לצערי, כנראה רק "כביכול"
אחרי הכל, נראה שבסופו של דבר אני מוצא את עצמי עדיין נוהה אחרי הדברים הקלים לעיכול, כמו הפופ. לא מצליח להתחבר או להיפתח לדברים "גבוהים" יותר ולהישאר עקבי בכך. אולי פשוט אני חסר סבלנות קצת. ניסיתי להתחיל להאזין למוסיקה קלאסית ובנוסף להפנים את האינפורמציה שתסייע בידי לזכור יצירות ומלחינים, אבל התייאשתי בדרך. אני מודה שלפעמים אני אוהב בעיקר לדבר על האמנויות הנאצלות הללו, אבל אין לי באמת מושג סביר או בקיאוּת במה שאני אומר. כנ"ל גם לגבי מוסיקה אתנית: ניסיתי לשמוע מוסיקה ערבית ולוּ רק לשם הרחבת האופקים, אבל הכל נשמע לי כל - כך מונטוני ואני מודה: גם משעמם. סמיר שוקרי אמר פעם (במסגרת תוכנית טלוויזיה בה הדגים נגינה של מוסיקה ערבית בכינור חשמלי), שהסיבה שמוסיקה טובה ואמנותית מדי לא תופסת אצל רובנו, היא בגלל שהאוזן הרגילה לא מסתגלת לדברים מורכבים מדי, שכוללים יותר מסולמות מוסיקליים של רבע טון (ומהבחינה הזאת, זה נכון גם לגבי המוסיקה הערבית שנוצרה במזרח וגם לגבי המוסיקה הקלאסית ה"אשכנזית" שנוצרה באירופה). אז כנראה שאני יכול לסבול רק רבע טון. לא משהו שהוא יותר מזה. שמעתי שג'ו ג'קסון מבצע בגירסת אנפלאגד חומרים שלו בקונצרט אינטימי למדי וככה הסקתי שיש לו קהל מעריצים מאוד מאוד מסויים, ששומר לו אמונים.