וואלה, זה נושא גדול
לצערי אין לי זמן כרגע להרחיב. בקיצ-קיצור: ככלל, ה”מי” הם להקה חשובה מאוד ומעולה, וכל דבר שהם הקליטו הוא מעניין. לכן את האלבום הזה, לדעתי, יש לשמוע בהקשר של הקריירה שלהם בכלל. פיט טאונסנד, מנהיג הלהקה וכותב השירים שלה, החל עוד כמה שנים קודם לכן (נניח ב-1966), לעסוק בנושאים של זהות עצמית, והנושא מעסיק אותו עד עצם היום הזה. במקביל, באותה תקופה הוא החל לנסות למצוא דרכים להרחיב את הביטוי המוסיקלי של הלהקה מעבר לשירים קצרים וקליטים (ללהקה היו הרבה “להיטים), כי הוא חשב שמסגרת של שיר קצר ובודד אינה מספיקה. לאחר כמה נסיונות (למשל באלבום -The Who Sell Out)ובמקביל לנסיונות דומים אצל להקות בריטיות אחרות באותה תקופה, הוא החליט להקליט אלבום שיסוב סביב סיפור אחד ארוך, מה שזכה לכינוי “אופרת רוק”. (אני אישית מסתייגת מהביטוי והוא גם לא מקובל בקרב המבקרים כיום). “טומי” הוא לכאורה סיפורו של ילד עיוור-חרש-אילם, שנולד בעת מלחמת העולם השניה, ונהיה עם השנים “אלוף” במשחק במכונות pinball. (אלו היו הגרסאות המוקדמות למה שהיום הם משחקי מחשב). טומי עובר טראומות שונות ומשונות ומפחידות, כולל התעללות מינית, סמים ומה לא, אך מתעלה מעל כולן. האלבום זכה להצלחה גדולה כאשר יצא, ובשנות השבעים אף הפך לסרט הזוי, בבימוי קן ראסל (אם אני לא טועה). במשך שנים, הלהקה היתה ידועה בעיקר בזכות האלבום הזה, בעיקר בארה”ב. באותה תקופה, ה”עלילה” באלבום נתפשה at face value. היינו, פשוטה כמשמעה, ולא כאלגוריה. היום רואים את האלבום אחרת: אין ספק שמדובר בסיפור חייו של טאונסנד עצמו, כשהוא מוסווה באמצעים ספרותיים (טאונסנד הוא גם סופר ומשורר). מתחת לאקורדים הרועשים - שלא לדבר על הביטוי הויזואלי ההיסטרי שניתן בסרט - יש כאן סיפור על ילד בודד, שאף על כשרונו הנדיר, אינו מסוגל לתקשר עם הסביבה, ונלחם להתמודד עם טראומות קשות שעבר. אף אחד לא מבין אותו, והוא נשאר פגיע וחשוף, גם בבגרותו. הוא אינו בטוח בזהותו-שלו, והיא מוצגת בפנינו רק כהשתקפות בעיני אחרים. המוסיקה, אגב, היא לא ה”מי” במיטבם. בשביל זה, כדאי להקשיב לאלבומים ושירים אחרים שלהם
