Nirvana - Nevermind.
"אם עברת את גיל הנעורים בלי ששמעת אפילו שיר אחד מNevermind של Nirvana, כנראה שהחמצת את התקופה היפה ביותר בחיים שלך". המסר של האלבום הוא לדעתי, בסופו של דבר - "Oh, well... Whatever. Nevermind". לדעתי האלבום בא להעביר את תחושת גיל הנעורים (במובן היחסית פאסימי שלה). הרבה רעש, הרבה בלבול. אמנם קורט קוביין כבר לא היה נער כשהוא כתב את האלבום הזה, אבל אפשר להריח את שאריות רוח הנעורים בכל משפט באלבום הזה. כל האלבום באווירה של זרקנות, באווירה של חיפוש, באווירה של זעם. לדעתי הטקסט חזק במיוחד באלבום הזה, הרבה יותר משאר האלבומים של נירוונה. אין מסר אחד באלבום הזה. האלבום נע בין התואר 'דובר הנוער המרדן' לבין 'וידויים של מוח במשבר'. שיר פחות אהוב? On A Plain. שיר ענק. מעביר לך תחושה ממש טובה. גם המילים משתלבות היטב עם המוזיקה. רוח האווירה של האלבום היא של זרקנות, זעם, מרד, בלבול, מרירות, אחווה, פחד, סרקזם. אבל בעיקר, הרבה הרבה מרד נעורים. לדעתי רוח האווירה באלבום מתבטאת הכי טוב בקליפים של Smells Like Teen Spirit ו Come As You Are. קצת קשה להסביר מה הולך בכל קליפ בלי לאבד את האווירה שבו, ולכן פשוט תראו את שני הקליפים המשובחים האלה ותבינו. האלבום הוא אלבום חשוב להיסטורית הרוק, ואולי אפילו חותם את השנים הקלאסיות של הרוק. האלבום הוא האוונגרד ומעצב הגראנג' העיקרי. למען האמת, האלבום הזה הוא מה שאני מגדיר 'אחרון גיבורי הרוק'. האלבום הזה סתם את תקופת הרוקנ'רול מבחינתי. את תקופת המרדנות. את תקופת האנטי והחדשנות שהרוקנ'רול הביא משנות ה60 ועד שנות ה90. לדעתי האלבום הזה עיצב את הדור האחרון של אנשים שאפשר להגדיר בתור מרדנים. אחרי זה (כמעט) הכל זבל. האלבום הזה הוא קולו האחרון של דורות של בני נוער מרדנים, החל מאלביס, וקלה בקורט קוביין. עד היום אפשר לראות קבוצות של בני נוער שאחד מהם הולך עם מכנסי ג'ינס רחבות וקרועות, חולצה גזורה, וחולצת כפתורים-משבצות עליה, עם שיער ארוך. או אפשר לראות את חברו הולך עם סתם ג'ינס, וסתם חולצה ארוכה, עם שיער ארוך. ועוד אחד. ועוד אחד. מבחינה מוזיקלית, האלבום גיבש סופית את הז'אנר שקיים עד היום שנקרא 'גראנג'. כל רגע באלבום הזה הוא גראנג'. הדיסטורשן השמן (שלא כמו במטאל, ששם הדיסטורשן מאד צעקני) והבועט, הקול הצרוד והגברי, הבאס שמחטיב את הקצב ואת הריפ, המפוחיות, ההד בגיטרה, הסולואים הכבדים והאיטיים, הטופים הרועמים. כל אלה משפיעים על כל להקת רוק מאז ועד היום. כמו כן קמו חקיינים רבים ללהקה (Pearl Jam, Creed, Papa Roach) חלקם מצליחים יותר, חלקם פחות. ציון סופי: 10 מתוך 10. אחד האהובים עלי. כמה תוספות: האלבום גם עזר לעצב את הסאונד של הפּאנק - ז'אנר הרוק שהתפתח אחרי הגראנג'.האלבום בעצם הכריע את המערכה הסופית בין הפוזה הבלתי סופית והמאד מלאכותית שהמטאל של שנות השמונים עיצב לבין הרגשות הפשוטים והכנים שהגראנג' הראה, ובכך בעצם הראה שהאמיתיות והצעקה הפשוטה של הנוער היא שתקבע את פני הנוער החדש. האלבום הדיח את האלבום של מייקל ג'קסון ממצעד האלבומים. המיוחד בכך, שבאותה תקופה, רוב הצריכה של מוזיקה נעה בין מוזיקת פופ זולה (כגון להקות כמו אבא ובלונדי), מוזיקת רוק גלאם (אירוסמית', בון ג'ובי) ומוזיקה שגבלה באלקטרוני ובאווירה (דפאצ' מוד). לאחר השקט היצירתי של מטאליקה והשקט היצירתי של גאנז אנד רוזז, ירדו קצת המטאל והרוק הכבד למחתרת ונהיו קצת יותר 'קשוחים' וכבדים. אז מצד אחד החזיק נוורמיינד את הרוק הכבד לקידמה.מצד שני, נירוונה הראו את הצד האמיתי של הנוער, בלי פוזות, בלי שחור, בלי שטן, ובלי לשחק אותה קשוחים. כשהזמינו אותם לראיון למגזין רוק כבד. הם באו עם שמאלות. ערכו של האלבום גם עלה מאד כמובן אחרי שהתאבד הסולן שכתב את רוב החומר הלא הוא קורט קוביין. לדעתי זה שהוא התאבד הביא נופח סופי למסקנות שאפשר להגיע איתם לגבי הקונטקסט של האלבום. בגלל זה רבים מחשיבים את האלבום כאובר-רייטד. קל להאשים את האלבום בכך, בעיקר כי הוא לא מיינסטרימי ולא קולע לטעמם של רבים, ולא פשוט למצוא את הגאונות בתוך "הרעש בעל ארבעת האקורדים הזה". האלבום הוא אחד הסימנים הידועים של שנות ה-90, וזכה לפרסים ותארים רבים. על העטיפה מצוייר תינוק שטובע בשביל להשיג כסף. המסר יחסית בנאלי ולא מקורי, אבל לשים תמונה כזאת על העטיפה של הדיסק בעצם הפך את ההתרסה שהאלבום מביא לחיצונית. זאת אומרת, ההורים שלך שומעים רק רעש מהאלבום, אבל כשהם יראו את העטיפה... המתופף של הלהקה, שהיה גורם משפיע גם בעיצוב הסאונד של הלהקה, וגם בעבודה על החומר עצמו, הקים כמה שנים אחרי פירוק הלהקה (לאחר התאבדותו של קורט) את הלהקה המצליחה (בצדק, לא רק בגלל השם של המתופף) Foo Fighters. הלהקה אמנם הלכה על רוק כבד קצת יותר בנאלי, ואפילו מעט פּאנקי, אבל נחשבת מוצלחת.
