שבת שלום לכולם

[ציףציף1000]

../images/Emo16.gif שבת שלום לכולם ../images/Emo16.gif

ולאור ההתעוררות בגזרת הסטונס, חשבתי שהגיע הזמן להמליץ גם עליהם, בשרשור השבת. הפעם ניתן כמה מילים על הרקע להתגבשות הלהקה בשנותיה הראשונות, ואם יהיה לי זמן יותר מאוחר, נמשיך הלאה עם הסיפור - שהוא ארוך, כידוע. הרולינג סטונס הם אחת הלהקות הוותיקות ביותר הפועלות כיום, וכמדומני הלהקה הכי וותיקה שעדיין פעילה, ולא רק ממחזרת אולדיז, למרות שהציניקנים יאמרו אחרת. הלהקה הוקמה בלונדון, בשנת 1963. היא התגבשה בתוך סצינת ה-R&B הלונדונית, שהחלה לפרוח אז. צעירים, מכל רחבי בריטניה, גילו בשנים שקדמו לכן את הרוקנרול האמריקאי, כאשר חלקם פנו לשורשים, למוסיקה השחורה שהזינה את רוב הרוק האמריקאי. איך זה קרה ולמה, זו שאלה שאלתית, אולי שאלת המפתח. מה לצעירים מפרברי לונדון, או ניוקאסל, או ליברפול, ולמוסיקה שחורה מדרום ארה"ב? לכאורה, כלום. אם נסתכל על מה שקורה היום בעולם, למשל, כאשר מיליארדים צורכים פופ אמריקאי לסוגיו, הרי שהמשיכה היא במרבית המקרים לפן היותר שטחי, שהוא המכנה המשותף הנמוך ביותר: המראה החיצוני של המבצעים הצעירים (ובעיקר הצעירות), הפוזות, הסלבריטאיות, לחנים פשוטים. שכחתי משהו? האופציה הזו היתה פתוחה גם בפני הצעירים האנגליים באותם ימים, אך הם - או לפחות חלקם - החליטו לפנות דווקא אל השוליים הקשים של הרוקנרול, למוסיקה שנכתבה ובוצעה ברובה על ידי שחורים עניים במקומות שכוחי אל, ושלעיתים לא זכתה, במולדתה, לתשומת לב רבה, או תשומת לב בכלל. יתכן שהם זיהו במוסיקה הזו הדים לפולק הבריטי; או שנמשכו לצד היותר בוטה, ישיר ומיני של השירים; או שכצעירים שבפניהם מעט הזדמנויות למוביליות חברתית, הם הזדהו עם סבלם של השחורים בדרום וכמותם שאפו לבטא את תסכולם בדרך אמנותית; או שהם עשו רומנטיזציה לאותם מחוזות רחוקים בהם העבדים קוטפים כותנה ושרים. או שכל הדברים נכונים, אבל זו לא הסיבה האמיתית. אולי הם פשוט זיהו מה זה הדבר האמיתי, המוסיקה שמדברת אל הרגש כמו גם אל השכל, הביטוי הטוב ביותר לחוויות שהם חוו בעצמם. בכל מקרה, אותם צעירים חובבי מוסיקה נמשכו לאותם מועדונים מעטים בלונדון, בהם נוגנה בעיקר מוסיקה אמריקאית. בדרך כלל, היה מדובר בג'אז מסורתי (היינו, פרה-שנות הארבעים), שנוגן על ידי חובבים אנגליים מבוגרים. בתחילה, ניסו הצעירים להשתלב באותם הרכבי ג'ז, אך חיבתם לבלוז, לרית'מ'נבלוז ולרוקנרול, לא העלתה קרנם בקרב הנגנים היותר מבוגרים, בלשון המעטה. אלו, ראו את ההתפתחויות המוסיקליות של שנות החמישים באותו אור שבו פרוגרים רואים את הפאנק. דהיינו, "גוועלד!". לצעירים לא נותרה ברירה אלא להקים הרכבים משלהם, הרכבים שבהדרגה דחקו את רגליהם של הג'זיסטים, מאותם מועדונים עצמם. הסטונס היו אחד מהרכבים אלו. חברי הלהקה הכירו זה את זה דרך אלקסיס קורנר, נגן בלוז אנגלי וותיק, שטיפח כשרונות צעירים בהרכב שבהנהגתו. הוא "שידך" ביניהם, לאחר שחלקם נגנו אתו, זמן מה. לאחר כמה חילופים, התייצב ההרכב סביב בריאן ג'ונס, מיק ג'אגר, קית' ריצ'ארדס, ביל וויימן, וצ'ארלי ווטס. בריאן ג'ונס הגיע מצ'לטנהם, עיירה בגבול וויילס. הוא גדל בסביבה מוסיקלית, במשפחה מהמעמד הבינוני, והתפרנס כנגן בלהקות ג'ז ובלוז מאז שהיה בן 16 בערך. ארבעת האחרים באו מלונדון. ג'אגר וריצ'ארדס הכירו זה את זה מאז הגנון. כשהיו בתיכון, הם התקרבו על רקע אהבתם המשותפת למוסיקה אמריקאית שחורה. מאז, הם ביחד. ביל וויימן היה מבוגר בכמה שנים מהאחרים (הוא יליד 1936), וצורף ללהקה כבסיסט בשל האמפליפיירים הענקיים שהיו לו. כך, על פי האגדה, בכל אופן. צ'ארלי ווטס היה מתופף ג'ז, שניגן במספר הרכבים קודם לכן, ופותה על ידי האחרים להצטרף אליהם, לאחר כמה בירות בפאב. מלבד ג'ונס, האחרים לא ראו את הנגינה בלהקה כקריירה. אופציה כזו פשוט לא היתה קיימת עדיין, מבחינה היסטורית.זה היה בשבילם תחביב כיפי בלבד. מיק ג'אגר למד באותם ימים באוניברסיטת לונדון, והוריו ייעדו לו קריירה מכובדת, אולי עתונאי, או פוליטיקאי. ריצ'ארדס היה, כצפוי, בוגר בית ספר לאמנות, שהיה מכור למוסיקה, אך לא ידע לאן פניו מועדות. צ'ארלי ווטס היה גרפיקאי, וכמדומני שגם הוא היה בוגר בית ספר לאמנות. וביל וויימן היה, אאל"ט, חשמלאי מוסמך, נשוי ואב לילד. החמישה החלו לנגן במועדוני הג'ז וכמו הרכבים אחרים באותם ימים, החלו לצבור אוהדים במהירות. השנים 1962-1963 היו שנות המפץ הגדול של הרוק הבריטי, כאשר דור שלם פנה לצרוך כשרונות מקומיים - ולייצרם. תעשיית הבידור המסורתית לא יכלה להתעלם מהתפתחות זו, אך גם לא ידעה בדיוק איך לאכול את זה. מרבית האמנים מאותו דור, נפלו לכן קרבן לאנשי עסקים ממולחים, שיישמו עליהם את הטריקים המשומשים שלהם בביזנס. הסטונס היו ברי מזל. הם שכרו כמנהל את אנדרו לוג אולדהם, צעיר בן-גילם, שעבד זה לא מכבר עם בריאן אפשטיין ועם מרי קוואנט, והיה בעל קשרים בעולם היחצנות הלונדוני. אולדהם אולי לא היה 'סוונגלי' והשפעתו על המוסיקה שלהם ועל התדמית שלהם היתה, בסופו של דבר, מועטה. אך הוא הצליח להרחיק מהם את הכרישים, לפחות חלקית, ולאפשר להם להתפתח אמנותית. הוא בוודאי לא נקט בגישה המסורתית, של "ניקוי" האמנים והגשתם לציבור כבידור חלבי לכל המשפחה. הוא נתן להם להיות עצמם: צעירים שבעטו במוסכמות החברתיות והאמנותיות של תקופתם, וניגנו בדיוק כפי שהם חשו. הסטונס, לכן, יותר מהביטלס, הם שהמציאו את מה שאנחנו מכירים כיום כ"להקת רוק". אולי בעצם אני צריכה להרחיב כאן. יש דברים שעבורי הם מובנים מאליהם, כי אני עוד זוכרת את זה, פחות או יותר. רובכם, לעומת זאת, לא יודעים על מה אני מדברת בכלל: על מנת להצליח בשואו ביזנס - בוודאי באנגליה - אמנים היו צריכים לפנות לקונצנזוס. הם היו צריכים להראות ולהתנהג כמו ילדים טובים, עם תסרוקת קצרה, חליפות ועניבות. הסתכלו בתמונות יחצנות של להקות רבות מתקופה זו - בוודאי הביטלס - ותבינו למה הכוונה. מנהלי הלהקות החניקו כל מידע שהיה יכול להיות קונטרוברסלי, כולל דברים שהיום נשמעים מצחיקים. כך, למשל, לנון לא לבש משקפיים בהופעות, למרות שהוא בקושי ראה בלעדיהם. וגם לא סיפרו לעיתונות שהוא נשוי. משחק התדמיות הזה היה טוטאלי. הציבור לא ידע, בעצם, מיהם באמת האמנים שלהם הם מאזינים. אמני הרוק, לעומת זאת, היו נאמנים כאמור למסורת הבלוז והרוק האמריקאי, לדבר האמיתי. הם לא קיבלו את המשחק הזה. בלשון פשוטה: אם השירים שלהם הם על החיים האמיתיים, כך הם גם ציפו מעצמם להתנהג, וזו התדמית שהם רצו לשווק - את עצמם, כמות שהם (פחות או יותר

). הסטונס מעולם לא שיחקו את המשחק. הם היו "הילדים הרעים", מהרגע הראשון. או, לפחות, מסשן הצילומים השני או השלישי שלהם.

 

[ציףציף1000]

חלק ב'

בשנותיהם הראשונות, הסטונס נגנו כמעט רק קאברים לשירי R&B ובלוז אמריקאיים. רק בשנת 1965, הם החלו לכתוב שירים בעצמם. הנה כמה מהשירים שהסטונס ביצעו, בתקופה הראשונה: That's How Strong My Love Is, לטעמי הקאבר הכי טוב שלהם. השיר נכתב ע"י רוזבלט ג'יימיסון ובוצע על ידי מספר אמנים, ביניהם או. וי. רייט, אוטיס רדינג, ופרסי סלדג'. שימו לב לצורת ההתנהגות שלהם על הבמה: הם מתנועעים בצורה משוחררת, שערם ארוך. מראה כזה, התנהגות כזו, נחשבו לשערורייתיים בזמנם. העתונות האנגלית היתה מלאה בסיפורי זוועה על נערים שסולקו מבית ספרם לאחר שגידלו את שערם, וכותרות כגון "האם תרשה לאחותך לצאת עם חבר ברולינג סטונס?". הם ממש ממש נחשבו לאיום על הסטטוס קוו החברתי באנגליה של אותם ימים. http://www.youtube.com/watch?v=QsRbt9t-i7A Little Red Rooster של ווילי דיקסון. הסטונס הכירו את הביצוע של האולין וולף. אחת מהאירוניות, מהן עושים כיום ההיסטוריונים מטעמים, היא שהסטונס ולהקות הדור הראשון בכלל, "מכרו" בחזרה למיינסטרים הלבן האמריקאי את מה שהם התעלמו ממנו: את הבלוז. זוהי דוגמא טובה: הקאבר עולה על המקור. תסתכלו איזה דבר גדולללל זה. אם הייתי צריכה להדגים לאיזה מאדימים בביקור, מה זה רוק, הייתי בוחרת בקליפ הזה. http://www.youtube.com/watch?v=Qr82vj5dDrU Not Fade Away של באדי הולי,I Just Wanna Make Love To You גם כן של ווילי דיקסון ו-I'm Alright של בו דידלי. איזו יופי של הופעה: אנרגטית, סוחפת. קחו בחשבון שלא היה משהו כזה קודם לכן. http://www.youtube.com/watch?v=52FB_AOgnbY

 

[The Eraser]

תודה רבה!

מאוד נהנתי לקרוא. אני לא יודע יותר מדי על הלהקה. מהתקופה המוקדמת אני לא מכיר גם יותר מדי שירים. הרבה זמן אני מתכנן לקנות את האוסף סינגלים the london years. מישהו יודע איפה אפשר למצוא אותו בארץ? השיר הכי מוקדם ששמעתי שלהם זה honky tonk woman ואולי איזה אלבום מוקדם יחסית שפעם אבאשלי קנה. עדיף לנסות את ההמלצות שהבאתם כאן או לקנות את האוסף? בקשר להופעה בארץ, אני מעדיף להישאר פסימי.

 

[ציףציף1000]

אצל הסטונס אין קיצורי דרך, לצערי

מדובר בלהקה שהקליטה כמה טונות שירים ב-45 שנים, וששיעור מדהים מהם הם יצירות מופת. אין ברירה אלא להכיר את הכל, או לפחות דברים מרכזיים מכל תקופה. The London Years הוא אוסף של כל הסינגלים + שירים נוספים, משנות השישים. זה אוסף מקיף מאוד, אולי אפילו יותר מדי, והוא כולל כמה קאברים מיותרים מתחילת דרכם. אבל זה מה שיש, אני מניחה, אם רוצים להכיר את הסינגלים של התקופה המוקדמת, ולדעתי זו גם התחלה טובה, למי שלא מכיר אותם בכלל. לגישתי, הסטונס היו להקת סינגלים עד 68', ולכן האלבומים שהוציאו עד אז, הם פחות חשובים. ניתן למצוא את האוסף במרבית החנויות אאל"ט. אני התחלתי מאוספי-סינגלים שיצאו בארץ באמצע שנות השבעים, ושהיו קצרים יותר. על כך הוספתי את מה שהקלטתי מהרדיו. כמה שנים לאחר מכן, למדתי להכיר גם את האלבומים החשובים מהשנים 68-73, שהם שיא יצירתם. אלו אינם אלבומים קלים, ולא הייתי ממליצה להתחיל מהם. "הונקי טונק ווימן" הוא משנת 69, שלב יחסית "מאוחר" בהתפתחות שלהם. השיר הוא הומוריסטי, לא רציני ומהווה מחווה למוסיקה של דרום ארה"ב, וניו אורלינס במיוחד. ניתן ללמוד ממנו על השורשים המוסיקליים שלהם וההשפעות עליהם, אבל לא מעבר לכך. אני אמשיך לכתוב גם מעבר לחלק ב', וזה ייתן לך לפחות תמונה כללית על הנושא. אני אצרף לינקים לשירים מרכזיים מכל תקופה - וזה, לדעתי, עדיף אפילו על קניית אוסף, לפחות בתור התחלה, עבור מי שלא מכיר אותם, או מכיר באופן שטחי בלבד.

 

[The Eraser]

דווקא התחלתי מהם...

יש לי בבית מהתקופה הזו בדיוק את let it bleed sticky fingers ואוסף שלהם שהיה לי בבית ממזמן ששם הכרתי אותם. פשוט כיף יותר להכיר את הלהקה מהתחלה. לפחות בשבילי.

 

[The Walrus]

יפה מאוד!

ציף, שאלה - אני מכיר את השירים המפורסמים של הרולינג סטונס, אבל לא הרבה יותר מזה. איזה שירים הם צפויים לבצע בהופעות (לפחות מאיזה תקופה)? אם אני רוצה עד אז בערך להכיר אותם (או לפחות מה שאני ישמע בהופעה), איזה דיסקים כדאי לי לקנות?

 

[ציףציף1000]

ראה התשובה למעלה ../images/Emo13.gif

ממה שקראתי ושמעתי, הם מבצעים שירים שלהם מכל התקופות. חברים, אין קיצורי דרך. אני מבינה שלא תכירו את הכל עד ספטמבר - זה לוקח שנים - אבל גם מה שהכרחי להכיר, זה המון. מה שכן, עד ספטמבר יש לנו זמן לסקור את יצירתם בפרוטרוט.

 

[drummer is in the ho]

fourty licks זה סבבה לשמוע ולהכיר את השירים

עד ההופעה... אני החלטתי שלא אחכה לספטמבר כי זה לא בטוח וגם כנראה אני יהיה בצבא .. מה את אומרת ציף עשיתי החלטה נכונה שאני נוסע לרומא לראות אותם ולא מחכה לראות אם הם יבואו לפה? ( אם אני מחכה כנראה שאני אפסיד את הטיסה ואז רק אקווה שיבואו)

 

[ציףציף1000]

זה בסדר גמור

אף פעם לא בטוח אם אמנים יופיעו כאן בסוף, גם כשיש חוזה חתום, בגלל המצב הבטחוני. לכן זה הגיוני ללכת על בטוח, אם אפשר, ולראות אותם בחו"ל.

 

[Anuerysm]

ועוד כשמדובר ברולינג סטונס

קשה להאמין שתהיה עוד הזדמנות לראות אותם, זה לא משהו שמסתכנים איתו

 

[drummer is in the ho]

טוב אני החלטתי שאני לא נוסע לרומא לסטונס!!

הדיל שהציעו לי ממש לא משתלם ולא שווה ובמקום זה אני עושה טיול רגלי או בסקוטלנד או באירלנד (קמפינג) ואולי באמצע נמצא מקום שמשמיע מוסיקה אירית או סקוטית(חולה על זה!!) וזהו נראה לי ש3700 לשלושה ימים ומקום ישיבה שישים מטר מהבמה ללא הסעות ממש לא משתלם ככה שאני אסע לטיול מגניב אחר... חבל אבל לא נורא העיקר שאת ווטרס ראיתי!

 

[The Walrus]

ובכל זאת - מאיפה להתחיל?

עם עדיפות לאלבומים הכי טובים, כמובן... ולאלה שהכי סביר שינוגנו בהופעה.

 

[ציףציף1000]

אין לי תשובה אחרת לתת לך

הם באמת מנגנים בהופעה שירים מכל התקופות שלהם, החל משנותיהם הראשונות ועד האחרונות. יש להם קטלוג ענקי, ואין להם בעיה למצוא 20-30 שירים שכל אחד מהם פוגע בול, ללא כל נפילת מתח, ואף לשנות את הסטליסט במהלך הטור. כפי שכתבתי, ננסה במהלך החודשים הקרובים לסקור מקסימום אלבומים שלהם, ואני אמשיך לכתוב על תולדותיהם, עם לינקים לשירים נבחרים. ככלל, התקופה הטובה ביותר שלהם היתה בין השנים 1968-1973. אבל אני לא ממליצה להתחיל מהאלבומים האלו. הם קשים לעיכול, אם אין הכירות מוקדמת של הלהקה. עדיף להתחיל מהסינגלים של אמצע שנות השישים. אני אכתוב עליהם בהמשך.

 

[The Walrus]

תודה על התגובה

בתור חובב פרוג ומוזיקה אלטרנטיבית סטייל רדיוהד, אין לי בעיה עם אלבומים "קשים לעיכול". הבנתי שיש להם הרבה מאוד אלבומים מוצלחים, אבל בכל זאת אני מבקש שם של אחד מוצלח במיוחד ששווה לקנות. איזה אלבומים מ68-73? אה, ואם זה משנה, אז אלה השירים שאני כבר מכיר (אני ודאי מכיר עוד, אבל אותם יש לי באייפוד ואני שומע בקביעות): Angie, As Tears Go By, Roby Tuesday, Wild Horses, Playing With Fire.

 

[ציףציף1000]

אוקיי

אולי כדאי שאסביר, קודם: כשאני אומרת "קשים לעיכול" הכוונה איננה מבחינה מוזיקולוגית. אלו אינם אלבומים מורכבים מבחינה מוסיקלית - אין בהם משקלים קיקיוניים או מקצבים אזוטריים. מדובר ברוק המבוסס על בלוז, שהוא נגיש לכל חובב/ת מוסיקה, באשר הם. הקושי כאן הוא בחוויה הכוללת שהאלבומים האלו מעבירים, בתוכן השירים, במסר שלהם. האלבומים שהסטונס עשו באותן שנים נוגעים בעצבים החשופים - של כולנו, בעצם. הם עוסקים במהות החוויה האנושית, במיוחד הרגעים הפחות-שמחים ופחות קלים שבה. התמודדות עם שירים כאלו אינה קלה. לקח לי שנים - שנים! - להבין מה הולך ב-Exile on Main Street, לדוגמא. לכל הפחות, צריך לדעתי להכיר את השורשים של הסטונס, על מנת לרכך את המפגש. אחרת, זה יכול להיות הלם מסויים, או דחייה. מכיוון שביקשת, אלו לטעמי ולטעם המבקרים האלבומים החשובים ביותר שלהם: Beggars Banquet (משנת 1968) Let It Bleed (משנת 1970) Sticky Fingers (משנת 1971) Exile on Main Street (משנת 1972) הייתי מוסיפה גם את Goat's Head Soup משנת 73, למרות שזה אינו אלבום אחיד ברמתו. אלבומים אלו נעשו בשנים בהם מיק טיילור היה הגיטריסט השני בלהקה, וזה אינו מקרי. כאמור, לפני 1968 הסטונס היו בעיקר להקת סינגלים. תעשיית המוסיקה נסבה עד אז סביב סינגלים, והאלבומים שהם הוציאו היו בינוניים. מתוכם, Out of Our Heads בגרסתו הבריטית מומלץ בתור אלבום ה-R&B הכי טוב שלהם. Aftermath נעשה בתקופה בה נכתבו חלק מהשירים שאתה מכיר, ולכן הצליל יהיה מוכר לך (אני מדברת כאן על הגרסה הבריטית כנ"ל), למרות שהאלבום ברובו מורכב מ"פילרים", כמנהג אותם ימים. האלבום הבא, Between The Buttons שיצא בתחילת 67 הוא אלבום חלש ולא מומלץ. (הדבר הכי טוב בו זו העטיפה, שהיתה חדשנית יחסית לאותם ימים). Satanic Majesties Request מסוף אותה שנה הוא נסיון כושל לעשות פסיכדליה. לאחר מכן הלהקה התעשתה, וחזרה למקורות, עם Beggars. אני אסקור את כל האלבומים והגלגולים האלו במפורט, בהמשך.

 

[Anuerysm]

האהובים עלי

הם Sticky Fingers Baggers Banquet בהופעה שאני ראיתי, הם עשו שלושה שירים מסטיקי פינגרז ושניים מלט איט בליד כשבדרך כלל הם עושים 3

 

[ציףציף1000]

תגובות? הגיגים? המלצות?

קצת קולנוע בטלוויזיה: בעוד כמה דקות, ב-Hot Fun, גרסה משנת 2002 למחזהו האלמותי של אוסקר ווילד, "חשיבותה של רצינות". זו קומדיה רומנטית קלאסית. בעצם, אין יותר קלאסי מזה. מומלץ ביותר.

 

[itaikuskus]

מה שכתבת ממש מעניין

הייתי מעוניין אם תרחיבי קצת על הגלגולים שעברה הלהקה, אם אפשר, כי זה דבר שאף פעם לא התעמקתי בו למרות שהייתי מעוניין. המלצות זה 2 אלבומים שיצאו ללהקה, אני חושב ששניהם ב1965 אחד מהם december's children, מתחיל עם הקאבר למריאן פיית'פול (אני מקווה שזה באמת שלה), as tears go by , מיק ג'אגר מראה שהוא יודע להיות גם רגיש ונוגה חוץ מהחוצפה והATITUDE הרגילים שלו. יש שם הרבה קטעים מהופעות, כולל get off of my cloud המצוין, והשירים הם באמת רוקנרול שורשי, לא מתחכם, ישר ולענין. הקו הזה נשמר גם באלבום out of our heads, שמופק לדעתי קצת יותר טוב, הסאונד של הגיטרות יותר חם, והשירים הפותחים mercy,mercy ו-hitch hike (שהריף שלו מזכיר בצורה מאוד חשודה את there she goes של הולווט אנדרגראונד, שיצא באלבום שלהם רק ב1967). כמובן שגולת הכותרת הוא הלהיט satisfaction, אבל אני אוהב ממש שם כמעט כל שיר, ריפים בלוזיים נהדרים ,ושירים שקטים מעולים (play with fire). זהו, 2 אלה מאוד מומלצים.

 

[ציףציף1000]

As Tears Go By

היה אחד השירים הראשונים שג'אגר וריצ'ארדס כתבו ביחד. הם כתבו אותו במיוחד עבור פיית'פול, שמנהלה באותה עת היה אנדרו אולדהם, מנהלם של הסטונס. הם הכירו אותה, דרכו. אי אפשר להמנע כאן מהרכילות הזולה: פיית'פול יצאה עם ריצ'ארדס - טוב, שכבה אתו - אבל ג'אגר היה זה שהתאהב בה, וריצ'ארדס ויתר עליה למענו. הרומן ביניהם היה אחת מגולות הכותרת של מה שאנו קוראים כיום "הסיקסטיז". December's Children היה אחד מהאלבומים האמריקאיים של הסטונס. באותם ימים, אלבומים יצאו בטרקליסט שונה באנגליה וארה"ב, ולעיתים גם שמות שונים ועטיפות שונות. זה היה המקרה כאן. אני מבינה שיש לך את הגרסה הבריטית (המקורית) של Out of Our Heads? זו הגרסה שכולה - או כמעט כולה - קאברים מעולים לשירי R&B. בעצם, אולי לא, אם יש לך את הגרסה עם Satisfaction, זה האלבום האמריקאי; בבריטניה השיר לא נכלל באלבום. הוא היה סינגל בלבד. ולו ריד גנב במודע את הריף מ-hitch hike, והודה בכך בפה מלא.

 

[itaikuskus]

יפה, תודה על המידע

בכל מקרה, גם hitch hike וגם there she goes שירים מעוליםץ. מריאן פיית'פול הופיעה במיזם של הסטונז rocknroll circus שעליו דובר כאן פעם, היא לא ממש עניינה אותי, וכל פעם אני נאלץ להעביר קדימה, כדי לראות את הdirty mac.