../images/Emo140.gif אחד ממקורות ההעצמה שלי
מועדון הגבינה הלבנה את נותנת לגוף את הדברים הכי טובים, את ההרגלים הכי מושרשים, את כל החלומות - והוא בוגד בך, הוא משנה לך את הצורה. אני יודעת שאת אוכלת לא רק מתוך זה שאת רעבה, או שאת מתאווה באותו רגע למשהו פיקנטי או מתוק. אני יודעת, כי אחר-כך את מרגישה רע. אני יודעת שאת לא אוכלת מעבר לנקודת השובע שלך משום שיש לך בטן בעלת קיבולת גדולה, או כי זה כל-כך טעים. זה טעים, אבל זה לא זה. אני יודעת שאת רק עושה השלמות. השלמות מהזן הזה, כי ככה את מכירה את עצמך ואת החיים. כי בבית שלכם האוכל היה כל-כך מרכזי. דיברו עליו, טרחו, בישלו באהבה, לפעמים גם הכריחו אותך לאכול. אז התרגלת. אחר-כך גם את עשית דברים דומים כשבישלת, כשגדלת ילדים, כשרצית באמת לעשות טוב למשפחה, לעצמך, לאחרים. ופתאום את תקועה. עם האהבה, עם ההרגלים, עם הרעב שהוא אמיתי, אבל גדול מדי ביחס לתוצאות. את נותנת לגוף את הדברים הכי טובים, את ההרגלים הכי מושרשים, את כל החלומות - והוא בוגד בך, הוא משנה לך את הצורה. אני יודעת שניסית. לצמצם כמויות, לשנות מאכלים וארוחות, להתאפק, לרעוב - והרעב נשאר. את אומרת לעצמך, "תזונה נכונה, זה הכיוון, ולשנות רגשות, לשנות תסכולים." לפעמים את בשליטה, ולפעמים בא פתאום משהו פנימי או חיצוני - ואת מאבדת אותה שוב. ואת מנסה, את כועסת על עצמך ועל העולם, ושוב את בורחת לתוך המעגל שאין לו סוף ושהוא לא מוביל לשומקום חוץ ממלחמות, ואת לכודה בתוכו. ואת כמו לא יודעת איך לצאת, ולפעמים את כבר לא בטוחה שאת רוצה. ואת מביטה באלה שהצליחו, הם נראים לך יצורים מעולם אחר. מה, אין להם צרכים, תיאבון? מאיפה הם לוקחים את הכוח אם הם לא אוכלים פיזית את הדברים שעבורך הם חיוניים. ומאיפה הם לוקחים את הכוח להגיד לא. אתמול פגשתי איש מאושר עם האוכל שהוא אוכל. נראה נפלא ואוכל מאכלים רזים. אוהב אותם. לבן, קוטג', ירקות, עוף במעט שומן וקצת לחם. אוכל אותו, לא מספיג בו את הדמעות ואת התקוות. מתייחס לפיתויים כמו לפקיד בעיריה, יחסים קורקטיים. לא יוצא מדעתו לא לטוב ולא לרע, הם משאירים אותו אדיש. ואותך הם מקפיצים. את, שכבר כמעט איבדת את עצמך לדעת בתוך גוף זר, וכבר לא מבחינה איפה הוא נגמר ואיפה מתחילה את. שמזמן תפסת שיש אוכל שהוא לא החבר שלך, שהוא לא בעדך, למרות שאת בעדו. שהיחסים ביניכם כבר יישארו כאלה לעולמים. מצומצמים, ללא כל מוצא נוסף. את לא מאמינה? תנסי, תצלצלי, אף אחד לא עונה לך שם ברגע הנכון בצד השני.
וודי אלן אמר שהוא לא מוכן להצטרף למועדון שמסכים לקבל אותו. מחכה לך מועדון הגבינה והעגבניה ועוד כמה חברים טובים, נאמנים, בריאים, אוהבים. אני יודעת, את כבר רוצה לאהוב אותם גם. את מבינה איפה הפרדוקס? איפה הפלונטר? תמיד אהבת. את אדם בריא ורזה בנשמה, אבל עם כל-כך הרבה עטיפות. אי-שם לאורך המסלול רכשת הרגלים ודימויים שהם לא שלך במקור. כדי לחזור ולזהות מי את באמת, את צריכה לטפח את עצמך מחדש. לאהוב את עצמך מהלב, לא מהבטן או הראש. לפעמים את צריכה לאבד את האהבה כדי לחזור אליה. כל-כך סיבכת לעצמך את החיים ואת הצרכים, ועכשיו מאיפה מתחילים, איפה קצה החוט. כמה נחמה וטריות, כמה אהבה וטעם שיש בפשטות. מילה טובה, חיבוק, תפוח-אדמה אפוי, כלים יפים, בזיליקום, דגים, לחם קל עם ריבה דיאטתית, חום, אנושיות. אל תאכלי את העטיפות, אל תאכלי את הרעל. את נחנקת, משמינה, ואפילו לא שמה לב איך את משלמת את כל המחיר לבד. לא רק את האוכל את מכניסה פנימה. את אוכלת את הכעס, טורפת את הפחד, מבשלת את הכאב על אש קטנה. ובסוף את גם אוכלת אותו. בהם צריך לטפל, הם שצועקים ואת לא שומעת. תוציאי את האמת, את הצחוק, את החיוך, את הכאב, את כל הרגשות. יש להם הרבה יותר כוח והשפעה מאשר לאוכל. וכשתוציאי, תראי איך הם בעדך. איך את מצליחה בעזרתם ליצור לעצמך את המציאות שאת רוצה, רק שלא ידעת לאן ולאיזה כיוון לפנות. והגבינה, הסלט, הים, החמניות והאפרסקים ישארו בשבילך לעולמים. כי החמניות הן לא רק של ואן גוך, הגבינה היא לא רק של הדיאטה, והשעועית הירוקה היא לא רק של הרזים, ולא רק של השמנים. אנשים שפויים אוכלים מה שהם אוהבים והוא טוב ובריא עבורם. אז מה אם נולדת בבית הונגרי או מרוקאי. אם בישלת גם צרפתי ואיטלקי. את מה אם את מעריצה את החומוס. את אוכלת אותם גם היום, אבל אחרת. אף פעם לא מאוחר מדי או מוקדם מדי לצאת לחופשי.
אפשר לשאת כל מיני מחסורים, כשמטפלים טוב יותר בלב מאשר בגוף. ז'אן ז'אק רוסו מישהו. "מישהו אכל את הדייסה שלי!" נהם אבא-דוב. "מישהו אכל את הדייסה שלי." יבב ילד-דוב. "אה, תפסיקו כבר!" רטנה אמא-דובה, "עוד לא גמרתי לבשל אותה אפילו!" מתוך הבלוג שלי - "מאמינה" http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=42912
מועדון הגבינה הלבנה את נותנת לגוף את הדברים הכי טובים, את ההרגלים הכי מושרשים, את כל החלומות - והוא בוגד בך, הוא משנה לך את הצורה. אני יודעת שאת אוכלת לא רק מתוך זה שאת רעבה, או שאת מתאווה באותו רגע למשהו פיקנטי או מתוק. אני יודעת, כי אחר-כך את מרגישה רע. אני יודעת שאת לא אוכלת מעבר לנקודת השובע שלך משום שיש לך בטן בעלת קיבולת גדולה, או כי זה כל-כך טעים. זה טעים, אבל זה לא זה. אני יודעת שאת רק עושה השלמות. השלמות מהזן הזה, כי ככה את מכירה את עצמך ואת החיים. כי בבית שלכם האוכל היה כל-כך מרכזי. דיברו עליו, טרחו, בישלו באהבה, לפעמים גם הכריחו אותך לאכול. אז התרגלת. אחר-כך גם את עשית דברים דומים כשבישלת, כשגדלת ילדים, כשרצית באמת לעשות טוב למשפחה, לעצמך, לאחרים. ופתאום את תקועה. עם האהבה, עם ההרגלים, עם הרעב שהוא אמיתי, אבל גדול מדי ביחס לתוצאות. את נותנת לגוף את הדברים הכי טובים, את ההרגלים הכי מושרשים, את כל החלומות - והוא בוגד בך, הוא משנה לך את הצורה. אני יודעת שניסית. לצמצם כמויות, לשנות מאכלים וארוחות, להתאפק, לרעוב - והרעב נשאר. את אומרת לעצמך, "תזונה נכונה, זה הכיוון, ולשנות רגשות, לשנות תסכולים." לפעמים את בשליטה, ולפעמים בא פתאום משהו פנימי או חיצוני - ואת מאבדת אותה שוב. ואת מנסה, את כועסת על עצמך ועל העולם, ושוב את בורחת לתוך המעגל שאין לו סוף ושהוא לא מוביל לשומקום חוץ ממלחמות, ואת לכודה בתוכו. ואת כמו לא יודעת איך לצאת, ולפעמים את כבר לא בטוחה שאת רוצה. ואת מביטה באלה שהצליחו, הם נראים לך יצורים מעולם אחר. מה, אין להם צרכים, תיאבון? מאיפה הם לוקחים את הכוח אם הם לא אוכלים פיזית את הדברים שעבורך הם חיוניים. ומאיפה הם לוקחים את הכוח להגיד לא. אתמול פגשתי איש מאושר עם האוכל שהוא אוכל. נראה נפלא ואוכל מאכלים רזים. אוהב אותם. לבן, קוטג', ירקות, עוף במעט שומן וקצת לחם. אוכל אותו, לא מספיג בו את הדמעות ואת התקוות. מתייחס לפיתויים כמו לפקיד בעיריה, יחסים קורקטיים. לא יוצא מדעתו לא לטוב ולא לרע, הם משאירים אותו אדיש. ואותך הם מקפיצים. את, שכבר כמעט איבדת את עצמך לדעת בתוך גוף זר, וכבר לא מבחינה איפה הוא נגמר ואיפה מתחילה את. שמזמן תפסת שיש אוכל שהוא לא החבר שלך, שהוא לא בעדך, למרות שאת בעדו. שהיחסים ביניכם כבר יישארו כאלה לעולמים. מצומצמים, ללא כל מוצא נוסף. את לא מאמינה? תנסי, תצלצלי, אף אחד לא עונה לך שם ברגע הנכון בצד השני.
