שרשור אומנות\יצירות\ואטאוור

[MispIaced]

התחלה של מכוער

 

[MispIaced]

מכוער גמור!

 

[MispIaced]

עוד מכוער

 

[MispIaced]

סתם משהו X:

היי, כולה 7 דקות!

 

[netahaa]

יאא כולם יפים

אבל זה הכי יפה

 

[חיידק הסלמונלה]

נייטויש../images/Emo99.gif

 

[talosh1234]

אתה מצייר מדהים !!!!!!!!!!111111

הכל פשוט מהמם

ישלך יד טובה אתה

 

[MispIaced]

D: תודה

היי, למה את ערה?

 

[talosh1234]

כי דיברתי עם ילד שלא נתן לי לישון. XD

הוא נתן לי רק ב4 ><"

 

[MispIaced]

התוכן נשמע מה זה לא טוב

שתקו, זה היה ברור שמישהו יגיד את זה.

 

[talosh1234]

לגמרי לא נשמע טוב. ../images/Emo69.gif

XDD

 

[latebloomer66]

את רוצה שיחמיאו לך ויאמרו כמה זה יפה?

בזה שאתה אומר מכעורים כמה הציורים שלי מכוערים אתה מנסה למשוך תשומת לב לא?! ומנסה שיאמרו לך כמה זה בעצם לא מכוער אלא יפה

 

[דנטארתורדנט]

לא כדאי לכם. באמת שלא../images/Emo3.gif

חסר שם: אני שומעת אותך נושמת מהקצה השני של העולם אני מרגישה את כאבך בעיניים עצומות אני רואה את פעימות לבך ממרחק שנות אור אני רוצה רק לחבק אותך להגיד לך לא לדאוג אני רוצה רק לקחת על עצמי כל צרה שלא תבוא אני רוצה רק ללחוש לך צעקה שמתערבלת בתוכי אל תהרגי את עצמך את הורגת גם אותי.

 

[דנטארתורדנט]

חתולים

אסף שנא חתולים. הוא תיעב אותם בכל נפשו, מאז היה ילד קטן. חברתו מזה שנה וחצי, דלית, אהבה חתולים. היא נהגה לאסוף לביתה גורי חתלתולים תועים שהתבוננו בה במבט עצוב ומסכן וייללו בקולם החלוש. היא אספה מכל הסוגים והצבעים, אבל בעיקר ג'ינג'ים, רכים ומגרגרים ובעלי הבעה מלאכית ותמימה. היא אמרה לאסף שברגע שתמצא להם בית חם ואוהב היא תיפטר מהם, אבל לעיתים זה נראה כאילו היא בכלל לא חיפשה להם בית חם ואוהב, וחיפושיה המעטים הלכו בערך כך: דלית הייתה עוברת מבית לבית בבניין הדירות המעט ישן שבה התגוררה בדירה שכורה, שואלת במבט מסכן את הדייר ששכר את הדירה באותה תקופה אם הוא מוכן לקבל את החתול המסכן שהמה בזרועותיה, מצפה לראות את הדייר מתלהב ומסכים, אך הדייר רק נעץ מבט שוטם בחתלתול המסכן, ובקול רצחני הגה את המילים שהיו כמו אבחות סכין בליבה המסכן של דלית: "אסור לגדל פה בעלי חיים." היא הביטה בו בעיני כלבלב מוכה, אבל הדייר כבר סגר את הדלת בטריקה. היא חייכה באושר אל החתלתול המסכן, וחזרה לדירתה בקומה החמישית, מפזמת לעצמה באושר, בעוד זיק מופיע בעיני החתול ונעלם. אסף תמיד תהה איך מרשים לה להחזיק כל כך הרבה חתולים בדירתה הקטנה והצפופה בלי שיגלו את זה ויעיפו אותה מהדירה, במיוחד חתולים מרושעים כאלו, שהביטו בו כאילו הוא עכבר טעים במיוחד שהיו מתים לקרוע לגזרים רק לשם ההנאה שבדבר. גרועים במיוחד היו החתולים הג'ינג'יים. הם הסתכלו עליו בתמימות ובחיבה, תחבו את ראשם הקטנטן מתחת לידו, דורשים ממנו ללטף אותם, ואז, כאשר הוא נכנע וליטף אותם והם גירגרו בעוצמה, הם לפתע שינו את דעתם ושרטו עד זוב דם את ידו של אסף. כאשר הוא סיפר לדלית על כך היא צחקה וליטפה את החתול שהיה באותה עת בזרועותיה. "הוא לא התכוון לכך," הייתה מדברת על החתול בקול תינוקי מעט. "הוא חתלתול טוב, הוא גור, הוא חושב שאתה רשע מרושע, הוא צריך להתגונן!" לשמע דבריה אסף פשוט החזיק בהישג יד פלסטרים ויוד, והקפיד להתרחק מהחתולים המפלצתיים. ערב אחד, בסופשבוע יחיד מיני רבים שבהם דלית נסעה לכמה ימים לאמה, לאחותה, לחברותיה, וביקשה מאסף לשמור על החתלתולים המסכנים שלה, אסף רבץ מול הטלוויזיה וצפה באחת מתוכניות הבידור ששודרו בשעות מאוחרות אלה, ובעוד המנחה המפורסם מדבר על השחקנית ההיא שהגיעה למסיבה הזאת מלווה בזמר ההוא, הוא חש עיניים נעוצות בו בחדר החשוך. הוא הפנה את מבטו, וראה שלושה חתולים ג'ינג'ים יושבים על מסעד הספה ונועצים בו עיניים זוהרות בדממה. הוא ניסה לגרש אותם ב"שו!" החלטי, אבל הם לא זזו. לאט לאט, חתולים נוספים החלו לצעוד לעברו בחינניות בדריכות, כמו קרובי משפחתם הגדולים והקטלניים יותר. אסף החל לחוש חוסר נוחות, והחליף ערוץ במהירות לסרט מצוייר על חתול ג'ינג'י. גארפילד. זה ירגיע אותו. נשמעה נהמה לצידו, והוא קפץ וכיבה במהירות את הטלוויזיה. החתולים המשיכו לנעוץ בו עיניים תבוניות להפליא , בעוד החתול הגדול מכולם והג'ינג'י מכולם חושף את שיניו הלבנות, ומסיר באחת את הופעתו התמימה למראה, כשניצוץ של רשעות מתלקח בעיניו. "מה לעזאזל - " אסף סינן, מביט באימה בחתול הקרוב אליו. החתול חייך. אסף היה בטוח בכך. אבל חתולים לא מחייכים! ידיו של אסף התעוותו. זה בטח השפעת הטלוויזיה, הוא הרגיע את עצמו. כלום לא קורה, החתולים האלו מתכננים שום דבר, הם תמימים וחמודים כמו שחברתו טוענת פעם אחר פעם. החתול המנהיג פתח את פיו, ודיבר. אסף היה בהלם. החתול דיבר על כך שהם זיהו אותו כבר מההתחלה, שהם לא יתנו לו להרוס את תוכניתם המבריקה להשתלט על העולם, ואי לכך ובהתאם לזאת, יהיה עליהם להרוג אותו. "אבל," החתול חייך חיוך רחב יותר, "מכיוון שאתה בקשר עם המשרתת שלנו, נעניק לך מוות מהיר ונטול כאבים." אסף בהה בו, וסוף סוף מצא את לשונו. הוא הרגיש כאילו החתול בלע את לשונו, לא דימוי מתאים, לאור המצב, אבל זו אירוניה נפלאה. "מה?! למה אתה מתכוון?" אסף הזדעק וניסה לקפוץ ממקומו בדרמטיות בעוד שני חתולים שמנים התיישבו עליו, כובד משקלם מאלץ את אסף להמשיך לשבת במקומו. "אני לא יודע שום דבר על התוכניות שלכם!" החתול חייך בשנית. "טוב, עכשיו אתה יודע, לא? אז נהרוג אותך. אל תדאג, אנחנו מיומנים בזה," החתול שלף ציפורניים, והתקדם בעצלות לעבר אסף. ברגע האחרון אסף פלט צווחה גבוהה, גורם לפרוותם של החתולים לסמור, קם, מעיף את משקלם את החתולים השמנים מעליו, ונמלט מהבית. מאותו יום והלאה, סיפורו של אסף נלחש מפה לאוזן, והיו שמועות על אדם שעובר מעיר לעיר ומנסה להזהיר את כולם מהחתולים, בעל מבט רדוף אשר בסופו של דבר נכלא באחד מהמוסדות לחולי נפש המפורסמים במחלקות הסגורות שלהם. ובאין עין רואה, החתולים מהלכים ברחובות העיר כגנרלים היודעים שניצחונם קרב.

 

[דנטארתורדנט]

סתם

המסך יורד אבל התפאורה נשארת החיוך קבוע והמילים משוננות מראש מוכנים למחר, מנקים את הכל את הזבל משאירים מאחורי הקלעים מותחים את החבלים ומתקנים את הפיאות עומדים מול קהל עם תסריט אמין-לא אמין בשבוע הבא הכל חוזר את יודעת שבסוף תנפצי את הכל עם השברים נשארים רק את ואתמול עומדים עם הצגה חדשה משהו קלאסי עם רציחות ורוחות אין קהל היום, את יודעת ורק את נשארת אופליה - הנערה המתאבדת בשבוע הבא הכל חוזר את יודעת שבסוף תנפצי את הכל עם השברים נשארים רק את ואתמול למחרת את מעלה משהו נחמד עם אהבה ואושר גדול בסופו של דבר כולם רוקדים עם אותם חיוכים שקופאים. בשבוע הבא הכל חוזר את יודעת שבסוף תנפצי את הכל עם השברים נשארים רק את ואתמול לא נמאס לך? אותם שורות היום ואתמול ומחר אותם חיוכים אותו איפור אותה תפאורה הטקסט שונה אבל הכל זה אותו מחזה. בשבוע הבא הכל חוזר את יודעת שבסוף תנפצי את הכל עם השברים נשארים רק את ואתמול בסופו של דבר, כמו אופליה, רומיאו ויוליה, גם את תמותי בידיים ריקות.

 

[דנטארתורדנט]

מירי (סיפור)

מירי הייתה נערה מעט עצובה, ומעט מוזרה. בכל בית ספר יש תלמידה אחת כזאת, מוזרה למדי, מרוחקת למדי, כאילו מוחה מטייל במחוזות אחרים, ובשיעורים היא לא לגמרי שם, כאילו יש לה משהו יותר חשוב לעשות באותו רגע, והיא השאירה את גופה הגשמי להקשיב להבלי העולם הזה, ולקשקושיה הבלתי נלאים של המורה, בעוד נשמתה דואגת לענייניה החשובים, וכך כולם יוצאים מורווחים. התלמידים האחרים לא ממש הבינו את מירי. הם חשבו שהיא מוזרה, תלושה מהמציאות, לא כמוהם, מוזרה מדי, ולכן הם נטפלו אליה והציקו לה מדי יום ביומו, והם נהנו לראות את דמעותיה נקוות בעיניה, כאילו זו הוכחה לכך שהיא אנושית, ואהבו לראותה בורחת רחוק רחוק מהם, נמלטת מהסיוט הגשמי אליה נקלעה. אף אחד לא ממש ידע מה מירי הייתה עושה אחרי הלימודים, הרי לא ממש היו לה חברות, ובלימודים היא לא הייתה משהו, לכן התלמידים היותר מרושעים שדנו בנושא הגיעו למסקנה שהיא עוסקת בכישוף. בכישוף אפל ומסתורי מהסוג הרע, שיביא עליה את מותה בסופו של דבר. הם צחקקו למחשבה זו, אבל קצת הצטערו. אחרי הכל, אם מירי לא תהיה מי יהיה האדם שהם יציקו לו? אני אוהבת לחשוב שבמידה מסויימת הם חיבבו את מירי, הרי היא הייתה הדבר אותו אפשר להטריד מדי יום ביומו. היה עדיף למירי אם היא הייתה מכשפה, או עוסקת בכישוף כלשהו, כי אז היא הייתה מצמיחה להם שלפוחיות בכל הגוף, או שורפת אותם בעודם בחיים. נקמה אפלה, מרושעת ושחורה, כמו נשמתם של אותם ילדים. לא, מירי לא הייתה מכשפה. היא הייתה מתבודדת, ילדה מסכנה שנקלעה למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, אותה ילדה שניצוץ המוזרות אצלה בלט, ואותם ילדים לא הבינו אותו כראוי, פחדו ממנו, והעדיפו לנדות אותה. עוד דבר מוזר בנוגע למירי היה שהיא העדיפה לקרוא ספרים. ספרים מוזרים, על פנטזיה וקוסמים, על דרקונים ונסיכות חגורות בחרב שיוצאות להציל את הממלכה. כאשר הבנות סביבה פטפטו בהתלהבות על אותו מכנס אותו קנו באחד מהחנויות בעיר, היא נעצה בהן את מבטה בשאט נפש, וחזרה לספר עב הכרס שהחזיקה בידה. בשיעורים, כאשר היא לא הייתה באותו מצב מוזר שלה שמחשבותיה נודדות למחוזות רחוקים וטובים יותר, היא שירבטה במחברתה. אף אחד לא ידע מה, כי היא נעצה מבט זועם בכל מי שהתקרב, והתכנסה בתוך עצמה, כותבת חזק יותר ומהר יותר. יום אחד, כשחזרנו לשנת הלימודים מהחופשה, מירי פשוט נעלמה. אף אחד לא ידע מה קרה לה, ואיפה היא, מכיוון שאף אחד מהתלמידים לא טרח ליצור איתה קשר בחופש, היא לא עניינה אותם בחופש, היו להם שעשועים אחרים. לאט לאט החלו השמועות לזרום בכיתה. מעשי הכישוף שלה הרגו אותה בסופו של דבר, נשמע מצד אחד. היא התאבדה, שמועה אחרת גרסה. היא ברחה מהבית, הציע אחד אחר. כעבור כמה שבועות, מירי נשכחה כליל מתודעתם. ורחוק רחוק, על צוק בארץ רחוקה, עם דרקונים ונסיכות, קסמים ואבירים, עמדה נערה אחת, וחייכה.

 

[דנטארתורדנט]

שיר

אני רוצה לקום ולצרוח לצרוח לאוויר שיישא רוצה להקיא במילים את מה שמרגישה מבפנים רוצה שישמעו רוצה שידעו שאני לא מתביישת שאני אאבק בכבוד בשבילי זה כלום אני יכולה לא לשמוע מה שלוחשים השדים אני רוצה לעמוד ולדבר בלי הפרעה אני רוצה שיבינו אני את עצמי מקבלת אני רוצה לצרוח ולרוץ הישר לתוך הרוח שיחלחל למוחם האטום אני רוצה לצרוח. אבל אסור להפריע. ששש...! ישנים!

 

[דנטארתורדנט]

שלחתי את המוח שלי לניקוי - סיפור ביזארי

שלחתי את המוח שלי לניקוי ולתיקון ביום שלישי שעבר. אני יודע שזה נשמע קצת מוזר, אחרי הכל - זה המוח שלי. אבל בזמן האחרון הוא היה קצת איטי, לא נותן לי לסיים לכתוב משפט בלי לבלגן את כל האותיות, או גורם לי להגיד מילה אחת במקום אחת אחרת, וזה גרם לי להרבה מבוכה בתקופה האחרונה. הכל התחיל לפני חודש. חברים שלי שאלו אותי אם אני רוצה ללכת איתם לקולנוע, לראות את הסרט החדש מסדרת "אקס-מן", שיצא, ואני לא כל כך אוהב את הסרטים האלו, הם עושים לי תחושה משונה, וגם הייתי צריך ללכת לשמור על אחי הקטן, אבל הסכמתי ללא שום היסוס. המוח המטופש שלי פשוט אמר "כן" בלי לחשוב פעמיים. הסרט בסופו של דבר היה גרוע, וידעתי שאני לא אהנה ממנו, אבל כשהחברים שלי דיברו על הסרט, גם המוח שלי התלהב ממנו, למרות שאני בכלל לא אהבתי את הסרט. אחר כך, כשאמא שלי שאלה אותי איפה הייתי, אמרתי לה שיצאתי לסרט עם החברים, במקום להגיד שהחברים שלי הכריחו אותי ללכת איתם לסרט, ולא יכולתי להגיד לא. אמא שלי כעסה נורא על זה. זה היה הסימן הראשון לזה שהמוח שלי מתחיל להתקלקל. הסימן השני היה כשכתבתי בשגיאות כתיב איומות את החיבור שלי לשיעור חיבור, והמורה התעצבנה וקיבלתי שישים, למרות שאני דווקא כותב די יפה בשאר החיבורים. אז הלכתי לרופא, והוא הסתכל לי בתוך המוח במין מכשיר כזה משונה, ואמר לי שצריך לתקן אותו ולנקות אותו, כי הצירים שלו חלודים. הוא אמר לי שתהליך הוצאת המוח לא יכאב לי בכלל, ואני בקושי ארגיש בחסרונו עד שהוא יחזיר לי אותו. הוא צדק. לא הרגשתי כלום, למרות שאחר כך הרגשתי מין קלילות מופלאה, אהבה לכל העולם, למרות שלא יכולתי לאיית כמו שצריך את המילה "נח" או לספור עד עשר. החיים היו טובים. לא היה לי אכפת כשקיבלתי 10 במבחן בהיסטוריה, ולא כשהמורה למתמטיקה הוציא אותי מהכיתה והשעה אותי בעוון "היותי יותר מדי טיפש בשביל בית הספר". התחלתי להסתובב עם חברה אחרת. עם אנשים שלא אכפת להם מכלום, הם לא דואגים, או חושבים יותר מדי. בשבילי זה היה מעולה. ישבנו כל היום והסתכלנו על העננים, ואחר כך רצנו בשדות במעגלים, רודפים אחרי פרפרים. זה היה גן העדן עלי אדמות. עד שהשינוי החל. לאט לאט כולם קיבלו גוון אפרפר, ומבט חלול בעיניים. כדי לנהל איתם שיחה הייתי צריך למשוך להם ביד ולתקוע להם אצבע באוזן. ואז הסתובבה שמועה בבית הספר שיש מגפה חדשה שלוקחת את כל המטומטמים ומחסלת אותם. נבהלתי כהוגן. מה אם היא תיקח אותי? ואז ראיתי פרפר יפה ושכחתי מזה, עד שגם אני קיבלתי גוון אפרפר, ולאט לאט הפרפרים שהתרוצצו לי בראש החלו להיעלם. לאחר שעשיתי סבב קטן של בירורים, גיליתי שלכולנו היה מכנה משותף אחד: כולנו מסרנו את המוח לניקוי, ולמרות שהבטיחו לנו את המוח כבר למחרת, לא הלכנו לקחת אותו בחזרה, כי נהנינו מחיי החופש נטולי המחשבה שלנו. לאט לאט גם המחשבות על זה החלו להיעלם, וניסיתי להילחם בכל כוחי לקחת בחזרה את המוח שלי, המוח היקר שלי, למרות שלא זכרתי כל כך למה רציתי אותו. כשהגעתי לרופא הוא אמר לי שמכיוון שלא באתי לקחת אותו, המוח התנוון, ועכשיו הוא לא יעיל. הוא הסכים לשים אותו בראש שלי, אבל הוא הזהיר אותי שלא יהיו לזה השפעות מרחיקות לכת ממצבי הנוכחי. עכשיו אני במוסד הזה, שהוקם בשבילנו במיוחד, למען אלו ששכחו את המוח שלהם, ורדפו אחרי פרפרים. אני יודע שהיה יכול להיות אחרת, אם לא הייתי מוסר את המוח שלי לניקוי, הייתי יכול להיות פרופסור עכשיו. קצת מפוזר, אבל פרופסור. מצד שני, אוי, יש פה פרפר נורא יפה!

 

[דנטארתורדנט]

גן עדן זה עניין של גישה - סיפור

סיגי הייתה מלאך. ב"מלאך" אני לא מתכוונת למישהי שעושה מעשים טובים ובעיקרון פשוט נשמה טובה, לא. סיגי הייתה מלאך אמיתי, עם הכנפיים והבייגלה והאחריות שמתלווה לזה, כמו השגחה על אנשים ושיוט חסר דאגות בעולם של מעלה. למען האמת, סיגי שלנו לא הייתה מלאך שומר, היא הייתה מלאך עוזר. תפקידה היה לדאוג לעיניינים של מעלה בעודה מקווה יום אחד לעלות בדרגה לתפקיד מלאך שומר או אפילו לתפקיד יד ימינו של בורא עולם, התפקיד הכי נחשק בגן עדן. בינתיים, סיגי רק הובילה נשמות לתוך גן העדן, לפקידת הקבלה החייכנית שחיכתה להם להוביל אותם למקום מנוחתם הרוחני. כל יום סיגי הייתה מבזיקה חיוכים, מנחמת אנשים המומים ממותם, נאנחת בהקלה למראה אנשים שמוכנים למצבם הרוחני החדש. היא הביטה באנקה קלה באותם אנשים עם הפאות המסולסלות והבגדים השחורים, שמקומם כבר הובטח מזמן. כל יום הייתה סיגי מרגישה מונוטוניה כרובוט שבני האדם כל כך אהבו להשוויץ בו. בשעות המנוחה שלה היא אהבה להציץ בבני האדם. הם ריתקו אותה. היא רצתה לדעת איך זה לבחור, איך זה להרגיש רגשות שהם לא נעלים, כמו כעס, שנאה, קנאה. היא רצתה גם להתעלות על הרגשות האלה, ולהרגיש אהבה. אחר כך הייתה מסתובבת בסהרוריות ברחבי גן עדן, שלא היה באמת גן עדן, רק האזור מחוץ לגן עדן, שנועד למלאכים פחותי דרג כמוה, עם המשרדים, כשהמנוחה נמצאת מעבר לשערי הזהב המעטרים במלאכים מחייכים ומאושרים. עיניה כאבו מהצפייה בבני האדם, מהרצון לבכות אבל מחסום העצב מנע ממנה את זה, כמו שבני האדם טענו בעבר, זה הכי הצחיק אותה, שמכשפות לא יכולות לבכות, אז בעצם מלאכים לא מסוגלים לבכות, זה מנוגד לטבעם, יצורים טהורים וטובים שכמוהם. בעיקרו של דבר, מלאכים גם לא צריכים לרצות לבכות, אין להם את המנגנון לזה. לאט לאט סיגי הרגישה והבינה למה היו מלאכים רבים כל כך שנפלו, והגיעו לגהינום. היה בכל גן עדן רק מישהי אחד שהבין אותה. טוב, לא בדיוק הבין, ניסה להבין אותה. הם נהגו ללכת שעות על העננים הרכים והקופצניים, כשסיגי מדברת על רצונה לחיות למטה, בת אדם! אחרים היו מזדעזעים עד עמקי נשמתם למחשבה הזאת, אבל לא אנג`ל. הוא חייך חיוך עגמומי, שהצליח להיות זוהר ושמח גם ברגעים אלו, מה שסיגי לעולם לא הצליחה להשיג, ונד בראשו. יום אחד בעודם מהלכים ומקשיבים למוזיקה השמיימית המשעממת שנוגנה בגן עדן, סיגי הביטה בכמיהה לעבר העולם של בני האנוש. עמדה על קצה הענן, כמתאבדת, כשהרגישה אצבעות עדינות דוחפות אותה ברכות מעבר לענן, כשאנג`ל לוחש באוזנה, "אני אתגעגע." היא נפלה ונפלה, מרגישה כמו באחד מספרי האגדות של בני האדם, על ילדה אשר נפלה לתוך עולם קסום של ארנבים ממהרים, מסיבות תה מוזרות ומשחקי קריקט עם המלכה. היא הרגישה צריבה קשה בגבה, וחייכה. היא הרגישה! אך אושרה לא ארך זמן רב, שכן היא נחתה בחבטה רכה על האדמה. היא קמה, גופה נוקשה מעט, ומיששה את גבה. עיניה נפערו. הכנפיים נעלמו! היא הביטה למטה - היא נעלה נעליים! היא הביטה למעלה, ראתה עננים. דמעות החלו לזלוג על לחייה. "תודה," היא לחשה. גן עדן זה עניין של גישה.

 

[netahaa]

חחחח

"היא הייתה מצמיחה להם שלפוחיות בכל הגוף, או שורפת אותם בעודם בחיים"