שרשור שאלות לדני לוטן

שאלה ישירה ומצוינת

שלום RX8, אתה מתאר התמודדות ארוכה וקשה עם לא מעט הצלחות אך גם לא מעט סבל סביב הסיפור הזה של התחושות והבלק-אאוטים. אני אנסה לענות. קודם כל הפבוקסיל הוא תרופה מצוינת שעוזרת להרבה אנשים והכי חשוב שתרגיש בעצמך מה זה עושה וכמה זה משפר. באופן כללי זה כדור מאוד נפוץ למי שסובל מהרגשות של לחץ וחרדה. בקשר לשאלתך - למה דווקא לי ? זו שאלה מצוינת. אפשר לענות בכמה דרכים. ראשית יש שיאמרו שיש לנו רגישויות ביולוגיות שונות, ז"א כמו שיש מי שיש לו חוש ריח מפותח או כשר מוסיקלי גבוה יותר, כך יש כאלה שמערככת החרדה שלהם רגישה יותר והם חוים את הרגשות שלהם בצורה חזקה ועוצמתית יותר מאחרים. הדבר הזה גורם הרבה סבל, אבל בטח אתה יודע שבמומות מסוימים הוא לפעמים יכול לעבוד לטובתך. כלומר - הרגישות הזו, יכולה לתת לך גם גישה לרגשות ולחוויות פנימיות שלאנשים פחות רגישים יש פחות. זה לא אמור לנחם על הקושי אבל זה עוד נקודה שחשוב לשים לב אליה. הסבר שני הוא קצת מורכב יותר וקשור גם לדברים אישיים שאתה יכול לברר בטיפול שלך. לפעמים החרדה היא מעין שסתום או צינור לביטוי תחושות חסומות שקשה לנו לבטא באופן ישיר. לעיתים החרדה היא משהו שמדבר בשבילנו, במקומנו. כלומר, מבטא איזושהיא אי נחת ממה שקורה בחיינו, או נותן קול ובמה לדברים במשפחה שלנו שקשה לנו לבטא בעצמנו. החרדה יכולה להיות כמו כאב שמופיע פתאום בלי הסבר ובא להצביע על מצוקה נפשית כלשהי. הסבר זה לא תמיד בהכרח נכון ואתה צריך לשקול אותו בהבט האישי שלך, ובטיפול האישי שלך. ההסבר הראשון הוא המקובל יותר וגם זה שניתן למצוא לו תמיכה מחקרית. אשמח לתגובתך דני
 
שאלה ישירה ומצוינת

שלום RX8, אתה מתאר התמודדות ארוכה וקשה עם לא מעט הצלחות אך גם לא מעט סבל סביב הסיפור הזה של התחושות והבלק-אאוטים. אני אנסה לענות. קודם כל הפבוקסיל הוא תרופה מצוינת שעוזרת להרבה אנשים והכי חשוב שתרגיש בעצמך מה זה עושה וכמה זה משפר. באופן כללי זה כדור מאוד נפוץ למי שסובל מהרגשות של לחץ וחרדה. בקשר לשאלתך - למה דווקא לי ? זו שאלה מצוינת. אפשר לענות בכמה דרכים. ראשית יש שיאמרו שיש לנו רגישויות ביולוגיות שונות, ז"א כמו שיש מי שיש לו חוש ריח מפותח או כשר מוסיקלי גבוה יותר, כך יש כאלה שמערככת החרדה שלהם רגישה יותר והם חוים את הרגשות שלהם בצורה חזקה ועוצמתית יותר מאחרים. הדבר הזה גורם הרבה סבל, אבל בטח אתה יודע שבמומות מסוימים הוא לפעמים יכול לעבוד לטובתך. כלומר - הרגישות הזו, יכולה לתת לך גם גישה לרגשות ולחוויות פנימיות שלאנשים פחות רגישים יש פחות. זה לא אמור לנחם על הקושי אבל זה עוד נקודה שחשוב לשים לב אליה. הסבר שני הוא קצת מורכב יותר וקשור גם לדברים אישיים שאתה יכול לברר בטיפול שלך. לפעמים החרדה היא מעין שסתום או צינור לביטוי תחושות חסומות שקשה לנו לבטא באופן ישיר. לעיתים החרדה היא משהו שמדבר בשבילנו, במקומנו. כלומר, מבטא איזושהיא אי נחת ממה שקורה בחיינו, או נותן קול ובמה לדברים במשפחה שלנו שקשה לנו לבטא בעצמנו. החרדה יכולה להיות כמו כאב שמופיע פתאום בלי הסבר ובא להצביע על מצוקה נפשית כלשהי. הסבר זה לא תמיד בהכרח נכון ואתה צריך לשקול אותו בהבט האישי שלך, ובטיפול האישי שלך. ההסבר הראשון הוא המקובל יותר וגם זה שניתן למצוא לו תמיכה מחקרית. אשמח לתגובתך דני
 

RX 8

New member
תודה על תגובתך,

התגובה עניינית ומתקשרת אליי! אני באמת אדם רגיש , פעם הייתי עוד יותר אפילו. אני אדם של נוסטלגיה, שנזכר ברגעים יפים בחיים וזה נותן לי הרבה כוח להמשיך גם הלאה. למרות שלפעמים אני חושב לעצמי אילו היה אפשר להזיז את הגלגל לאחור ולחזור אל אום זמנים יפים ללא שהחרדה הופיע לה. אודה לך אם תתייחס לגבי התייחסותי לצבא - אני מועמד כרגע למודיעין ורוצה לשרת. לפעמים אני חושב לטווח הארוך מה יהיה והאם זה ייעלם לחלוטין וזה קצת מייאש אם לא חושבים מחשבות חיוביות. [לגבי התרופה-] היא באמת דיי עוזרת בינתיים למרות שהפסיכיאטר שלי אמר לי שזה מתחיל להשפיע אחרי חודש ככה. אומנם החרדה כרגע היא בצורה פחותה אבל לפעמים עוטפת אותי מן מעטפת של חרדה וחשש שמפריעה לי קצת לתפקד. (במיוחד שאני עייף , מרגיש עייפות ללא קשר עקב החרדה!! סתם עייפות של יום ארוך או אי שינה. הפסיכאטר שלי אמר לי שזה טבעי בגלל העייפות).. אודה להתייחסותך
 
בהמשך

קודם כל לגבי - אם זה יעלם. אני לא יודע מה זה יעלם לגמרי. אני לא חושב שיש הרבה אנשים שחיים בלי חרדה. הרבה אנישם בורחים ממנה וחיים חיים מאוד שבלונים ומרובעים בגלל זה. אחרים בורחים להתמכרויות כמו שתיה או ספורט, כך שרבים מרגישים חרדה ועושים הרבה כדי לברוח ממנה בדרכים שונות. שוב כמובן שהכל שאלה של מינון ועוצמה. אבל מה שאני רוצה לומר לך זה שחרדה כללית היא דבר שיש לרבים מאיתנו וצריך ללמוד להכיר אותה ולראות איך היא חלק מהעולם הלא פשוט שכולנו חיים בתוכו. לגבי הצבא - לא הבנתי אם יש לך שאלה ספציפית. נראה לי טוב לשרת למרות החרדות כי זו מקפצה חשובה של תפקוד משמעותי ואפשרות לגדול מתוכה למרות הקושי. דני
 

RX 8

New member
אוקיי

רציתי לשאול את דעתך לגבי השירות , אבל התשובה שלך מתאימה לדעתי. חיבים להמשיך הלאה אין ברירה. תודה רבה על התשובות
 

SHANIA MY MUSIC

New member
שאלה לדני לוטן

שלום, אני בת 21 ומשרתת בצבא. אני סובלת מילדות מחרדה חברתית ודיכאון, בדגש על שתיקה סלקטיבית והתקפי חרדה. אני לוקחת ציפרלקס פעמיים ביום,והוא מאוד עזר לי. אני אומרה להתחיל חודש הבא טיפול פסיכולוגי. השאלה שלי, היא האם כדאי לי לבחור בטיפול התנהגותי קוגנטיבי בשילוב עם הכדורים, או אולי סוג אחר של טיפול ? על מה היית ממליץ? אני רוצה לשמוע דעה נוספת... והאם כשאני יפסיק עם הכדורים והטיפול יש סיכוי שהחרדות יחזרו?
 
סוג טיפול

אני חושב שהשאלה על סוג טיפול היא שאלה מצוינת ולא פשוטה. אנסה להצביע על יתרונות וחסרונות בכל גישה. הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי מתמקד בסימפטומים של החרדה ומאוד יעיל במתן דרך להלחם בהם. כשיש התקפי חרדה חייבים להשתמש בכלים מטיפול זה - כמו הרפיות, נשימות נכונות בזמן התקף ולבנות תוכנית התנהגותית איך לא לפתח התנהגות שבורחת מההתקפים אלא לומדת לסבול אותם ולהקטין אותם. מצד שני את מתארת שאת סוחבת איתך אילמות סלקטיבית כבר שנים ואני מניח שהדבר השאיר כבר פצעים נוספים בבטחון העצמי ובדימוי העצמי שלך, ביכולת ליצור קשרים חדשים וכדומה. אני חושב שבנושאים אלה לטיפול פחות ממוקד ויותר פתוח יש יתרון. לכן הייתי ממליץ למצוא מטפל או מטפלת שיודעים לשלב בין הכלים ההתנהגותיים קוגניטיביים לכאלה שיודעים לעבוד בגישה הדינמית שמתאימה יותר לטיפול ממושך ומקיף יותר. כמובן שמדובר גם בטעם האישי שלך והכי חשוב - להתרשם ולבחור גם את המטפל שמדבר אליך באישיותו ולא רק בגישה שהוא מחויב לה. הרבה מטיפלים קוגניטיבים התנהגותיים משלבים גישות נוספות וחשוב להגיע לאדם שנראה לך שיהיה לך נוח ונעים לשוחח איתו על הכל. בכל מקרה לא הייתי מוותר על הנקודה שהמטפל ידע גם את השיטה ההתנהגותית כי התקפי חרדה ואילמות סלקטיבית צריכים להיות מטופלים קודם כל בדרך זו. מקווה שעזרתי דני
 

סלינוש

New member
שאלה

שלום דני. אני בת 21, עם עבר של דיכאון מג'ורי, אשפוז במחלקה פסיכיאטרית והווה של דיסתמיה, הפרעות אכילה, קווי אשיות גבוליים. בשלוש השנים האחרונות, מאז שעזבתי מסגרת תומכת (של לימודים) חלה הדרדרות במצב שלי, גם במצבי הרוח והדכדוך, וגם זה מתבטא בכך שאני תקועה במקום (אם לא הולכת אחורה..). הכוונה היא שאני לא מסוגלת להביא עצמי לעשות דברים, שאולי אני רוצה או חולמת עליהם, כי אני מפחדת. אני מלאת פחד גדול בכל הנוגע להתמודדות עם החיים, והפחד גורם לי להיות בהימנעות. אני לא עושה כלום. אני רוצה ללמוד, להשלים בגרויות - אבל אני לא מסוגלת לראות את עצמי מתמודדת עם זה בכלל, זה כל כך מפחיד אותי, אני רוצה לעבור עבדוה כי נורא לא טוב לי במקום העבודה שלי - ואני לא מעיזה בכלל. אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה שאצטרך להתמודד עם מעבר, שאצטרך לנסות להוכיח את עצמי. את רישיון הנהיגה שלי הוצאתי אחרי מאבק ארוך וכואב, של המון שיעורים, 6 טסטים והמון דמעות וייאוש, הכל בגלל פחד. אבל אני לא נוהגת, שנה וחצי אחרי שהוצאתי את הרישיון. אני מפחדת. אני מפחדת לעשות דברים לבד, הכי פשוטים, להתקשר למקום כלשהו (בנק, סוכנות נסיעות, מרפאה וכו'), אני מפחדת כמובן ללכת למקומות לבד, אני לא נוסעת לבד בתחבורה ציבורית (כי אני מפחדת שלא אסתדר), וזה ממשיך וממשיך, במיליון תחומי חיים. כשאני חושבת על הדברים האלה, הדברים שאני רוצה ולא מסוגלת לעשות, זה מגיע לקוצר נשימה, תחושת מועקה כבדה בחזה, ודפיקות לב. לכן, גם אם יש מחשבות על דברים שאולי אני רוצה, אני לא עושה כלום בשביל להגיע לשם, אני דוחה התמודדויות ככל יכולתי. כמובן שאני מאוד לא מרוצה מהמצב, אבל אני גם לא רואה את עצמי יוצאת מזה. אפשר לקרוא לזה חרדה? ואם כן, ממה? כלומר, לי עצמי לפעמים קשה נורא להבין ממה אני כל כך מפחדת. תודה.
 
תשובה

שלום סלינוש, את מתארת מצב אישי קשה והתמודדות ארוכת שנים בציפורניים מול משימות החיים. נראה שבהחלט יש לך חרדות קשות מכל דבר שמגיעות למצב של התקפי חרדה. כל זה חלק מתמונה של דיסטימיה הפרעת אכילה וקושי אישיותי. מה שאת מתארת זה לא מה שאנחנו מגדירים כבעית חרדה, אלא שהחרדה היא חלק מתמונה כללית וקשה של חשש להתמודד עם העולם. נראה שהכאב שלך יושב על קושי כללי בהסתגלות שנמשך הרבה שנים, וקשה להגדיר ממה התחיל - מחרדה קשה מהדכאון או מהיסטוריה אישית שעברת. לא ציינת איזה טיפול ותמיכה יש לך כיום. מכאן צריך לצאת לבניית תוכנית איך להתמודד עם הקשיים, לאט ובהתמדה. אשמח לשמוע דני
 

סלינוש

New member
היי דני

בחצי השנה האחרונה אני בטיפול , פסיכותרפיה, וגם מעקב אצל פסיכיאטרית. לפני כן הייתי במעקב מעל 5 שנים אצל פסיכיאטר, שלצערי הרב נאלצתי להיפרד ממנו (רופא לילדים ונוער, ואני כבר לא נחשבת לא זה ולא זה, למרות שההרגשה היא אחרת). היה לי מאוד קשה להיפרד, הוא יקר לליבי מאוד. אז חצי שנה אני מטופלת במקום אחר. גם הוחלף לי הטיפול התרופתי, לבקשתי, כי הרגשתי שהוא לא היה יעיל. גם עכשיו הוא לא עושה פלאים. אבל כנראה שזה לא התפקיד שלו... את הרופאה אני ממש לא אוהבת, ועם המטפלת בגדול אני בסדר, אבל בכל מקרה יש לי קושי נורא גדול בתוך טיפולים. יש רצון להיות שם ולשתף פעולה, ויש פחד גדול, שלא תמיד מאפשר לי לעשות את זה, ואם כן, אז כל כך לאט שזה מייגע ממש. כרגע אני לא חושבת להחליף טיפול, מכיוון שזה דרך שירותי בריאות הנפש ואין לי יכולת לממן טיפול. אני חושבת שכבר ברור לי שאני אשאר בתוך הסיוט הזה כל ימי חיי. אבל יש גם אנשים כאלה, שלא יכולים לחיות באמת...
 
המשך

אני מבין מה את אומרת ונראה שאת שוקלת את הדברים בכנות וברצינות. אחת השאלות שצריך אולי לשקול בתוך הטיפול שלך היא האם כדאי לשקול גם מסגרת טיפולית כמו "סאמיט" למשל שנותנת תמיכה יותר רחבה לכל ההתמודדות המסובכת שאת בתוכה. לפעמים מסגרות כאלה נונות את הדחיפה לתוך החיים שכל כך קשה לעשות לבד. דני
 
מכון סאמיט

סאמיט זה ארגון שיש לו פנימייה והוסטלים לאנשים שסובלים ממצוקות כמו זאת שאת מתארת. הארגון פועל בירושלים ומחזיק שם דירות עם מדריכים ומטפלים שמסייעים למצוא עבודה, להתמודד ולטפל אישית וקבוצתית בכל המורכבות של הקושי שאת מתארת. ניתן לחפש עליהם חומר באינטרנט כהתחלה. כמו כן יש גופים נוספים דומים שממש עוזרים לשקם את החיים ותומכים בך צעד צעד. כל גורם רווחה ידע לתת לך רשימה של ארגונים דומים ואני בטוח שבבריאות הנפש יש עובד סוציאלי שיכול לעזור בנושא. דני
 
למעלה