ציףציף1000
New member
../images/Emo16.gif שבת שלום לכולם ../images/Emo16.gif
וההמלצה שלי להשבוע, באיחור קטן, היא על האלבום החדש של קייט בוש, Aerial. אני מודה שלא הייתי אוהדת גדולה של בוש בעבר, או אוהדת בכלל. לא אהבתי את קולה הצייצני, ואת המניירות התאטרליות שלה, שלטעמי האפילו על המוסיקה שיצרה. לא הבנתי מדוע המבקרים - וקהל אוהדי המוסיקה בבריטניה - כל כך מת עליה. כעת הוציאה בוש אלבום חדש, לאחר 12 שנות שתיקה. ההייפ סביבו היה מספיק בכדי לפחות לעורר את סקרנותי להאזין לו - ולהפתעתי גיליתי אלבום נפלא ומרגש, ששינה את דעתי על בוש. כמה מילים על בוש: ההתייחסות לבוש בתקשורת הבריטית כוללת, בדרך כלל, שימוש בשמות תואר כגון "מוזרה", "מתבודדת", "שבירה מבחינה נפשית" ועוד כהנה תארים, אותם היא עצמה דוחה לחלוטין. מאידך, אי אפשר להכחיש שבוש מתרחקת מכל פרסום, ושומרת בקנאות על פרטיותה - יותר ויותר עם השנים. בכל הקריירה שלה, היא יצאה לסיבוב הופעות אחד ויחיד, בשנת 1979, ומלבדו הופיעה רק במספר מצומצם של ארועים פומביים. היא בקושי מודה בקיומו של פחד-במה משתק, המונע ממנה להופיע, ולגבי סיבוב ההופעות היחיד שלה היא טוענת לחילופין שהוא היה "נהדר" ו"נורא". סיפורה של בוש מתחיל באמצע שנות השבעים. בוש קיבלה חינוך מוסיקלי מקיף עוד כילדה, והחלה לכתוב שירים בגיל צעיר מאוד. עוד בהיותה נערה, היא הקליטה דמו שהגיע דרך חבר של חבר של אחיה, לידי דייב גילמור. דייב התלהב, ומימן על חשבונו הקלטה יותר מקצועית, עם ליווי מוסיקלי מלא. את ההקלטה הזו הוא השמיע לאנשי EMI (בעת העבודה על WYWH, לדבריו). EMI החתימו את בוש, אך מפאת גילה הצעיר הם נתנו לה עוד כמה שנים לסיים את לימודיה. בוש למדה פיתוח קול, פנטומימה, ריקוד ובגיל 17 הוציאה את אלבומה הראשון, The Kick Inside. האלבום - והסינגלים שיצאו מתוכו, שהראשון שבהם היה Wuthering Heights - זכו להצלחה עצומה באנגליה, למרות שסגנונה של בוש היה רחוק ממה שהיה פופולרי באותם ימים. האלבום יצא בעיצומם של גלי הפאנק והדיסקו, ולא נשמע בכלל כמוהם - או כמו כל דבר אחר שהיה אז. אבל הוא הספיק לבסס אותה כיוצרת, ולמבקרים היה ברור שהיא איננה ניצוץ חד-פעמי. במהלך השנים הבאות הוציאה בוש מספר אלבומים, עם הצלחה ברמות משתנות. בהדרגה, היא הלכה ונטלה לידיה את השליטה באלבומיה, והפיקה אותם בעצמה - לתדהמתם ומורת רוחם של אנשי EMI, שבאותם ימים לא האמינו שבחורה - ועוד כל כך צעירה - מסוגלת להפיק אלבום. עם השנים, ביססה בוש את עצמה כאחת היוצרות החשובות ביותר בבריטניה, ומעמדה כיום הוא ללא עוררין. אף כי היא עצמה פרפקציוניסטית ולעולם אינה מרוצה מאלבומיה - כך לדבריה-שלה - המבקרים היללו כל דבר שעשתה. במקביל, הלכה בוש והתרחקה מאור הזרקורים. כאמור, היא יצאה לסיבוב הופעות אחד ויחיד, וכיום מסרבת בכלל לשקול להופיע. היא גם החלה להתרחק מארועים חברתיים וב-15 השנים האחרונות חיה הרחק מלונדון, מהתקשורת, ומהעולם בכלל. התרחקותה רק התגברה לאחר שילדה את בנה, אלברט, בסוף שנות התשעים. ככל שבוש התרחקה מהתקשורת, כך גבר העניין של התקשורת בה. בהעדר כל ראיונות עמה או מידע רשמי, פרחו השמועות על חייה, ודמותה נהייתה אפופה הילה של מסתורין, גדולה מהחיים. השתיקה הארוכה מאז האלבום האחרון שהוציאה, בשנת 1993, רק הגבירה את המסתורין. הציפיה לאלבום החדש שלה - ששמועות על הקלטתו פרחו כבר לפני שנים - היתה עצומה. האלבום החדש הוקלט כולו באולפן הפרטי של בוש, שבנתה בביתה, ואם להאמין למיתוס שנבנה סביבה, הוא משקף אותו נאמנה: אלבום מסתורי, רגשי, שאינו דומה לשום דבר אחר ששמעתם. האזנה לאלבום היא כמו לצאת למסע אפי למקומות זרים ומוזרים, שלא ראינו מקודם, כאשר בוש היא המובילה. זהו אלבום מרגש, מטלטל, מאתגר, מרגיע ומעורר בו זמנית, אלבום שהוא מעל לזמן ולמקום. אלבום פותח ראש. המבקר ג'ים אירווין, שכתב את הביקורת על האלבום עבור Mojo פתח את הסקירה שלו במילים "לסיכום: קייט בוש היא האמן(ית)-מוסיקאית הבריטי(ת) הגדולה ביותר, ואלבום זה הוא יצירת המופת שלה. קוראים נאמנים יודעים שאינני נוהג להשתמש בתאורים מוגזמים, אבל אני לא יכול להשתמש במונחים יותר חלשים מאלו. אלו הן העובדות". לאלבום שני חלקים - כל אחד בדיסק נפרד. הראשון כולל 7 שירים תחת הכותרת A Sea of Honey. החלק השני הוא סוויטה ב-9 חלקים בשם A Sky of Honey. האלבום מבוסס בעיקרו על קלידים - שקטים, זורמים, עקשניים - ומחוזקים על ידי גיטרות חדות, ותופים אגרסיביים. אבל זה לא העיקר: העיקר הוא האווירה, מעין ערפילים דרכם מבליחים אורות, הבזקים, של שמש ושל משהו... אחר. זה גם לא הטקסטים עצמם, שהם מפתיעים: ב-Pi, לדוגמא, שרה בוש את הסיפרות במספר הפיי, אחת אחר השניה - ולמרות זאת, זהו קטע אדיר. כפי שאמר אחד המבקרים: בוש *באמת* מסוגלת לשיר את ספר הטלפונים. ב-King of the Mountain, שרה בוש על אלביס, החי עדיין אולי באיזו שנגרי-לה מסתורית. "ברטי" הוא שיר אהבה לבנה הקטן, ו"גברת ברטולוצי" הוא שיר על עקרת בית, הנכנסת לטראנס בעודה מכבסת את הכביסה במכונה. בבית החוזר שרה בוש: "מכונת כביסה.... מכונת כביסה... מכונת כביסה.. מכונת כביסה..." ולמרות זאת, אנחנו מרותקים לחלוטין לשירתה, כאילו היא מגלה לנו את סודות החיים. בעצם, אפשר לתאר את כל היצירה ככזו: בוש מכניסה אותנו לטראנס, של אור וצל, של רגש כל כך עמוק שאנו מאבדים את הקרקע - רגש שנע בין האהבה העצומה והשמחה בבנה הקטן, ליגון הנורא של אובדן אמה - טראנס של אהבת חיים כמעט ללא-גבולות. לחלק מהשירים - כולם, בעצם - יש הרבה מהמשותף עם המנונים כנסייתיים, מזמורים דתיים גרגוריאניים מימי-הביניים - מבחינת האווירה שלהם, לא מבחינת המבנה המוסיקלי, כמובן. כמו טיול בתוך קתדרלה גותית אפלה, כאשר קרני האור חודרות דרך הויטראז'ים הצבעוניים ומטילים פסים ארוכים לאורך הרצפה. לא קשה להמליץ על בוש לאוהדי פינק פלויד, שכן אלו מכם שאוהבים את הפלויד - ובעיקר את תקופת פוסט-בארט - יתחברו בקלות לאלבום הזה, לדעתי. יש בו את אותו חיפוש אחר המופלא, אשר איפיין את הפלוידים, בתקופה זו.
וההמלצה שלי להשבוע, באיחור קטן, היא על האלבום החדש של קייט בוש, Aerial. אני מודה שלא הייתי אוהדת גדולה של בוש בעבר, או אוהדת בכלל. לא אהבתי את קולה הצייצני, ואת המניירות התאטרליות שלה, שלטעמי האפילו על המוסיקה שיצרה. לא הבנתי מדוע המבקרים - וקהל אוהדי המוסיקה בבריטניה - כל כך מת עליה. כעת הוציאה בוש אלבום חדש, לאחר 12 שנות שתיקה. ההייפ סביבו היה מספיק בכדי לפחות לעורר את סקרנותי להאזין לו - ולהפתעתי גיליתי אלבום נפלא ומרגש, ששינה את דעתי על בוש. כמה מילים על בוש: ההתייחסות לבוש בתקשורת הבריטית כוללת, בדרך כלל, שימוש בשמות תואר כגון "מוזרה", "מתבודדת", "שבירה מבחינה נפשית" ועוד כהנה תארים, אותם היא עצמה דוחה לחלוטין. מאידך, אי אפשר להכחיש שבוש מתרחקת מכל פרסום, ושומרת בקנאות על פרטיותה - יותר ויותר עם השנים. בכל הקריירה שלה, היא יצאה לסיבוב הופעות אחד ויחיד, בשנת 1979, ומלבדו הופיעה רק במספר מצומצם של ארועים פומביים. היא בקושי מודה בקיומו של פחד-במה משתק, המונע ממנה להופיע, ולגבי סיבוב ההופעות היחיד שלה היא טוענת לחילופין שהוא היה "נהדר" ו"נורא". סיפורה של בוש מתחיל באמצע שנות השבעים. בוש קיבלה חינוך מוסיקלי מקיף עוד כילדה, והחלה לכתוב שירים בגיל צעיר מאוד. עוד בהיותה נערה, היא הקליטה דמו שהגיע דרך חבר של חבר של אחיה, לידי דייב גילמור. דייב התלהב, ומימן על חשבונו הקלטה יותר מקצועית, עם ליווי מוסיקלי מלא. את ההקלטה הזו הוא השמיע לאנשי EMI (בעת העבודה על WYWH, לדבריו). EMI החתימו את בוש, אך מפאת גילה הצעיר הם נתנו לה עוד כמה שנים לסיים את לימודיה. בוש למדה פיתוח קול, פנטומימה, ריקוד ובגיל 17 הוציאה את אלבומה הראשון, The Kick Inside. האלבום - והסינגלים שיצאו מתוכו, שהראשון שבהם היה Wuthering Heights - זכו להצלחה עצומה באנגליה, למרות שסגנונה של בוש היה רחוק ממה שהיה פופולרי באותם ימים. האלבום יצא בעיצומם של גלי הפאנק והדיסקו, ולא נשמע בכלל כמוהם - או כמו כל דבר אחר שהיה אז. אבל הוא הספיק לבסס אותה כיוצרת, ולמבקרים היה ברור שהיא איננה ניצוץ חד-פעמי. במהלך השנים הבאות הוציאה בוש מספר אלבומים, עם הצלחה ברמות משתנות. בהדרגה, היא הלכה ונטלה לידיה את השליטה באלבומיה, והפיקה אותם בעצמה - לתדהמתם ומורת רוחם של אנשי EMI, שבאותם ימים לא האמינו שבחורה - ועוד כל כך צעירה - מסוגלת להפיק אלבום. עם השנים, ביססה בוש את עצמה כאחת היוצרות החשובות ביותר בבריטניה, ומעמדה כיום הוא ללא עוררין. אף כי היא עצמה פרפקציוניסטית ולעולם אינה מרוצה מאלבומיה - כך לדבריה-שלה - המבקרים היללו כל דבר שעשתה. במקביל, הלכה בוש והתרחקה מאור הזרקורים. כאמור, היא יצאה לסיבוב הופעות אחד ויחיד, וכיום מסרבת בכלל לשקול להופיע. היא גם החלה להתרחק מארועים חברתיים וב-15 השנים האחרונות חיה הרחק מלונדון, מהתקשורת, ומהעולם בכלל. התרחקותה רק התגברה לאחר שילדה את בנה, אלברט, בסוף שנות התשעים. ככל שבוש התרחקה מהתקשורת, כך גבר העניין של התקשורת בה. בהעדר כל ראיונות עמה או מידע רשמי, פרחו השמועות על חייה, ודמותה נהייתה אפופה הילה של מסתורין, גדולה מהחיים. השתיקה הארוכה מאז האלבום האחרון שהוציאה, בשנת 1993, רק הגבירה את המסתורין. הציפיה לאלבום החדש שלה - ששמועות על הקלטתו פרחו כבר לפני שנים - היתה עצומה. האלבום החדש הוקלט כולו באולפן הפרטי של בוש, שבנתה בביתה, ואם להאמין למיתוס שנבנה סביבה, הוא משקף אותו נאמנה: אלבום מסתורי, רגשי, שאינו דומה לשום דבר אחר ששמעתם. האזנה לאלבום היא כמו לצאת למסע אפי למקומות זרים ומוזרים, שלא ראינו מקודם, כאשר בוש היא המובילה. זהו אלבום מרגש, מטלטל, מאתגר, מרגיע ומעורר בו זמנית, אלבום שהוא מעל לזמן ולמקום. אלבום פותח ראש. המבקר ג'ים אירווין, שכתב את הביקורת על האלבום עבור Mojo פתח את הסקירה שלו במילים "לסיכום: קייט בוש היא האמן(ית)-מוסיקאית הבריטי(ת) הגדולה ביותר, ואלבום זה הוא יצירת המופת שלה. קוראים נאמנים יודעים שאינני נוהג להשתמש בתאורים מוגזמים, אבל אני לא יכול להשתמש במונחים יותר חלשים מאלו. אלו הן העובדות". לאלבום שני חלקים - כל אחד בדיסק נפרד. הראשון כולל 7 שירים תחת הכותרת A Sea of Honey. החלק השני הוא סוויטה ב-9 חלקים בשם A Sky of Honey. האלבום מבוסס בעיקרו על קלידים - שקטים, זורמים, עקשניים - ומחוזקים על ידי גיטרות חדות, ותופים אגרסיביים. אבל זה לא העיקר: העיקר הוא האווירה, מעין ערפילים דרכם מבליחים אורות, הבזקים, של שמש ושל משהו... אחר. זה גם לא הטקסטים עצמם, שהם מפתיעים: ב-Pi, לדוגמא, שרה בוש את הסיפרות במספר הפיי, אחת אחר השניה - ולמרות זאת, זהו קטע אדיר. כפי שאמר אחד המבקרים: בוש *באמת* מסוגלת לשיר את ספר הטלפונים. ב-King of the Mountain, שרה בוש על אלביס, החי עדיין אולי באיזו שנגרי-לה מסתורית. "ברטי" הוא שיר אהבה לבנה הקטן, ו"גברת ברטולוצי" הוא שיר על עקרת בית, הנכנסת לטראנס בעודה מכבסת את הכביסה במכונה. בבית החוזר שרה בוש: "מכונת כביסה.... מכונת כביסה... מכונת כביסה.. מכונת כביסה..." ולמרות זאת, אנחנו מרותקים לחלוטין לשירתה, כאילו היא מגלה לנו את סודות החיים. בעצם, אפשר לתאר את כל היצירה ככזו: בוש מכניסה אותנו לטראנס, של אור וצל, של רגש כל כך עמוק שאנו מאבדים את הקרקע - רגש שנע בין האהבה העצומה והשמחה בבנה הקטן, ליגון הנורא של אובדן אמה - טראנס של אהבת חיים כמעט ללא-גבולות. לחלק מהשירים - כולם, בעצם - יש הרבה מהמשותף עם המנונים כנסייתיים, מזמורים דתיים גרגוריאניים מימי-הביניים - מבחינת האווירה שלהם, לא מבחינת המבנה המוסיקלי, כמובן. כמו טיול בתוך קתדרלה גותית אפלה, כאשר קרני האור חודרות דרך הויטראז'ים הצבעוניים ומטילים פסים ארוכים לאורך הרצפה. לא קשה להמליץ על בוש לאוהדי פינק פלויד, שכן אלו מכם שאוהבים את הפלויד - ובעיקר את תקופת פוסט-בארט - יתחברו בקלות לאלבום הזה, לדעתי. יש בו את אותו חיפוש אחר המופלא, אשר איפיין את הפלוידים, בתקופה זו.
