לונדון, 1867. ../images/Emo188.gif
הסערה המשתוללת הטיחה את טיפות הגשם על החלון בעוצמה כזו, כאילו ניסתה להיכנס אל החדר ולאכל את הסדר ששרר בו בשם הכאוס והמהומה. שעון הקוקיה צלצל. השעה היתה כבר אחת בלילה. סר ברתולומיו ישב על הכורסא במיטב בגדיו והביט בשעון, מקשיב לקולה החד-גווני של הקוקיה הצפצפנית. "הוא מאחר." נהם הסר הזקן. "כמה לא מקצועי." הוא הרים את ידו השמאלית על פיו, ולגם מהיין שהחזיק בכוסו. סר ברתולומיו נהם משהו נוסף אל תוך זקנו הלבן, ושלח את יד ימינו בעצלנות אל השולחן שלידו. הוא שלף את הפטריה האדמדמה האחרונה שהיתה בקערית, קירב אותה לפיו, ונגס בו באיטיות. "הממ." מלמל. "לא נשארו עוד פטריות...? אני מקווה שזה יספיק." או, זה מספיק. אמרה הדמות השחורה שישבה על הספה שמול ברתולומיאו. כוס היין נשמטה מידו של הסר, והתנפצה על הרצפה. שלולית יין החלה להיווצר סביב רגליו. "אתה כאן!" כבר חצי שעה. אמרה הדמות השחורה. "אז... אז... מדוע התמהמת?" ראיתי שאתה מתאמץ כל כך לכבודי, שהחלטתי לחכות עד שתתמסטל מספיק בשביל לראות אותי. "במחילה מכבודך, אנו קוראים לכך 'להשתכר'." עם הפטריות האלו? הא. חכה כמה עשרות שנים. סר ברתולומיאו היה מבולבל מעט, אך לא ג'נטלמן שכמוהו יאבד את עשתונותיו אל מול איש של כבוד. "אני מבין שאני מת?" שאל הסר בבטחון. כן. ענה המוות. לפחות תהיה, עוד מעט. "הבנתי. ברור לגמרי." אמר הסר. עברו מספר שניות של שתיקה לא נעימה. "האפשר להציע לך לשתות משהו?" שאל הסר ברתולומיאו. לא תודה. אני לא שותה. אמר המוות באותו טון מונוטוני. שתיקה קצרה. אררר, אבל לא איכפת לי לקבל קצת ג'לי לימון, אם יש לך הסר מצמץ, אך הקפיד לשמור על גינוניו. "בוודאי, מיד אבדוק." הוא התרומם ממקומו באנחה, ופסע אל המטבח בצעדים מדודים. הדמות השחורה הסיטה את גלימתה האפלה. מתחתיה התגלתה בחורה צעירה, בעלת עור לבן כמו סיד ושיער שחור כמו הלילה (שעוצב, כדאי לציין, בחוסר סטייל מוחלט). היא חייכה בשובבות, וזינקה מתוך הבד הכבד לעמידה זקופה. בתנועה מהירה היא התקרבה אל השולחן שבחדר, ופתחה את המגירה הגבוהה מכולן. שם, מבין הניירות הרבים, היא שלפה החוצה אבן חן אדומה וגדולה. "בההה!" פלט בהפתעה הסר, ממאחוריה. הבחורה הסתובבה במהירות, וראתה את סר ברתולומיאו העומד בפתח החדר, ומביט בה בפליאה אין קץ. "מי את?!" קרא הסר. "ומה עשית עם המוות?!" "אני המוות." הרגיעה אותו הבחורה, על פניה מבט רגוע להכעיס. "מצטערת על ההצגה, אבל אני יודעת כמה שרצית לעשות את זה כמו שצריך." "What what?" אמר הסר ברוגז. "מה פתאום! את גנבת!" "אני מצטערת שאין לי יותר זמן להבהיר את זה," אמרה המוות, "אבל האמת היא שאני כבר -נורא- מאחרת עם האבן הזאת, ובעצם, אתה מת כבר שלוש דקות ואין לך טעם להתווכח איתי בכל מקרה." הסר הזועם עקב אחרי מבטה אל... גופתו שלו, שהיתה שרועה עדיין על הכורסא, שלולית היין שלמרגלותיה נראית כמו שלולית של דם. "א-" התחיל הסר, אבל המוות הניפה את ידה ורוחו התפוגגה. "דווקא התחיל כל כך טוב." היא אמרה במרמור, הצמידה את אבן החן אל חזה, וזינקה דרך חלון הזכוכית אל תוך הלילה הלונדוני הגשום.
