בסימן טו בשבט
- פותח הנושא תפוז אנשים מודיע
- פורסם בתאריך
שוקלד אגוזים
New member
נויקוש ../images/Emo24.gif תודה על מאמציך../images/Emo70.gif
../images/Emo26.gifמעתיקה את הכתבה-עצים מקודשים
פולחן של עצים קדושים נפוץ בתרבויות רבות. אנשים מציעים לעצים מנחות וקושרים לענפיהם בדים כדי לקבל מחילה, להגשים משאלה או לנדור נדר. אמוץ דפני ושי לוי מספרים על חמישה עצים קדושים בישראל אמוץ דפני ושי לוי תגיות: ישראל, גליל עליון ועמק החולה, כתבות מסע אחר, עצים, קבר משחר ההיסטוריה שימשו עצים מקום פולחן. בתקופה שבה רווחו בארץ ישראל אמונות פגאניות נתפסו כמה מהעצים כאלים. בימי התנ"ך ניסו לשרש מנהגים אלה ("אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים... על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן", דברים י"ב 2), ונאסר על פולחן האלילים, העצים והאבנים. אולם במקומות המרוחקים ממרכזי השלטון המשיכו להאמין בכוחם המאגי של עצים ולקיים סביבם טקסי פולחן. שורשי פולחן העצים והערצתם טמונים בעובדה שבניגוד לאדם, שגורלו נחרץ למות בבוא היום, צמחים מתים ונולדים מחדש באופן מתמיד. בני האדם האמינו שפולחן עצים יסייע להם להיוולד מחדש בכל אביב, כמו העצים, ולזכות לחיים חדשים. פולחן של עצים נפוץ בתרבויות שונות ובדרכים רבות, והוא כולל הצעת מנחות לעץ כחפצי מתכת, פעמונים, כלים, ובעיקר בדים וסמרטוטים. אחד החוקרים שבדקו את התופעה הציע שהמנחות הן אמצעי קשר בין האדם לרוחות. במקומות מסוימים בהודו, למשל, מאמינים שרוחות של קרובי משפחה שוכנות בעץ הקדוש, ומציעים להם מנחות בד כדי שרוחות המתים יבטיחו מחילה וכפרה על מעשים. בסין, בתורכיה ובמקומות רבים אחרים מצויים עצי משאלות ונדרים שתושבי המקום תולים עליהם פתקים ובהם בקשותיהם והבטחותיהם. בישראל יש עצים עתיקים וקדושים לרוב, לרבים מהם שמות פרטיים ומסורות קדומות. אחד מכותבי ספרי המסעות, שסייר בארץ במאה ה־19, מרחיק לכת וקובע שאין עוד ארץ בעולם כולו כמו ארץ ישראל שבה נפוצה הערצת עצים ופולחנם. בחרנו לספר על חמישה עצים, טיפה בים מסקר שדה בנושא, שכלל חקר תרבויות, דתות ותחומים רבים נוספים. עץ זית קבר שיח' עבדאללה, צפונית לאבו סנאן באמצע מטע זיתים, צפונית לכפר אבו סִנאן, מול תחנת הדלק, מצוי קברו של שיח' עבדאללה, הנחשב לאחד ממפיצי הדת הדרוזית במאה ה־11. הקבר בנוי על עץ זית (Olea europaea) עתיק יומין, המתפצל לכמה גזעי משנה המפוזרים במעגל בקוטר של שמונה עד עשרה מטרים ובמרכזם הקבר הקדוש, הבנוי על שרידים עתיקים. על הקבר ועל עצי הזית שסביבו פזורים בדים רבים, וכן תמונות של קדושי העדה הדרוזית. הבדים הירוקים, הקרויים "סטארה", מונחים בדרך כלל במסגדים ובמקומות קדושים וסופגים את קדושת המקום. אחר כך חותכים את הבדים לפיסות ועונדים אותם סביב הצוואר ומפרק היד לסגולה ולברכה. העץ מקודש למוסלמים ויותר מזה לדרוזים. אלה עולים אליו לרגל הן בשמחות משפחתיות והן בעתות מצוקה, לבקש מענה מהצדיק ולהתגשמות משאלות. האלה האטלנטית בקבר חנינה בן דוסא. סיפורים מתארים מיתות של אנשים שחיללו את העץ, והעונש המיידי לפוגעים בו הוא שיתוק של יד ימין אלה אטלנטית קבר רבי חנינה בן דוסא, עראבה במרכז הכפר עראבֶּה אשר בבקעת סכנין נטועה אלה אטלנטית (Pistacia atlantica) רבת שנים החולשת על קברו של התנא רבי חנינא בן דוסא. הקבר נזכר בכתבי נוסעים כבר במאה העשירית בציוּן המנהג לעלות אליו לשטוח בקשות. עד 1961 היתה סביבת העץ קדושה ביותר לתושבי האזור. אנשי עראבה נהגו לפקוד את העץ ולתלות עליו סמרטוטים לנדרים ולבקשות ולהדליק נרות. ילדים ומבוגרים יראו מפני כוחו ועוצמתו ופחדו לעבור בקרבתו בשעות היום, ובייחוד בשעות הלילה. אחדים סיפרו שראו אורות זוהרים בוקעים מן העץ. לא מעט סיפורים מתארים מיתות שונות ומשונות של אנשים שהעזו לחלל את העץ, והעונש המיידי לפוגעים בעץ הוא שיתוק של יד ימין. בשנת 1961 החליט משרד הדתות לשפץ את קבר חנינא בן דוסא שנמצא תחת העץ. אנשי הכפר זעמו על חילול המקום הקדוש ופנו לאימאם הכפר, וזה אמר: "בואו נחפור ונקבל את שכרנו על העבודה. אם הקבר של מוסלמי, נוכל לשפץ אותו, וגם הרווחנו כסף; ואם הוא של יהודי, ממילא לא נקבל את קדושתו". לאחר שחפרו כמה מטרים התברר שכיוון הקבורה הוא צפון־דרום, מה שמלמד על קבר יהודי (מוסלמים קוברים בכיוון מזרח־מערב). מאז, על פי החלטת האימאם, אין מתייחסים עוד אל העץ כקדוש, לא תולים עליו בדים ודינו כשאר העצים; ללמדנו שאפילו קדושה, וגם אם יש לה שובל מכובד של מאות שנים, היא דבר זמני.
פולחן של עצים קדושים נפוץ בתרבויות רבות. אנשים מציעים לעצים מנחות וקושרים לענפיהם בדים כדי לקבל מחילה, להגשים משאלה או לנדור נדר. אמוץ דפני ושי לוי מספרים על חמישה עצים קדושים בישראל אמוץ דפני ושי לוי תגיות: ישראל, גליל עליון ועמק החולה, כתבות מסע אחר, עצים, קבר משחר ההיסטוריה שימשו עצים מקום פולחן. בתקופה שבה רווחו בארץ ישראל אמונות פגאניות נתפסו כמה מהעצים כאלים. בימי התנ"ך ניסו לשרש מנהגים אלה ("אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים... על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן", דברים י"ב 2), ונאסר על פולחן האלילים, העצים והאבנים. אולם במקומות המרוחקים ממרכזי השלטון המשיכו להאמין בכוחם המאגי של עצים ולקיים סביבם טקסי פולחן. שורשי פולחן העצים והערצתם טמונים בעובדה שבניגוד לאדם, שגורלו נחרץ למות בבוא היום, צמחים מתים ונולדים מחדש באופן מתמיד. בני האדם האמינו שפולחן עצים יסייע להם להיוולד מחדש בכל אביב, כמו העצים, ולזכות לחיים חדשים. פולחן של עצים נפוץ בתרבויות שונות ובדרכים רבות, והוא כולל הצעת מנחות לעץ כחפצי מתכת, פעמונים, כלים, ובעיקר בדים וסמרטוטים. אחד החוקרים שבדקו את התופעה הציע שהמנחות הן אמצעי קשר בין האדם לרוחות. במקומות מסוימים בהודו, למשל, מאמינים שרוחות של קרובי משפחה שוכנות בעץ הקדוש, ומציעים להם מנחות בד כדי שרוחות המתים יבטיחו מחילה וכפרה על מעשים. בסין, בתורכיה ובמקומות רבים אחרים מצויים עצי משאלות ונדרים שתושבי המקום תולים עליהם פתקים ובהם בקשותיהם והבטחותיהם. בישראל יש עצים עתיקים וקדושים לרוב, לרבים מהם שמות פרטיים ומסורות קדומות. אחד מכותבי ספרי המסעות, שסייר בארץ במאה ה־19, מרחיק לכת וקובע שאין עוד ארץ בעולם כולו כמו ארץ ישראל שבה נפוצה הערצת עצים ופולחנם. בחרנו לספר על חמישה עצים, טיפה בים מסקר שדה בנושא, שכלל חקר תרבויות, דתות ותחומים רבים נוספים. עץ זית קבר שיח' עבדאללה, צפונית לאבו סנאן באמצע מטע זיתים, צפונית לכפר אבו סִנאן, מול תחנת הדלק, מצוי קברו של שיח' עבדאללה, הנחשב לאחד ממפיצי הדת הדרוזית במאה ה־11. הקבר בנוי על עץ זית (Olea europaea) עתיק יומין, המתפצל לכמה גזעי משנה המפוזרים במעגל בקוטר של שמונה עד עשרה מטרים ובמרכזם הקבר הקדוש, הבנוי על שרידים עתיקים. על הקבר ועל עצי הזית שסביבו פזורים בדים רבים, וכן תמונות של קדושי העדה הדרוזית. הבדים הירוקים, הקרויים "סטארה", מונחים בדרך כלל במסגדים ובמקומות קדושים וסופגים את קדושת המקום. אחר כך חותכים את הבדים לפיסות ועונדים אותם סביב הצוואר ומפרק היד לסגולה ולברכה. העץ מקודש למוסלמים ויותר מזה לדרוזים. אלה עולים אליו לרגל הן בשמחות משפחתיות והן בעתות מצוקה, לבקש מענה מהצדיק ולהתגשמות משאלות. האלה האטלנטית בקבר חנינה בן דוסא. סיפורים מתארים מיתות של אנשים שחיללו את העץ, והעונש המיידי לפוגעים בו הוא שיתוק של יד ימין אלה אטלנטית קבר רבי חנינה בן דוסא, עראבה במרכז הכפר עראבֶּה אשר בבקעת סכנין נטועה אלה אטלנטית (Pistacia atlantica) רבת שנים החולשת על קברו של התנא רבי חנינא בן דוסא. הקבר נזכר בכתבי נוסעים כבר במאה העשירית בציוּן המנהג לעלות אליו לשטוח בקשות. עד 1961 היתה סביבת העץ קדושה ביותר לתושבי האזור. אנשי עראבה נהגו לפקוד את העץ ולתלות עליו סמרטוטים לנדרים ולבקשות ולהדליק נרות. ילדים ומבוגרים יראו מפני כוחו ועוצמתו ופחדו לעבור בקרבתו בשעות היום, ובייחוד בשעות הלילה. אחדים סיפרו שראו אורות זוהרים בוקעים מן העץ. לא מעט סיפורים מתארים מיתות שונות ומשונות של אנשים שהעזו לחלל את העץ, והעונש המיידי לפוגעים בעץ הוא שיתוק של יד ימין. בשנת 1961 החליט משרד הדתות לשפץ את קבר חנינא בן דוסא שנמצא תחת העץ. אנשי הכפר זעמו על חילול המקום הקדוש ופנו לאימאם הכפר, וזה אמר: "בואו נחפור ונקבל את שכרנו על העבודה. אם הקבר של מוסלמי, נוכל לשפץ אותו, וגם הרווחנו כסף; ואם הוא של יהודי, ממילא לא נקבל את קדושתו". לאחר שחפרו כמה מטרים התברר שכיוון הקבורה הוא צפון־דרום, מה שמלמד על קבר יהודי (מוסלמים קוברים בכיוון מזרח־מערב). מאז, על פי החלטת האימאם, אין מתייחסים עוד אל העץ כקדוש, לא תולים עליו בדים ודינו כשאר העצים; ללמדנו שאפילו קדושה, וגם אם יש לה שובל מכובד של מאות שנים, היא דבר זמני.
../images/Emo26.gifהמשך הכתבה=עצים מקודשים
אלונים חורשת אום אל־שראטיט, נבי סבלאן, הר זבול בראש הר זבול שברכס הרי מירון נמצא מתחם נבי סבּלאן, הוא זבולון (בנו של יעקב אבינו, הנחשב לאחד מנביאי הדרוזים), אחד האתרים המקודשים ביותר לדרוזים. כמאתיים מטר מצפון מזרח למתחם, במורד הגבעה, יש חורשת עתיקה וקדושה של עצי אלון מצוי (Ouercus calliprinos), המכונה אום אל־שראטיט (אם הסמרטוטים). נבי סבלאן. אדם השרוי בצרה נודר נדר ותולה סרט בד על העץ המסייר בחורשה לא יכול שלא להתרשם מכמות הבגדים השלמים המונחים על העצים, מוכנים לכל דורש. מתברר שעד לפני כחמישים שנה נהגו לתלות על העצים בגדים משומשים לטובת עניי הקהילה, בבחינת מתן בסתר. החורשה שליד נבי סבלאן נחשבת קדושה במיוחד, ואין לצוד בה או לפגוע בעצים. מסופר שבימי התורכים הזיקו צבאים למטעיהם של אנשי הכפר חוּרְפֵיש, ליד חורשת נבי סבלאן, אבל מפאת קדושת המקום לא העז איש מהם לפגוע בחיות. צייד מכפר אחר, שלא שעה לאזהרת המקומיים, טען את רובהו בכדורי עופרת וירה באחד הצבאים. למרות המוניטין של הצייד כאחד שאינו מחטיא התפוצץ הרובה בידיו והכדורים מילאו את פניו. אנשי הכפר העבירו את הצייד למערה שליד נבי סבלאן ללילה, ושם נגלה אליו הנביא והוציא מגופו את כל הכדורים. בבוקר המחרת מצאו את הצייד בריא ושלם, והכדורים מונחים בכף ידו. מאז איש לא מעז לצוד במקום. איסור ציד יש גם בחורשות קדושות בהודו, וכך היה נהוג גם ביוון העתיקה. לפי האמונה הדרוזית, רק בני אדם עשויים להיות קדושים. עצים הקשורים למעשי הקדושים, הנביאים ואנשי הדת הם "עצים מבורכים". אין לבצע טקסים או להתייחס לעצים כקדושים ואין הם תחליף למקום תפילה. לדברי שיח' באדר קאסם, האחראי על נבי סבלאן, "אין להשאיר תזכורת לאל, די בתפילה". הסיבה הנפוצה ביותר לתליית בדים על עצים קדושים היא נדר. אדם השרוי בצרה נודר נדר ותולה בד על העץ. אם התגשמה משאלתו הוא פורם את הבד ואומר, "חאל אל נאדר" (הותר הנדר) או "פאק אל נאדר" (נפרם הנדר), ואז עליו לקיים את הנדר. אי קיום הנדר מחייב כופר (למשל, הקרבת כבש). כאשר אין הדבר בכוחו של בעל הנדר, יש שיכרוך רצועת בד נוספת על העץ ויבקש מהקדוש למחול לו. עדיין לא מצאנו מענה לשאלה אם יש קשר בין נוהג זה ובין הביטוי העברי "התרת נדרים". נשמח לקבל על כך מידע. אלת המסטיק קבר הבדווים, ליד מג'ד אלכּוּרוּם הנוסע בדרך מאחיהוד בואכה מג'ד אלכּוּרוּם יראה עד מהרה משמאל לדרך, כ־150 מטר מהכביש, חורשת עצים עטורה בבדים צבעוניים. כשמתקרבים אל המקום מגלים עץ ענקי של אלת המסטיק (Pistacia lentiscus), לידו ריכוז עצים ושיחים, ועל כולם תלויים בדים, יריעות ובגדים צבעוניים. שם המקום הוא שיח' סאריס או קבר הבדווים, והוא מקודש לתושבי הסביבה, ובייחוד לאנשי מג'ד אלכּוּרום. נור ריפאעי, שיח' סוּפי כריזמתי ממג'ד אלכּוּרום העוסק בענייני אמונה, ברפואה ובמיסטיקה, מספר שקדוש שעבר קבר הבדווים. בקיץ 2001 נוקה השטח שמתחת לעץ והוקם שם אתר עלייה לרגל במקום נח בצלו במשך כמה ימים וקידש את העץ, ומאז נחשב לעץ קדוש. אבי השיח' נהג לרדת מחמורו כשהגיע לאזור העץ המבורך ולהוביל אותו ברגל, כדי לא לפגוע בקדושת המקום. לפי האמונה העממית אסור לפגוע בעץ. "אחד מבני הכפר שצחק והטיל את מימיו על העץ השתגע", מספר השיח', ומוסיף כי בשנות השבעים של המאה הקודמת פרצה שריפה באזור, אבל נעצרה ליד העץ הקדוש, כאילו יד נעלמה הגנה עליו. סיפורים על חסינות של עצים קדושים מפני אש נפוצים בארץ ובעולם. עוד שמענו מהשיח' שכאשר סללו כביש שהיה אמור לעבור ליד העץ נתקע הטרקטור לא פעם, ובכל פעם שניסו להתקרב אל העץ הטרקטוריסט חלה. התכנסו אנשי הדת תחת העץ והתוודעו אל רוחו של הקדוש. אז נתגלה להם הקדוש ואמר שרוחו תנוח רק אם יוסט הכביש כמה עשרות מטרים מהתוואי המקורי. כך נעשה והקדוש חזר למנוחתו. גם סיפורים דומים לאלה שמענו על עצים קדושים אחרים בארץ ובעולם. המבקר את העץ אינו יכול שלא להתפעל משפע היריעות, הבגדים וסרטי הבד שעליו. הירוק, הצבע המקודש לאִסלאם, שולט. בקיץ 2001 נוקה השטח שמתחת לעץ והוקם שם אתר עלייה לרגל, הכולל ארונית ובה ספר קוראן ונרות. הרחבה הקטנה שלרגלי הארונית רוצפה, וסביב פזורים נרות, קטורת, ענפי מרווה ובקבוקי שמן, שסופג את הקדושה ויילקח לאחר מכן לברָכָה. חופת העץ מגינה על החפצים ומשמשת מעין אוהל לתפילה והתייחדות של מבקשי המזור. אלה אטלנטית קבר רבי יונתן בן עוזיאל, עמוקה לפי המסורת קבור התנא רבי יונתן בן עוזיאל, גדול תלמידיו של הלל הזקן, בעמוקה. במאה ה־14 שיפץ את הקבר רבי שם טוב גאון, שבא מספרד והיה לאחד ממקובלי צפת. בשנות התשעים של המאה העשרים נבנה במקום ציון קבר מפואר ובו מקום תפילה והתייחדות, תוך כדי הקפדה על לשכת גברים ולשכת נשים. על פי ספרו של רבי יוסף בן שבתי משנת 1836, "קבר זה מוקף חומה עתיקה בצורת מרובע. מאמצע הקבר צומח עץ אלה אטלנטית גדול ורב ענפים. בצלו יכולים לשבת אלף איש, והוא סוכך על הקבר כחומה. אומרים שעליו הירוקים טובים לרפואה ולכל מיני מחלות. סמוך לקבר מפכה מעיין מים זכים. אומרים שהמעיין החל לפכות והעץ צמח ביום פטירת החכם". למען הדיוק, הקבר מצוי היום כעשרה מטרים דרומית לעץ ואין סביבו שרידי חומה. באשר להגזמה על גודלה של האלה, היום קוטר חופת הנוף הוא כשמונה מטרים. בצידה המזרחי של האלה יש סככה מכוערת לתפארת ובה מוכרים תשמישי קדושה. מוכר תשמישי הקדושה לא ממש מאמין בקדושת העץ: "להגיד לך את האמת? זה הכל סיפורים; הכל התחיל כאשר אחת הנשים שיצאה מהלשכה שסביב הקבר חשבה שאולי תגיע אשה שאין לה כיסוי ראש, ולכן היא תלתה את כיסוי הראש שלה על העץ". עוד הוא מדבר, יצאה בחורה ממבנה הקבר ופסעה לעבר העץ ותלתה חתיכת בד. "אמרו שמי שבא הנה מתחתן תוך שנה", הסבירה. "אם אתלה חתיכת בד, זה רק יועיל". חלפה שנה, חזרנו לבקר את העץ, ומה רבה היתה הפתעתנו: בעבר היו תלויים כמה סמרטוטים על שני ענפים, ועכשיו נראה העץ כקרנבל צבעוני של בדים, נרות, זרי חתונה, שקיות ובהן תרופות סגולה למזור מחולי ומכתבי אמהות דאוגות המבקשות זיווג לילדיהן. לפי מסורות חדשות כעתיקות, תליית בד על עצים קדושים היא סגולה נגד עקרות ולמציאת שידוך. לפי כמות התזכורות לצדיק שראינו בעמוקה, אפשר לפתוח כאן משרד שידוכים פורה ומצליח. מתוך אתר מסע אחר
אלונים חורשת אום אל־שראטיט, נבי סבלאן, הר זבול בראש הר זבול שברכס הרי מירון נמצא מתחם נבי סבּלאן, הוא זבולון (בנו של יעקב אבינו, הנחשב לאחד מנביאי הדרוזים), אחד האתרים המקודשים ביותר לדרוזים. כמאתיים מטר מצפון מזרח למתחם, במורד הגבעה, יש חורשת עתיקה וקדושה של עצי אלון מצוי (Ouercus calliprinos), המכונה אום אל־שראטיט (אם הסמרטוטים). נבי סבלאן. אדם השרוי בצרה נודר נדר ותולה סרט בד על העץ המסייר בחורשה לא יכול שלא להתרשם מכמות הבגדים השלמים המונחים על העצים, מוכנים לכל דורש. מתברר שעד לפני כחמישים שנה נהגו לתלות על העצים בגדים משומשים לטובת עניי הקהילה, בבחינת מתן בסתר. החורשה שליד נבי סבלאן נחשבת קדושה במיוחד, ואין לצוד בה או לפגוע בעצים. מסופר שבימי התורכים הזיקו צבאים למטעיהם של אנשי הכפר חוּרְפֵיש, ליד חורשת נבי סבלאן, אבל מפאת קדושת המקום לא העז איש מהם לפגוע בחיות. צייד מכפר אחר, שלא שעה לאזהרת המקומיים, טען את רובהו בכדורי עופרת וירה באחד הצבאים. למרות המוניטין של הצייד כאחד שאינו מחטיא התפוצץ הרובה בידיו והכדורים מילאו את פניו. אנשי הכפר העבירו את הצייד למערה שליד נבי סבלאן ללילה, ושם נגלה אליו הנביא והוציא מגופו את כל הכדורים. בבוקר המחרת מצאו את הצייד בריא ושלם, והכדורים מונחים בכף ידו. מאז איש לא מעז לצוד במקום. איסור ציד יש גם בחורשות קדושות בהודו, וכך היה נהוג גם ביוון העתיקה. לפי האמונה הדרוזית, רק בני אדם עשויים להיות קדושים. עצים הקשורים למעשי הקדושים, הנביאים ואנשי הדת הם "עצים מבורכים". אין לבצע טקסים או להתייחס לעצים כקדושים ואין הם תחליף למקום תפילה. לדברי שיח' באדר קאסם, האחראי על נבי סבלאן, "אין להשאיר תזכורת לאל, די בתפילה". הסיבה הנפוצה ביותר לתליית בדים על עצים קדושים היא נדר. אדם השרוי בצרה נודר נדר ותולה בד על העץ. אם התגשמה משאלתו הוא פורם את הבד ואומר, "חאל אל נאדר" (הותר הנדר) או "פאק אל נאדר" (נפרם הנדר), ואז עליו לקיים את הנדר. אי קיום הנדר מחייב כופר (למשל, הקרבת כבש). כאשר אין הדבר בכוחו של בעל הנדר, יש שיכרוך רצועת בד נוספת על העץ ויבקש מהקדוש למחול לו. עדיין לא מצאנו מענה לשאלה אם יש קשר בין נוהג זה ובין הביטוי העברי "התרת נדרים". נשמח לקבל על כך מידע. אלת המסטיק קבר הבדווים, ליד מג'ד אלכּוּרוּם הנוסע בדרך מאחיהוד בואכה מג'ד אלכּוּרוּם יראה עד מהרה משמאל לדרך, כ־150 מטר מהכביש, חורשת עצים עטורה בבדים צבעוניים. כשמתקרבים אל המקום מגלים עץ ענקי של אלת המסטיק (Pistacia lentiscus), לידו ריכוז עצים ושיחים, ועל כולם תלויים בדים, יריעות ובגדים צבעוניים. שם המקום הוא שיח' סאריס או קבר הבדווים, והוא מקודש לתושבי הסביבה, ובייחוד לאנשי מג'ד אלכּוּרום. נור ריפאעי, שיח' סוּפי כריזמתי ממג'ד אלכּוּרום העוסק בענייני אמונה, ברפואה ובמיסטיקה, מספר שקדוש שעבר קבר הבדווים. בקיץ 2001 נוקה השטח שמתחת לעץ והוקם שם אתר עלייה לרגל במקום נח בצלו במשך כמה ימים וקידש את העץ, ומאז נחשב לעץ קדוש. אבי השיח' נהג לרדת מחמורו כשהגיע לאזור העץ המבורך ולהוביל אותו ברגל, כדי לא לפגוע בקדושת המקום. לפי האמונה העממית אסור לפגוע בעץ. "אחד מבני הכפר שצחק והטיל את מימיו על העץ השתגע", מספר השיח', ומוסיף כי בשנות השבעים של המאה הקודמת פרצה שריפה באזור, אבל נעצרה ליד העץ הקדוש, כאילו יד נעלמה הגנה עליו. סיפורים על חסינות של עצים קדושים מפני אש נפוצים בארץ ובעולם. עוד שמענו מהשיח' שכאשר סללו כביש שהיה אמור לעבור ליד העץ נתקע הטרקטור לא פעם, ובכל פעם שניסו להתקרב אל העץ הטרקטוריסט חלה. התכנסו אנשי הדת תחת העץ והתוודעו אל רוחו של הקדוש. אז נתגלה להם הקדוש ואמר שרוחו תנוח רק אם יוסט הכביש כמה עשרות מטרים מהתוואי המקורי. כך נעשה והקדוש חזר למנוחתו. גם סיפורים דומים לאלה שמענו על עצים קדושים אחרים בארץ ובעולם. המבקר את העץ אינו יכול שלא להתפעל משפע היריעות, הבגדים וסרטי הבד שעליו. הירוק, הצבע המקודש לאִסלאם, שולט. בקיץ 2001 נוקה השטח שמתחת לעץ והוקם שם אתר עלייה לרגל, הכולל ארונית ובה ספר קוראן ונרות. הרחבה הקטנה שלרגלי הארונית רוצפה, וסביב פזורים נרות, קטורת, ענפי מרווה ובקבוקי שמן, שסופג את הקדושה ויילקח לאחר מכן לברָכָה. חופת העץ מגינה על החפצים ומשמשת מעין אוהל לתפילה והתייחדות של מבקשי המזור. אלה אטלנטית קבר רבי יונתן בן עוזיאל, עמוקה לפי המסורת קבור התנא רבי יונתן בן עוזיאל, גדול תלמידיו של הלל הזקן, בעמוקה. במאה ה־14 שיפץ את הקבר רבי שם טוב גאון, שבא מספרד והיה לאחד ממקובלי צפת. בשנות התשעים של המאה העשרים נבנה במקום ציון קבר מפואר ובו מקום תפילה והתייחדות, תוך כדי הקפדה על לשכת גברים ולשכת נשים. על פי ספרו של רבי יוסף בן שבתי משנת 1836, "קבר זה מוקף חומה עתיקה בצורת מרובע. מאמצע הקבר צומח עץ אלה אטלנטית גדול ורב ענפים. בצלו יכולים לשבת אלף איש, והוא סוכך על הקבר כחומה. אומרים שעליו הירוקים טובים לרפואה ולכל מיני מחלות. סמוך לקבר מפכה מעיין מים זכים. אומרים שהמעיין החל לפכות והעץ צמח ביום פטירת החכם". למען הדיוק, הקבר מצוי היום כעשרה מטרים דרומית לעץ ואין סביבו שרידי חומה. באשר להגזמה על גודלה של האלה, היום קוטר חופת הנוף הוא כשמונה מטרים. בצידה המזרחי של האלה יש סככה מכוערת לתפארת ובה מוכרים תשמישי קדושה. מוכר תשמישי הקדושה לא ממש מאמין בקדושת העץ: "להגיד לך את האמת? זה הכל סיפורים; הכל התחיל כאשר אחת הנשים שיצאה מהלשכה שסביב הקבר חשבה שאולי תגיע אשה שאין לה כיסוי ראש, ולכן היא תלתה את כיסוי הראש שלה על העץ". עוד הוא מדבר, יצאה בחורה ממבנה הקבר ופסעה לעבר העץ ותלתה חתיכת בד. "אמרו שמי שבא הנה מתחתן תוך שנה", הסבירה. "אם אתלה חתיכת בד, זה רק יועיל". חלפה שנה, חזרנו לבקר את העץ, ומה רבה היתה הפתעתנו: בעבר היו תלויים כמה סמרטוטים על שני ענפים, ועכשיו נראה העץ כקרנבל צבעוני של בדים, נרות, זרי חתונה, שקיות ובהן תרופות סגולה למזור מחולי ומכתבי אמהות דאוגות המבקשות זיווג לילדיהן. לפי מסורות חדשות כעתיקות, תליית בד על עצים קדושים היא סגולה נגד עקרות ולמציאת שידוך. לפי כמות התזכורות לצדיק שראינו בעמוקה, אפשר לפתוח כאן משרד שידוכים פורה ומצליח. מתוך אתר מסע אחר
שוקלד אגוזים
New member
../images/Emo127.gif כי האדם עץ השדה
פיקוס בנגלי,מקוה ישראל,מדהים בגודלו וביופיו
Ficus benghalensis משפחת התותיים מוצא: חבל בנגאל, הודו גיל העץ: נשתל בשנת 1888 גובה: 15 מ' קוטר: 25-30 מ' מיקום: בית הספר החקלאי מקווה ישראל מאחורי בית הכנסת, בצד דרום "עץ ציוני - אחד העצים היפהפיים באזור המרכז הוא הפיקוס הבנגלי של מקווה ישראל, המשתרע על פני שטח של כדונם. עץ מדהים זה - שיש לו גזע מרכזי אחד ויער של 'גזעים' נוספים שנוצרו משורשי אוויר שהתפצלו מענפיו והפכו לגזעים - ניטע ככל הנראה ע"י קרל נטר לפני יותר מ- 100 שנה. העץ הענק הפך לסמל המסחרי של בית הספר החקלאי, שנוסד ב- 1870". לנו ידוע, בוודאות, תאריך נטיעתו של העץ. בשנת 1988 התפרסמה כתבה קצרה ב"תלמי מקווה", עיתון הפנימי של מקווה ישראל, תחת הכותרת "הפיקוס הבגנלי - בן מאה!!!". בגוף הכתבה נכתב: "במשך שנים לא ידענו את גילו המדויק של העץ הסב והרענן. בין הוותיקים הילכו שמועות, שאת העץ נטע במו ידיו קרל נטר. אחרים טענו, כי העץ היה קיים עוד לפני הקמת המוסד והוא שמשך תשומת לבו של נטר בעת שעזב מיפו לירושלים, והניעו להקים את מקווה במקום זה. "השמועות הללו התבדו ב- 1946, כאשר ביקר כאן שמואל ענבי ז"ל, אשר היה אחראי בעת לימודיו ב- 1898 על הטיפול בעץ, שהיה אז בן 10. מימצא זה אומת ע"י בוגר אחר מאותו המחזור, מר קורדובה ז"ל. כיום אין לנו ספק שהעץ ניטע ב- 1888, תאריך שקל לזכור". המידע הזה, שנמסר לי על ידי דר' גדעון כץ, מנהל מקווה, מתארך בדיוק את שנת נטיעתו של העץ, ומפזר את הערפל והשמועות לגבי גילו של העץ. ניסיתי להתחקות כיצד הגיע הפיקוס הבנגלי לארץ ומה מקור הפצתו בישראל, ונראה שהעץ של מקווה הוא הפיקוס הבנגלי הראשון שהובא לארץ, והוא היווה מקור ריבוי לעצים נוספים שניטעו במקומות שונים. יוסף בן-ערב ז"ל, כתב בספרו "גנים ונוף בישראל": "אך זכויות מקווה ישראל לגבי פיתוח הנוי בארץ אינן מתמצות בהפצת האיקליפטוס בלבד. דוד זיידנברג ("מאה שנה למקווה ישראל ו-40 שנה לגן הבוטני", גן ונוף כרך כ"ה, 1970) מספר: 'כבר המייסדים והמנהלים הראשונים דאגו לנטיעת עצי נוף וגנים על יד המבנים הראשונים שהוקמו. בשנת 1900 (היום אנו יודעים שזאת טעות – י.ג.) נשתל גם הפיקוס הבנגלי המפורסם של מקווה ישראל, הראשון ממין זה בארץ...'". זיידנברג ז"ל, אחד מראשוני מורי הגננות בארץ שהיה תלמיד במקווה ומנהל הגן הבוטני שם במשך שנים רבות, כתב במאמר אחר על הפיקוס: "הוא ניצב בקצה שדרת הדקלים, המובילה אל בית הספר מכביש ירושלים. משמאלו עדיין עומד הבניין, בו גר ופעל מייסד מקווה ישראל, קרל נטר, לפני כמאה שנים. מולו ניצב בית הכנסת, נאה ומרווח, שמול דלת הכניסה שלו סמל חברת 'כל ישראל חברים', החברה שייסדה את בית הספר ב- 1870". תיאור המקום נשאר מדוייק גם היום, כמה עשרות שנים שנים לאחר פרסום המאמר. אכן הפיקוס וסביבתו הינם חלק מההיסטוריה של ההתיישבות החקלאית ובניין הארץ. בנים וצאצאים הפיקוס של מקווה, היה מקור חומר הגידול לעצים נוספים שניטעו בארץ. נסים בכור אלחדיף, מראשוני תלמידי מקווה, למד במקום בשנים 1870-1873. לאחר שסיים את לימודיו, עבד אצל ברון שהגיע לארץ מרוסיה, בשנת 1878, ורכש את מלון 'פארק' ביפו. אלחדיף טיפח את גן המלון, כאשר מקור הצמחים היה מקווה ישראל. כיום המלון שומם למדי ומשמש כאכסניה, אבל ניתן לראות בפינה קטנה וחבויה עץ בולט בעל זרועות ארוכות ומרשימות - זהו הפיקוס הבנגלי, בן טיפוחיו של נסים בכור אלחדיף. דוגמה נוספת להתפשטות העץ הינה סיפורו של אחד מבוגרי המדור הדתי במקווה, שהגיע משדה אליהו. בוגר זה הביא איתו הביתה, לקיבוץ, מזכרת צנועה: ענף מעץ הפיקוס הבנגלי. ה"מקוואי" גדל עד היום בחזית חדר האוכל של הקיבוץ והוא מרשים לא פחות מ"אביו" שבמקווה. "כאשר גדל הפיקוס הבנגלי בסביבה חופשית ממבנים, מכבישים וממדרכות, הוא יכול להסתעף ללא הגבלה ובמרוצת הזמן לכסות שטח גדול מאד. השורשים הופכים אז לגזעים נוספים ומבטיחים לו את תמיכתם. מסיבה זו אין נוטעים פיקוס בנגלי כעץ שדרה בערים, ומקומו רק בגנים ציבוריים גדולים, כשהוא נטוע במרווחים גדולים מהצמחיה האחרת שסביבו". עצי פיקוס בנגלי אחרים הראויים לביקור: העץ בקיבוץ שדה אליהו, עץ בכפר סירקין, עץ בעיר רחובות – ברח' איזנברג פינת הרצל, עץ בקיבוץ עין גדי. שימוש רב יותר ומושכל בעצים בוגרים כדוגמת הפיקוס הבנגלי של מקווה, יסייע בקבלת פינות חמד נוספות בארץ.
Ficus benghalensis משפחת התותיים מוצא: חבל בנגאל, הודו גיל העץ: נשתל בשנת 1888 גובה: 15 מ' קוטר: 25-30 מ' מיקום: בית הספר החקלאי מקווה ישראל מאחורי בית הכנסת, בצד דרום "עץ ציוני - אחד העצים היפהפיים באזור המרכז הוא הפיקוס הבנגלי של מקווה ישראל, המשתרע על פני שטח של כדונם. עץ מדהים זה - שיש לו גזע מרכזי אחד ויער של 'גזעים' נוספים שנוצרו משורשי אוויר שהתפצלו מענפיו והפכו לגזעים - ניטע ככל הנראה ע"י קרל נטר לפני יותר מ- 100 שנה. העץ הענק הפך לסמל המסחרי של בית הספר החקלאי, שנוסד ב- 1870". לנו ידוע, בוודאות, תאריך נטיעתו של העץ. בשנת 1988 התפרסמה כתבה קצרה ב"תלמי מקווה", עיתון הפנימי של מקווה ישראל, תחת הכותרת "הפיקוס הבגנלי - בן מאה!!!". בגוף הכתבה נכתב: "במשך שנים לא ידענו את גילו המדויק של העץ הסב והרענן. בין הוותיקים הילכו שמועות, שאת העץ נטע במו ידיו קרל נטר. אחרים טענו, כי העץ היה קיים עוד לפני הקמת המוסד והוא שמשך תשומת לבו של נטר בעת שעזב מיפו לירושלים, והניעו להקים את מקווה במקום זה. "השמועות הללו התבדו ב- 1946, כאשר ביקר כאן שמואל ענבי ז"ל, אשר היה אחראי בעת לימודיו ב- 1898 על הטיפול בעץ, שהיה אז בן 10. מימצא זה אומת ע"י בוגר אחר מאותו המחזור, מר קורדובה ז"ל. כיום אין לנו ספק שהעץ ניטע ב- 1888, תאריך שקל לזכור". המידע הזה, שנמסר לי על ידי דר' גדעון כץ, מנהל מקווה, מתארך בדיוק את שנת נטיעתו של העץ, ומפזר את הערפל והשמועות לגבי גילו של העץ. ניסיתי להתחקות כיצד הגיע הפיקוס הבנגלי לארץ ומה מקור הפצתו בישראל, ונראה שהעץ של מקווה הוא הפיקוס הבנגלי הראשון שהובא לארץ, והוא היווה מקור ריבוי לעצים נוספים שניטעו במקומות שונים. יוסף בן-ערב ז"ל, כתב בספרו "גנים ונוף בישראל": "אך זכויות מקווה ישראל לגבי פיתוח הנוי בארץ אינן מתמצות בהפצת האיקליפטוס בלבד. דוד זיידנברג ("מאה שנה למקווה ישראל ו-40 שנה לגן הבוטני", גן ונוף כרך כ"ה, 1970) מספר: 'כבר המייסדים והמנהלים הראשונים דאגו לנטיעת עצי נוף וגנים על יד המבנים הראשונים שהוקמו. בשנת 1900 (היום אנו יודעים שזאת טעות – י.ג.) נשתל גם הפיקוס הבנגלי המפורסם של מקווה ישראל, הראשון ממין זה בארץ...'". זיידנברג ז"ל, אחד מראשוני מורי הגננות בארץ שהיה תלמיד במקווה ומנהל הגן הבוטני שם במשך שנים רבות, כתב במאמר אחר על הפיקוס: "הוא ניצב בקצה שדרת הדקלים, המובילה אל בית הספר מכביש ירושלים. משמאלו עדיין עומד הבניין, בו גר ופעל מייסד מקווה ישראל, קרל נטר, לפני כמאה שנים. מולו ניצב בית הכנסת, נאה ומרווח, שמול דלת הכניסה שלו סמל חברת 'כל ישראל חברים', החברה שייסדה את בית הספר ב- 1870". תיאור המקום נשאר מדוייק גם היום, כמה עשרות שנים שנים לאחר פרסום המאמר. אכן הפיקוס וסביבתו הינם חלק מההיסטוריה של ההתיישבות החקלאית ובניין הארץ. בנים וצאצאים הפיקוס של מקווה, היה מקור חומר הגידול לעצים נוספים שניטעו בארץ. נסים בכור אלחדיף, מראשוני תלמידי מקווה, למד במקום בשנים 1870-1873. לאחר שסיים את לימודיו, עבד אצל ברון שהגיע לארץ מרוסיה, בשנת 1878, ורכש את מלון 'פארק' ביפו. אלחדיף טיפח את גן המלון, כאשר מקור הצמחים היה מקווה ישראל. כיום המלון שומם למדי ומשמש כאכסניה, אבל ניתן לראות בפינה קטנה וחבויה עץ בולט בעל זרועות ארוכות ומרשימות - זהו הפיקוס הבנגלי, בן טיפוחיו של נסים בכור אלחדיף. דוגמה נוספת להתפשטות העץ הינה סיפורו של אחד מבוגרי המדור הדתי במקווה, שהגיע משדה אליהו. בוגר זה הביא איתו הביתה, לקיבוץ, מזכרת צנועה: ענף מעץ הפיקוס הבנגלי. ה"מקוואי" גדל עד היום בחזית חדר האוכל של הקיבוץ והוא מרשים לא פחות מ"אביו" שבמקווה. "כאשר גדל הפיקוס הבנגלי בסביבה חופשית ממבנים, מכבישים וממדרכות, הוא יכול להסתעף ללא הגבלה ובמרוצת הזמן לכסות שטח גדול מאד. השורשים הופכים אז לגזעים נוספים ומבטיחים לו את תמיכתם. מסיבה זו אין נוטעים פיקוס בנגלי כעץ שדרה בערים, ומקומו רק בגנים ציבוריים גדולים, כשהוא נטוע במרווחים גדולים מהצמחיה האחרת שסביבו". עצי פיקוס בנגלי אחרים הראויים לביקור: העץ בקיבוץ שדה אליהו, עץ בכפר סירקין, עץ בעיר רחובות – ברח' איזנברג פינת הרצל, עץ בקיבוץ עין גדי. שימוש רב יותר ומושכל בעצים בוגרים כדוגמת הפיקוס הבנגלי של מקווה, יסייע בקבלת פינות חמד נוספות בארץ.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.