../images/Emo26.gif
מי שמעוניינת לקרוא. הוצאתי מויקיפדיה כמה חלקים. השואה התרחשה בכל מקום אליו הגיע הכיבוש הנאצי. מטרת הנאצים הייתה השמדתו של כל יהודי - גבר, אישה וטף - אף כאלו שבעורקיהם זרם דם יהודי למחצה ואף כאלו שהמירו דתם. בתחילה בוצע הרצח ע"י ירי לבורות בידי כיתות יורים, אך מאוחר יותר הוקם מנגנון ניצול והמתה מורכב שכלל גטאות, מחנות עבודה ומחנות השמדה שבהם גם תאי גזים. אף על פי שההיסטוריה היהודית מלאה בסבל וברדיפות, השואה היא יוצאת דופן הן בממדיה, הן בשיטתיותה והן באידיאולוגיה שמאחוריה, שהייתה גזענית ולא דתית. מאפיינים אלו - לצד עצם התרחשותה של שואה כזו במאה ה-20 והוצאתה לפועל בידי אומה מערבית ששנים רבות קודם לכן ואחר כך קיימה משטר חוק דמוקרטי - הופכים אותה לאירוע יחיד בזוועתו בתולדות האנושות, ולתמרור אזהרה לדורות הבאים. לשם הנצחת זיכרון השואה הקימה מדינת ישראל את "יד ושם" - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, ונקבע יום זיכרון שנתי, יום הזיכרון לשואה ולגבורה. לשם אמירת קדיש על אלה שיום מותם לא נודע נקבע עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי. במדינות רבות בעולם מציינים את 27 בינואר, יום השנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו כיום זכרון לשואה. עם כיבוש פולין נוספו שני מיליון יהודים לתחום השליטה של גרמניה. יהודים אלה המשיכו לסבול מהתנכלויות הגרמנים. לאחר כיבוש דנמרק, הולנד, צרפת ויוון, גם יהודי מדינות אלה עברו לשליטת הגרמנים. המדיניות האנטי-יהודית במדינות אלה, בהשפעת לחצי גרמניה, השפיעה על חיי היהודים במידה ניכרת. מספטמבר 1939 לא נותרו עוד אפשרויות הגירה, ליהודים המעטים שהחליטו להגר. המשטר הנאצי נהג מדיניות חדשה. אנשי הצמרת הנאצית החלו לחפש פתרונות יותר יעילים לפתרון 'בעיית היהודים'. בשלב זה התבססה מדיניותם על עקרונות אלה: שלילה מוחלטת של זכויות היהודי. השפלה והבלטה של זהות היהודים בסימני-היכר מיוחדים כמו הטלאי הצהוב. מניעת כל פעילות כלכלית והפיכת היהודים לעובדי כפייה. גירוש משטח הרייך, לאזור הכבוש בפולין. הגרמנים עסקו ב'טיהור שטחים מיהודים' כפי שקראו לריכוז כל היהודים מהארצות שבשלטונם. "הנאצים אספו המוני יהודים בגטאות, ניצלו את כח עבודתם עד שלא יכלו יותר, ואז פקדו עליהם לחפור בור ולעמוד על פיו; החייל היה יורה, והיהודי היה נופל. אחר-כך פקדו על יהודי אחר לכסות את הבור" - קורות חייו של יהודי מרגע שנכנס למחנה עבודה. מהימים הראשונים של הכיבוש הגרמני הועסקו יהודים בעבודות כפייה. העבודות ללא כל תמורה והיו מלוות בהשפלות ופגיעות גופניות. בשנת 1940 חלה תפנית במדיניות ניצול כוח העבודה של היהודים: עשרות אלפי יהודים הופרדו ממשפחותיהם ונשלחו למחנות עבודה, שהיו מפוזרים בכל רחבי הגנרלגוברנמן (הממשל הכללי של פולין). העובדים הועסקו בהקמת ביצורים ליד הגבול עם בריה"מ, בסלילת כבישים, בבניית גשרים ובמפעלי תעשייה. תנאי העבודה, המגורים והתזונה היו קשים מאוד. בגלל הסדרים הקטלניים שאיפיינו מחנות ריכוז והשמדה, עד מהרה איבדו העובדים את כוחם וניספו. מראשית 1943 החלה התערערות במצבו של ה"רייך השלישי" עד להתמוטטותו המוחלטת ולכניעתו ב-7 במאי 1945. אולם גם בשנים הללו המשיכה הכחדת שרידי היהודים באחרוני הגטאות. הנאצים ניסו להשתמש ביהודים כדי ליצור מגע עם בעלות הברית ואולי, כך קיוו, לשלום. עם התקדמות הצבא הסובייטי לעברם הזדרזו הנאצים לחסל את שארית הגטאות ומחנות הריכוז. הם כל-כך התאמצו לטשטש את עקבותיהם, עד שהקימו יחידה מיוחדת לשריפת הגוויות בקברי ההמונים. עדיין כשנסוגו מערבה מפני צבא בריה"מ, לא שקטה תאוות הרצח שלהם: הם הצעידו עשרות אלפי יהודים. רק ממחנה אושוויץ יצאו כ-50 אלף יהודים. יהודים במצעדי-מוות חזרה לגרמניה. היהודים צעדו בטורים ארוכים, ואנשי גסטפו צעדו מן הצדדים. אם יהודי נפל, היו יורים בו ומשאירים אותו שם. במצעדי-מוות כאלו נחרץ גורלם של אלפי יהודים תשושים וחולים. 200,000 יהודים הועברו בדרך זו למחנות בתוך גרמניה. בחודשי המלחמה האחרונים נספו 100,000-80,000 על אדמת גרמניה, 40,000 מהם רק בברגן-בלזן. ב-25.11.44 הורה היטלר לפנות את מתקני הרצח באושוויץ, ואת כל המחנות סמוך לחזית. בתקווה שיוכל להגיע להסדר עם בעלות הברית, הורה על הפסקת השמדת היהודים. העובדה שפקודיו התעלמו מהוראה זו מהווה את אחת ההוכחות החזקות ביותר כנגד הטענה שמנגנון השמדת היהודים פעל על פי "רשע בנאלי" וציות עיוור לפקודות. גם בשעות האחרונות שלו ושל "הרייך השלישי", נתן היטלר ב"צוואתו הפוליטית" ביטוי לשנאתו התהומית לעם היהודי, וקרא להמשך המלחמה נגד "היהדות הבינלאומית" ועוזריה. השואה ותוצאותיה הותירו מיליוני פליטים, כולל יהודים רבים שאיבדו את רוב או את כל בני משפחתם ורכושם, ולעתים קרובות נאלצו להמשיך להתמודד עם גילויי אנטישמיות שנמשכו במדינות המוצא שלהם. התוכנית המקורית של בעלות הברית הייתה להשיב את הפליטים למדינות מוצאם, אך פליטים רבים סרבו לחזור, או לא יכלו לחזור משום שבתיהם וקהילותיהם הושמדו. כתוצאה מכך, יותר מ-250 אלף פליטים שוכנו במחנות עקורים באירופה. בעוד שהתנועה הציונית הייתה תנועה בולטת לפני המלחמה, אחריה היא קיבלה תמיכה אוניברסלית בקרב היהודים. ציונים רבים טענו שלו הייתה קיימת מדינה יהודית בעת השואה, השואה לא הייתה מתרחשת בממדים שהתרחשה. עם עליית הציונות הפכה ארץ ישראל ליעד לפליטים יהודים רבים, אך הערבים בארץ התנגדו להגירה ובריטניה סרבה לאפשר לפליטים יהודים לעלות לארץ. בשל סרובה של בריטניה לאפשר לפליטים יהודים לעלות ארצה, אורגנה תנועת הבריחה, שבמסגרתה עלו לארץ בצורה לא חוקית אלפי פליטים. ב-1952 נסגרו מחנות העקורים, עם יותר מ-80 אלף יהודים עקורים בארצות הברית, 136 אלף בישראל ו-20 אלף נוספים במדינות אחרות, ביניהן קנדה ודרום אפריקה.