עשר שנים חלפו../images/Emo16.gif
4 בנובמר, 2005 דומה כאילו צמד המילים הללו, הרביעי בנובמבר, הפך לשם קוד בחברה הישראלית. אם תאמרו 14 במאי, 1948- כולנו נזכר ביום ההיסטורי שבו הכרזנו על עצמנו כעצמאיים (מה שלא כל כך קורה עד היום-?-), אם רק תזכירו משהו בהקשר לשנת 1939, ההיסטוריה כולה תתכנס לתוך זכרון קולקטיבי כואב אחד. וכך גם התאריך הזה, שם הקוד העצוב הזה, ירכיב מיד תמונה היסטורית שמהווה אבן דרך חשובה ומהותית בתרבות ובהוויה הישראלית. אבן, שגם ביום שמלאו 10 שנים להנחתה, אנו עדיין מסתובבים סביבה במעגלים עקומים. אם מישהו, מישהו דואג לנו שם למעלה, אני כל כך מקווה שהמלאכים בחרו בו. הרסיסים של הכדור פוגעים בנו עד היום, הזכרון לא דוהה ולא מרפה, אנחנו עוד קצת זקוקים כאן לעזרה לפני שנוכל ללמוד לקח ולהמשיך הלאה, זקוקים לעזרה
שלך. אתה מבין, עשר שנים חלפו
והרוב השפוי שעוד נותר כאן מרכין את ראשו בכנות גמורה, חולק כבוד אחרון בכיכר שאולי תהיה הכותל החדש בעוד אלף שנים... כולנו זוכרים, מוחים, כבר פחות בוכים. אבל בעיקר לא שוכחים. עשר שנים חלפו
, ממשלות התחלפו, מנהיגים התהפכו, כמה שוטים קצת התפכחו. מדינה כל כך קטנה עם סיפור כל כך גדול, ואגו גדול יותר. מי כמוך יודע? עשר שנים חלפו
, הדמוקרטיה הפצועה עוד מחוברת למכשירי הנשמה, אבל שורדת. לחופש הביטוי עדיין לא הציבו גבולות. תמיד היינו חלשים בגבולות. עשר שנים חלפו
, ושוב יש דיבורים על רצח, שוב צומחת כאן מלחמה, הפעם יש לה שם ולכל מחנה יש צבע, אני שמחה שאתה לא כאן כדי לראות את זה, בטח היה מעציב אותך איך אנחנו מחסלים כאן אחד את השני כאילו שאין לנו צרות.. נו, אבל למי אני מספרת את זה... עשר שנים חלפו
, האמת שאנחנו מפלרטטים עם העולם, שולחים לו עיינים. הפנים שלנו כנראה יפּו כי העולם מצדו מחזר בהתלהבות. עד כאן יופי, האופי זה כבר משהו אחר. אנחנו חייבים לחזק את הסובלנות, לעבוד על הכנות, להתאמן בסלחנות, להשיג לנו- למען השם!- מעט הגינות. אנחנו עדיין מקולקלים, אתה יודע... עשר שנים חלפו
, ואם תבקש ממני לסכם לך אותן במשפט אחד, אני ארכין את ראשי כי לא אוכל להביט בעיינים הצודקות שלך כשאגיד, בכנות וצער עמוק:
עשר שנים אמנם חלפו יצחק, אבל אנחנו לא למדנו מהן כלום. אנחנו חותמים היום תקופה, עשר שנים שלמות וארוכות. כל כך הרבה קרה כאן בזמן הזה, למרות שבעצם לא קרה כאן כלום. נשארנו אותה חברה אלימה שרצחה אותך, המורשת שלך עוד חיה כאן, אבל הכוחניות והמשיחיות בעם הזה לא נותנים לה לצמוח, ואף על פי שהיא חקוקה בליבנו- אנחנו זקוקים לעיינים שלך שידברו אותה, למנהיגות שלך שתשריש אותה, לרצון הכנה שלך שיבצע אותה. אנחנו צריכים אותך יותר מתמיד, והזמן הרב והריק הזה לא הכהה את הזכרון הוא רק חידד אותו. הערכנו אותך בחייך, אבל רק במותך אנחנו מבינים מדוע. אין לנו זכות לבקש ממך דבר, אולי סליחה. נתת הכל לחלקת הארץ הזאת, את מיטב שנותייך מסגרת בחאקי, לחמת, פעלת, ועשית הכל כדי להחזיק אותנו עוד כמה שניות מעל המים. ייצבת את האונייה, רב חובל מופלא, והשטת אותנו אל עבר יבשה. אמנם רחוקה ומטושטשת, לא ברור מה ציפה לנו שם, אבל יכולנו לראות אותה, את היבשה, את היציבות, את השקט. אך בעוד אנחנו חלמנו לדרוך שם, האמנו שהגיע הסוף, נכנסנו לאופוריה וזנחנו את המשמר, העכברושים הרקובים יצאו מבטן האונייה והרסו את זה. אותך, אותנו, את הכל. בשמי ובשם כל עוזרייך הנאמנים והמלחים שהיו איתך ועוד מנסים להשיט את האונייה האזת אל עבר האדמה היציבה, אני מבטיחה לך שאנחנו ננצח, שנמשיך במסלול שתווית בידי אמן ונגשים את החלום שלך והחלום של כולנו. ולעולם, לעולם לא תשכח הסליחה מליבנו, ולעד נהיה אסירים בכלא האשמה. סליחה שלא הגנו עלייך מספיק טוב, סליחה שאפילו אחרי עשר שנים עוד לא הגשמנו את חזונך, סליחה שאנחנו נותנים ביטוי לתולעת שרצחה אותך ולכל חבריו בגינת העשבים השוטים, וסליחה אחת אישית על זה שהפכנו אותך למחזמר. אבל בבקשה, שלח לנו מלאך בצלמך. אנחנו מתגעגעים. ומצטערים.
פרח של אשמה גדל בגינתי קוציו דוקרים עליו שחורים עשבים שוטים צומחים באדמתי הם שותים מהדמעות שלי שלולית של דם ילד נרדם אלו האחים שלי שרוצים אותי בים
