ועוד תשובות...
ש: הצילומים הראשונים של מכת מדינה, אתה יושב בקהל, ויש שם חבורה של חבר'ה שלא בדיוק משתפים פעולה עם הרעיון. הם מריצים בדיחות על הסטנדאפיסטים וצועקים "ECW! ECW!", אתה ניגש אליהם ומבקש מהם לשתף פעולה, להיות מארקים. (הראשונים שפנית אליהם היו ניר ואני), מה עבר לך בראש? מה חשבת ששמעת אותנו צועקים? ראית את הפוטנציאל שלנו כקהל? ההכנות ליום הצילומים הראשון היו מאוד אינטנסביות, והאמת שלא כל כך חשבנו על הקהל, מה שהסתבר כטעות. לא ציפיתי שתהיה שם קבוצה hardcore-ית שתעשה בלגן כמוכם... כשהתחלתם הייתי בדילמה: מצד אחד הזדהיתי עם מה שאמרתם, ומצד שני ידעתי שזה יפגע בתוכנית אם תמשיכו. באותו הרגע עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו, וזה לדבר איתכם ופשוט לבקש ממכם ללכת איתנו עד סוף הערב. זה עבד לא רע, אבל מכיוון שכן ראינו את הפוטינציאל שלכם כקהל שמצית את כל שאר האולם, היה לנו חשוב לנסות לשכנע אותכם לעזור לנו. ואז אירגנו את המפגש בקשת, וגם התחלתי לכתוב קצת בפורום. התוצאות היו מעולות: אתם שיחקתם אותה עם השלטים, הצ'אנטים, וההתלהבות, והתוכנית הלכה והשתפרה, בין היתר הודות לפידבק שקיבלנו ממכם. ש: אחת ולתמיד, אני רוצה לדעת - מכת מדינה - סאטירה שמשתמשת בהיאבקות, או שימוש בסאטירה כדי לדחוף היאבקות ישראלית לטלויזיה? אני אף פעם לא חשבתי שיש סתירה בין הדברים. בעיניי, הרגעים הכי טובים של התוכנית היו אלו שהצליחו לשלב בין הסאטירה להיאבקות. "קרב התועבה" שבו סוויסה מתעלף מהתקפת האשכים של עמית רומם, "קרב הקיצונים" שבו המרכז זורק את השמאל הקיצוני והימין הקיצוני קיבינימט, מר וייס עושה פשיטת רגל לשכבות החלשות: אלה כולם רגעים שכללו גם היאבקות וגם סאטירה, וזה בדיוק מה שרצינו כשיצאנו לדרך. ברור לי שהעונה הראשונה היתה לא אחידה: היו רגעים שגלשנו יותר מדיי לכיוון כזה או אחר, אבל אני עדיין חושב שההצלחה היא בשילוב של שניהם. ש: ממתי אתה חובב היאבקות? מי המתאבקים האהובים עליך? התחלתי לראות בערך מ-WrestleMania IX, אבל בשנים האחרונות אני רואה פחות - גם כי מסובך להשיג את התוכניות (אין לי כבלים...), וגם כי המוצר העכשווי כבר לא כל כך מבדר אותי. לגבי מתאבק: שון מייקלס הוא המושלמות הטוטאלית, ברט הארט הוא אגדה ובצדק, ואני קראתי את האוטוביוגרפיה הראשונה של פולי בערך 20 פעם. אחלה ספר. ש: תבוא לשבת איתנו באירוע הבא של הIPWA? תצטרף אלינו לצ'אנטים? אם אני יהיה שם ולא כפעמונאי, בכיף (הפעמונאי צריך לשבת ליד הDJ). לצ'אנטים אני אצטרף בכל מקרה. ש: מה היו המטרות שהצבתם לעצמכם כשרק התחלתם לגלגל את הרעיון? האם עניתם על חלק מהן? תשמע, הצלחנו להעלות תוכנית טלוויזיה... רנן, גרי, ואני השקענו בטירוף בבנייה של הרעיון הזה, עוד חודשים לפני שבאנו לביפ. זה שכל המאמץ הזה לא היה בחינם, זה הדבר שאני הכי מרוצה ממנו. כל תסריטאי יודע כמה זה מתסכל לכתוב משהו שאתה מאמין בו ולראות אותו מזדקן בתוך המגירה: עצם זה שהרעיון הזה באמת יצא לעולם, זה מה שאני הכי גאה בו. בנוגע לתוכנית: יש עוד המון דברים שרצינו לעשות - דמויות, סטוריליינס - וגם הרבה דברים שהיינו משנים בפורמט. ב"ה עונה שנייה, ב"ה. ש: אתה מרוצה מהתוצר הסופי? בין אם כן או לא, מה היית משפר בעונה הבאה? אני מרוצה מעצם זה שיש תוצר, אבל כמו שאמרתי, אנחנו לא מספיק שחצנים כדי לחשוב שאנחנו מושלמים ושאין מה לשפר. לגבי דברים ספיציפים, אני חושב ששדרן השטח צריך יותר עוזרות, עדיף בלונדיניות. ברצינות: אני מעדיף שלא להיכנס לדברים ספיציפים כאן. לא נראה לי נכון לדבר על הדברים האלה באינטרנט לפני שיושבים לדבר עליהם עם הצוות של התוכנית. וחוץ מזה, ב"ה עונה שנייה, ב"ה. ש: מה הייתה ההרגשה מאחורי הקלעים כשראית את הנפילה של ג'ואי? אני הייתי בניידת השידור כשזה קרה, ולקח כמה רגעים עד שקיבלנו את ההודעה. רצתי אל מאחורי הקלעים, אבל ג'ואי כבר היה בדרך לבית החולים (אם אתם מגיעים לאורתופדית באיכילוב, תגידו שאתם חברים של אלן - כל האחיות שם מתות עליו). כל מי שהיה מאחורי הקלעים היה די מזועזע. זה היה בכלל יום מקולל: בר נפצע ברגל אם אני לא טועה, גרי חטף מכה בראש, שרון גם קיבל משהו, וכולם היו מדוכדכים. אחרי שהקהל הלך, אוהד כינס את כולנו והכניס בנו קצת מוטיבציה, אבל המזל האמיתי זה שג'ואי לא נפצע קשה, ושיום הצילומים האחרון הלך כל כך טוב. ש: מה היה הרעיון בלתת לדמות היל (קסאם או ווייס) לזכות באליפות? רצינו להשיג שני מטרות: (א') לסיים את העונה בקליפהנגר, שיהיה בשביל מה לראות את הפרק הבא (ב"ה), ו(ב') לתת קצת ביקורת חברתית - במדינה שלנו, בעל הממון הוא בעל חגורת האליפות. ש: האם קיבלתם ביקורת כלשהי על התוכנית לגבי השימוש ב"מחבל" או בנושאים בוערים אחרים? (כמו המתנחל?) למרבה הפלא, כמעט שלא. לפני הפרק הראשון אני הייתי ממש בחרדות (הוא שודר יום או יומיים אחרי פיגוע), אבל מסתבר שהמדינה שלנו כבר כל כך מחוסנת מטראומות שאף אחד לא שם לב (למעט השומרים בבניינים בהם עבדנו, שכל הזמן אילצו את סער ושאר החבר'ה מההפקה ללכת ולשחרר את הצוות ממעצרים שונים). מה שכן, החבר'ה מהרצועה לא אהבו את זה כשהתחלתי לבלות שעות עם החגורה הזאת מסביב למותניי, אבל היא עושה נעים בגב, שלא לדבר על השעונים המעוררים השימושיים.