהו מושג שכולם מבינים מה כוונתו). ה-kaŝaptu היא המכשפה העוסקת ב-kuŝpu (כישוף) באמצעות ה-kiŝpu (אמצעי הכישוף). מדוע אין השורש הזה מציין רק מאגיה שחורה גם בעברית? ייתכן והמקרא טשטש בכוונה את ההפרדה בין מאגיה שחורה ובין לבנה בגלל התנגדותו לכל מאגיה שהיא. אשף – המילה אשף מופיעה בספר דניאל, גם בחלקו העברי וגם בחלקו הארמי. גם צורה זו מושאלת מן השפה האכדית. ה- Aŝipu הם המומחים ל-ŝiptu, השבעות ולחשי נגד. חובר חברים – גם מונח זה בא מאכדית, אך מה הוא בדיוק חובר החברים אינני יודע. בכל אופן פעולתו כנראה קשורה לתחום הכישוף (כלומר המאגיה השחורה) כיוון שבאחד מקבצי האשפיות (המאגיה הלבנה), שנקרא Maqlû (קליה), מופיע המשפט הבא: "המכשפה כשפתני, הכוזבת חברה חברים עלי" לחש – העוסק בלחשים נקרא בעברית "נבון לחש", פעולתו היתה מיטיבה, ולכן כנראה שהיה דומה במידה מסוימת לאשיפו הבבלי. כנראה שפעולתו של הלוחש היתה הקסמת נחשים שכן במקרא הוא מופיע בהקשר זה פעמים מספר. לדוגמה, "הנני משלח בכם נחשים צפעונים אשר אין להם לחש" (ירמיה, ח', יז') או "אם ישוך הנחש בלוא לחש ואין יתרון לבעל הלשון". עיסוק הקסמת נחשים מוכר מחתי, בבל ומצרים כעיסוקם של מומחים לדבר בלבד. המילה "לחשת" משמשת בתור כותרת לטקסט מאגי כנעני שנמצא בארסלן-טאש, ובו השבעה כנגד כמה שדות מזיקות.

 

[טלה בר]

הערות לשוניות

אני רוצה להעיר (בתור בלשנית) כמה הערות לשוניות למונחים שהועלו כאן. יש קשר לשוני בין השורשים כשפ - קסמ, כשהאותיות החכיות כ/ק מתחלפות ביניהן וכן האותיות השפתיות פ/מ. המונח "ידעוני" מביע ידיעה כמובן. ה"אוב" קשור כנראה בכלי בטנוני המכונה בשם זה ואפשר להעלות ממנו קולות עמומים. זה מתקשר אולי גם לפיתום המדבר מבטנו, כביכול, ואולי מביע את יכולתו/ה של בעל/ת האוב להשמיע דברים היוצאים כאילו מפיו של המת.

 

[כרמית.]

למרות השורש הלשוני המשותף

בין קסם וכשף, הרי שקוסמים היו חלק מצוות המקדש (ולכן עסקו בכישוף לגיטימי) בעוד מכשפים היו אנשים שעסקו במאגיה פרטית (ובד"כ לא לגיטימית). המונח קוסם מופיע גם בתלמוד כתואר של "חכם" וחבר במקדש (איפשהו בבראשית רבא, לא זוכרת כרגע את פרק וסימן). לגבי מה שנאמר על "כישוף" שהיה במובן של "מאגיה שחורה" - אני לא בטוחה שמה שאנחנו קוראים היום מאגיה שחורה זהה למה שאז נחשב מאגיה שחורה. הרי המושג הזה "מאגיה שחורה" מתייחס לכישוף בלתי מוסרי ומזיק. מוסר זה משהו תלוי תרבות וגם נזק זה דבר סובייקטיבי. אני תוהה אם בעיני הכנענים הקדמונים כל כישוף פרטי, לא משנה לאיזו מטרה, שנעשה על ידי אדם פרטי ועל על ידי כהן/כהנת - לא נחשב בלתי מוסרי, מזיק ולכן "מאגיה שחורה". זה רעיון שאני עדיין בודקת אותו... לא בטוחה אם הוא נכון או לא, אבל הוא נראה לי הגיוני ושווה עיון נוסף.

 

[Dia Leoghann]

המעלה באוב

במקומות שונים מתארים חז"ל את המעלה באוב, או 'בעל אוב' כרמאי, ויש גם שאמרו כי היו אלה פיתומים המסוגלים לדבר מבטנם כאילו רוח המת מדברת. גם בפרושי תרגום ה-70 והתרגום הארמי ישנה רמיזה שבעל האוב הוא רמאי. כנראה שחז"ל לא ידעו אכדית מספיק טוב. יתכן מאוד שהמילה אוב היתה נאד יין או מיים איתו היו משקים את רוח המת כדי להעלות אותה. במיתוס האכדי על ירידת אשתר אל השאול מסופר כיצד אצוש-נמר, הגיבור שנשלח לשחרר את אשתר, מצליח להעלות אותה מן השעול על ידי כך שהוא שופך עליה מיים מתוך "נאדות החיים" של אלת השאול (ארשכיגל). באכדית המילה נאד היא 'זִקֻ', ואילו ה'זקִקֻ' הוא משביע המתים, או בעל האוב. גם בערבית, 'זכור' הוא מעלה באוב, ו'זכרה' הוא נאד מיים. ישנם כמה פירושים אחרים למילה אוב, האחת היא מת שחזר לחיים, ויש החושבים שזו הפרשנות לשם המקראי איוב. פירוש אחר למילה אוב, הוא כמו שטלה אמרה, כלי שאפשר באמצעותו ליצור קולות עמומים, משהו בסגנון הדיג' האוסטרליאני. למילה אוב מצורפת בדרך כלל במקרא המילה ידעוני, ויש האומרים כי זה אמור להיות זוג מילים מקובע כמו "משא-ומתן" או אם נשאר בעינייני מגיה, כמו "אורים ותומים" (איך שחכתי את האורים ותומים?? המאגיה היחידה שמותרת למאמיני יהוה!! טוב, נדבר על זה גם). מאוד יתכן כי הידעוני הוא השם לרוח שעולה על ידי בעל האוב, ואכן המילה עצמה מביעה ידיעה כמובן. פורים שמח!!

 

[טלה בר]

תודה, אריאל

 

[L e s t a t]

ארי-אל, אתה תוכל גם

להביא מידע או קישור אודות מאגיה בפרס העתיקה?

 

[Dia Leoghann]

לא ממש

הידע שלי בתחום הפרסי, ובתקופות המאוחרות לתקופה הבבלית, פשוט שואף ל-0. אם תבוא לי איזו אנקדוטה בספרים ובזיכרון אני אשתדל להוסיף מה שאפשר.

 

[Dia Leoghann]

מקומו של הכישוף במערכות במסופוטמיה

בחברתנו המערבית הנאורה התרגלנו לחשוב בצורה של ניגודים: מונותיאיזם-פוליתאיזם, כישוף ומדע, רפואה ושרלטנות וכו'. כאשר אנו ניגשים למערכות החברתיות המסופוטמיות השונות אנו מתקשים להבין אותן כיוון שהן נוצרו בחברה שהתקשתה לשים את הגבולות שאצלנו הם מובנים מאליהם. בטקסטים מסופוטמיים אנו יכולים למצוא את הכהן ממקדש מסוים מבצע את הטקסים הדתיים ונסיכת השמן על פסל האל בטקסט אחד, ואת אותו כהן מחפש את המרשם הרפואי לטיפול בשכנו החולה בטקסט אחר. בטקסט שלישי אנו יכולים למצוא את אותו הכהן ממש מבצע טקס מורכב למניעת ההשפעות הרעות שיכולות לבוא עקב הופעתה של לטאה ממין מסוים בחדר השינה שלו. בטקסט רביעי ייתכן ונמצא אותו מלמד אישה איך לשיר לתינוקה שיר ערש כאשר היא משכיבה אותו לישון, ובטקסט חמישי נמצא אותו רושם או עורך המנון לכבודו של אותו-שמש -אל השמש. למרות שעבור אותו כהן מסופוטמי כל המעשים הללו הינם חלק בלתי נפרד מתפקידו הדתי במקדש, בספרים של המאה ה-20 או 21, נמצא את הטקסטים האלו תחת פרקים שונים בספר - פרק על כישוף, פרק על מדע, פרק על רפואה, פרק על סיפרות ופרק על דת. אי לכך, כאשר אנו מדברים על כישוף במסופוטמיה איננו יכולים לראות אותו כמערכת נפרדת מן הדת והחברה, אלא כחלק בלתי נפרד מהם. ברוחם של האכדים או השומרים הכישוף לא היה קיים, וזאת למרות כל הטקסטים המאגיים שהם הותירו אחריהם. כאשר אנו מדברים על כישוף מסופוטמי אנו מדברים למעשה על חלק אחד מתוך המערכת המסופוטמית הדתית חברתית, ואנו עושים הפרדה שלמעשה לא היתה קיימת בעיניהם. כדי להבין את מעשי הכישוף במסופוטמיה יש לראותם רק כאספקט אחד מתוך פילוסופית חיים רבת פנים שאינה מתבססת על מציאות או הגיון אלא על מיתולוגיה ומוסר ההשכל ממנה. "כישוף" במובן אליו אני מתכוון במאמר זה, ובבאים אחריו, הינו התנהגות דתית המנסה להשפיע על האדם מבחינת בריאותו, עושרו והצלחתו על ידי שימוש במתודות שאינן נובעות מתוך הגיון, וכן אינן נובעות מתוך עבודת האלים בצורה פרטית או פומבית. שימוש במשחה של צמחי מרפא לטיפול בכאבי בטן לא תחשב כאן ככישוף, למרות שבמסופוטמיה היא היתה חלק בלתי נפרד מעבודתו של המכשף. בקשה לרחמים או הגנה מהאלים על ידי נסיכת שמן או תפילה גם כן לא תחשב כאן ככישוף, למרות שגם הכישוף הוא חלק בלתי נפרד מעבודתו של הכהן. אולם, תפילה או טקס לחיזוק השפעת משחה נגד כאבי בטן כן תחשב כאן ככישוף.

 

[Dia Leoghann]

רוחות ושדים במסופוטמיה

אנשים רבים טוענים שעמי מסופוטמיה חיו על פי תפיסת עולם שבכל פינה חשוכה מסתתר כח הרסני המחכה להזדמנות להרוס את חייו ובריאותו של כל אדם. חשיבה זו נראית נכונה אם בוחנים רק את קורפוס הטקסטים המסופוטמיים המכיל כמות אדירה של אמצעים להלחם בכוחות הרסניים אלו. אולם, יש לזכור שמצבים שאין בהם סיכון לא מצריכים פעולות נגד להגנה על האדם, ולכן גם לא התפתחו טקסטים הקשורים בהם. אנו מכירים שדים מסופוטמים רבים, מתוך טקסטים ויצירות אומנות, אך ישנם גם שדים רבים שכיום נראה שהיו חסרי צורה וצבע. רבים מה-אוטוקוס, אסאקוס, רבישוס ושאר מרעין בישין הגיעו לאמונות האכדיות מתוך האמונות השומריות הקדומות, ולרוב איננו יודעים איך הם נראים, אלא רק את הרעות והאסונות שהם מביאים איתם. בדרך כלל הם מופיעים בקבוצות, לרוב בנות 7 פרטים, ולרוב אותו סוג תחבירי של תפילה עוזר להיאבק בהם: הם שבעה, שבעה הם, במעמקי המיים הקדמונים, שבעה הם. השבעה עוטים קישוט והוד. לא נקבות הם, גם לא זכרים. הם אלו הממשיכים להתרוצץ סביב ללא הרף. אין להם צאצאים, וילד לא ילדו. אין הם יודעים את תוצאות מעשיהם, ואין הם שועים לתפילות ולמנחות. ברחוב מקימים הם סערה, וממשיכים לשוטט במעברי העיר. הם שבעה, מתוך שבע פעמים שבעה. (חלק מכישוף שומרי נגד שדי האוטוקוס) חוץ מן השדים הקבוצתיים הללו ישנם גם שדים אינדיווידואלים מפורסמים למדי. הידועה ביותר היא הלאמשטו (Lamashtu). למשטו היא בתו של אנו אל השמים, ובאחד מרגעי השנאה שלו כלפי האנושות הוא החליט לשחרר אותה כדי שתפיץ הרס ומחלה בקרב בני האדם. הלמשטו ידועה בעיקר בשנאתה לנשים הרות, אמהות צעירות, ותינוקות. לחשי ההגנה והקמיעות הרבים המגנים מפניה (אחד נמצא גם בישראל, בקרבת לכיש) מעידים על מעשיה האכזריים ועל כיעורה הרב של שדה נוראית זו: היא עולה מן הביצה, איומה, נוראה,חזקה, הרסנית, עוצמתית עדיין היא אלה, לה כבוד ויראה. רגליה רגלי נשר, וידיה רקבון. צפורניה ארוכות, ובית שחיה שעיר. היא בוגדנית, שדה, בת אנו. בגלל מעשיה, אביה אנו, ואמה אנטו, שלחו אותה מן השמיים אל הארץ. בתו אנו סופרת את ההריונות בכל יום, עוקבת אחלרי העומדות ללדת, היא סופרת את חודשיהן, מסמנת את ימיהן על הקירות. נגד אלו שרק ילדו היא מטילה כישוף: "הבו לי תינוקיכם, הרשו לי להניקם, בפי ילודיכם אשים שדי" היא אוהבת לשתות דם אדם מבעבע (?) אוכלת בשר שאין לאוכלו אוספת עצמות שאין לאוספן. (מתוך סדרת למשטו, לוח 1) כיוון שנמצאו קמעות ולוחות למשטו רבים, אנו יודעים היום כיצד לזהות את השדה הזו ביצירות אומנות (תמונה 1). לטקסט שהבאתי למעלה, וללחשי למשטו אחרים מצורפים בדרך כלל טקסטים עם הוראות טקס שבדרך כלל כוללים יצירת פסלון של הלמשטו, ואז השמדתו בצורות שונות ומשונות (כישוף סימפטתי) כמו השלכתו לנהר, שרפתו, שבירתו, זריקתו באמצע המדבר, קבורתו באדמה ועוד. שד נוסף הידוע מטקסטים ויצירות אומנות הוא הפאזוזו (Pazuzu), שד אמביוולנטי שפעמים רבות נקרא להלחם בלמשטו, ופעמים רבות מופיע כשד מזיק בפני עצמו (תמונה 2). "גבירת הסערות", או Ardt Lili, הפרוטוטיפ של לילית המקראית, היא שדה שאינה מסוגלת לאהוב או ללדת ילדים, ואת כל יאושה הפנתה כנגד צעירים. רוחות המתים גם יכלו לרדוף את החיים. הסיבה לכך היא כמעט תמיד שגופותיהן לא נקברו, או שלא הובאו להן מספיק מנחות, ולכן גם אמצעי ההגנה מפניהן כללו תמיד תיקון של העוול שנעשה להן. רבים מהטקסים להרגעת הרוחות כללו מנחות הנקראות kispu, ואלו הן אותן מנחות שניתנו למתים רגילים בקבריהם. בדרך כלל גם קברו פסלון המייצג את גופה של הרוח, אם גופו האמיתי של המת לא בנמצא, ולא פעם פנו אל האלים בבקשות רחמים ועזרה. על פי הטקסטים השומריים הקדומים ניתן להבין שרוחות המתים היו בעלות אותו כח הרסני כמו כל שאר השדים, ולא היו פחותות מהם. לא רק יצורים על טבעיים הזיקו וחיבלו בחייהם של אנשי מסופוטמיה. מזיקים והרסניים לא פחות היו המכשפים והמכשפות, כלומר ה-kashptu.

 

[Dia Leoghann]

למשטו

 

[Dia Leoghann]

פאזוזו

 

[L e s t a t]

כל הכבוד ../images/Emo45.gif

לארי-אל על היוזמה - קבל ח"ח

תמיד תענוג לקרוא.

 

[Justin Angel]

מאמרים נהדרים!

סוף הדרך ארי-אל, כל הכבוד, מאמרים מושקעים ומובנים היטב! אהבתי מאוד.

 

[Dia Leoghann]

../images/Emo124.gifהקפצת שרשור../images/Emo70.gif../images/Emo70.gif../images/Emo70.gif

 

[Dia Leoghann]

המכשף והמכשפה המסופוטמים

בלתי צפויים כמו הרוחות והשדים של מסופוטמיה היו המכשפים והמכשפות במסופוטמיה, וישנם טקסטים רבים שנועדו לטפל בבעיה זו. המכשף והמכשפה הם ה-kaŝaptu העוסקים במלאכת ה-kuŝpu. באחד המאמרים הקודמים כיניתי את המאגיה הזו כ"מאגיה שחורה" מטעמי נוחות בלבד. למעשה במסופוטמיה לא היה דבר כזה "מאגיה שחורה". היתה מאגיה לגיטימית ומאגיה שאינה לגיטימית. המכשפות והמכשפים (לרוב בטקסטים דווקא מופיעות מכשפות), השתמשו במאגיה הלא-לגיטימית שלהם בדיוק באותה טכניקה ובאותם כלים בהם השתמשו המכשפים הלגיטימים (האשיפו) במאגיה הלגיטימית שלהם. ההבדל העקרי בין מאגיה לגיטימית, ומאגיה שאינה לגיטימית, הוא שהמאגיה שאינה לגיטימית נעשתה בסתר. המכשפות\ים היו קוראים לאלים או לכוחות אחרים כדי להשיג את מטרתם המזיקה. המאגיה הלגיטימית היתה נעשית באופן "פתוח" ולא ניסתר, וגילוי הלב של הקורבן היה הבסיס להצלחתה של המאגיה הלגיטימית. איך הצליחה המכשפה הלא-לגיטימית להעמיד לצידה את האלים קשה מאוד להסביר, וזה תלוי כנראה בתהליך דמוניזציה שעברה המכשפה (והמכשף) המסופוטמית במהלך האלף ה-4 וה-3 לפנה"ס. בכל אופן, האלים פעלו לצידה של המכשפה כל עוד הקורבן לא הצליח להעביר להם, באמצעות הטקס גלוי הלב שלו, מה הוא המצב האמיתי. רק אחרי שהקורבן הצליח להסביר לאלים שהם לצד המכשפה הלא-לגיטימית, היו האלים אמורים לעבור לצידו של הקורבן ולפעול נגד המכשפה. טקס ההגנה מכישוף המפורסם ביותר אז וגם היום נמצא בסדרה של 11 לוחות חרס והוא נקרא `Maqlu`, או בעברית "קליה" (באנגלית: Burning). הטקס הזה הוא טקס לילי ארוך שבמהלכו צלם של המכשפה עובר משפט על מנת להחליט אילו פשעים היא בצעה, ולאחר מכן מושמדת הצלמית באש. "המכשפה שלי והמכשפת שלי יושבת בצללים מאחורי ערימת הלבנים. היא יושבת שם, עוסקת בכישוף נגדי, מעצבת פסלונים שלי. אני אשחרר נגדך טימין (?) וסומסום, אני אפשר את כישופייך, אני אדחוף את מילותיך בחזרה אל תוך פיך. יהיה הכישוף שעשית מכוון כנגדך, יהיו הפסלונים שהכנת צלמייך, יהיו המים שתשאבי מי גופך! כישופך לא יסגור עלי, מילותיך לא תגברנא עלי!" (מקלו, לוח 5) הטקסט של מקלו מתרכז רבות בהבטחה שהצלמית שעוברת את המשפט והשריפה היא אכן הצלמית של המכשפה הלא-לגיטימית, אך המכשפה עצמה, במקלו ובכל הטקסטים האנטי-מכשפיים האחרים, נשארת תמיד אנונימית, ולמעשה הקורבן עצמו אינו יודע מי היא או מה שמה. אנונימיות המכשפה הינו חלק חשוב מהאמונה הבבלית במכשפות, וחשיבות זו משתקפת גם בעובדה שאין כלל עדות לכך שהיתה רדיפה, שיפוט או גזרת דין הלכה למעשה של המכשפים והמכשפות. יתכן מאוד שהסיבה לכך היתה שמהרגע שהמכשפה אינה אנונימית אז כוחה המאגי יורד והיא כבר אינה מסוכנת. אפשרות שניה היא שהפרוצדורה של משפט בעיניין כישוף היתה מאוד פשוטה: כיוון שבלתי אפשרי להוכיח שהמכשפה באמת עשתה על מישהו כישוף, החוק המסופוטמי אומר שהתובע והנתבעת צריכים לעבור את מבחן "המים האלוהיים". כלומר, זורקים אותם לנהר, ומי שיוצא חי, סימן שאמר אמת. מן הסתם, העדיפו האנשים להשתמש במאגיה הלגיטימית כדי להלחם במכשפות ולא לעבור את מבחן המים האלוהיים. ואם אנו כבר במבחני מים, נחשו איפה עוד ישנו מבחן מים דומה?

 

[Nizzan Cohen]

אחלה מאמרים ../images/Emo13.gif תודה...

המממ.... לאינקוויזיציה היתה שיטה דומה לא ?!