ציףציף1000
New member
../images/Emo16.gif שבת שלום לכולם ../images/Emo16.gif
ולאור ההתעוררות בגזרת הסטונס, חשבתי שהגיע הזמן להמליץ גם עליהם, בשרשור השבת. הפעם ניתן כמה מילים על הרקע להתגבשות הלהקה בשנותיה הראשונות, ואם יהיה לי זמן יותר מאוחר, נמשיך הלאה עם הסיפור - שהוא ארוך, כידוע. הרולינג סטונס הם אחת הלהקות הוותיקות ביותר הפועלות כיום, וכמדומני הלהקה הכי וותיקה שעדיין פעילה, ולא רק ממחזרת אולדיז, למרות שהציניקנים יאמרו אחרת. הלהקה הוקמה בלונדון, בשנת 1963. היא התגבשה בתוך סצינת ה-R&B הלונדונית, שהחלה לפרוח אז. צעירים, מכל רחבי בריטניה, גילו בשנים שקדמו לכן את הרוקנרול האמריקאי, כאשר חלקם פנו לשורשים, למוסיקה השחורה שהזינה את רוב הרוק האמריקאי. איך זה קרה ולמה, זו שאלה שאלתית, אולי שאלת המפתח. מה לצעירים מפרברי לונדון, או ניוקאסל, או ליברפול, ולמוסיקה שחורה מדרום ארה"ב? לכאורה, כלום. אם נסתכל על מה שקורה היום בעולם, למשל, כאשר מיליארדים צורכים פופ אמריקאי לסוגיו, הרי שהמשיכה היא במרבית המקרים לפן היותר שטחי, שהוא המכנה המשותף הנמוך ביותר: המראה החיצוני של המבצעים הצעירים (ובעיקר הצעירות), הפוזות, הסלבריטאיות, לחנים פשוטים. שכחתי משהו? האופציה הזו היתה פתוחה גם בפני הצעירים האנגליים באותם ימים, אך הם - או לפחות חלקם - החליטו לפנות דווקא אל השוליים הקשים של הרוקנרול, למוסיקה שנכתבה ובוצעה ברובה על ידי שחורים עניים במקומות שכוחי אל, ושלעיתים לא זכתה, במולדתה, לתשומת לב רבה, או תשומת לב בכלל. יתכן שהם זיהו במוסיקה הזו הדים לפולק הבריטי; או שנמשכו לצד היותר בוטה, ישיר ומיני של השירים; או שכצעירים שבפניהם מעט הזדמנויות למוביליות חברתית, הם הזדהו עם סבלם של השחורים בדרום וכמותם שאפו לבטא את תסכולם בדרך אמנותית; או שהם עשו רומנטיזציה לאותם מחוזות רחוקים בהם העבדים קוטפים כותנה ושרים. או שכל הדברים נכונים, אבל זו לא הסיבה האמיתית. אולי הם פשוט זיהו מה זה הדבר האמיתי, המוסיקה שמדברת אל הרגש כמו גם אל השכל, הביטוי הטוב ביותר לחוויות שהם חוו בעצמם. בכל מקרה, אותם צעירים חובבי מוסיקה נמשכו לאותם מועדונים מעטים בלונדון, בהם נוגנה בעיקר מוסיקה אמריקאית. בדרך כלל, היה מדובר בג'אז מסורתי (היינו, פרה-שנות הארבעים), שנוגן על ידי חובבים אנגליים מבוגרים. בתחילה, ניסו הצעירים להשתלב באותם הרכבי ג'ז, אך חיבתם לבלוז, לרית'מ'נבלוז ולרוקנרול, לא העלתה קרנם בקרב הנגנים היותר מבוגרים, בלשון המעטה. אלו, ראו את ההתפתחויות המוסיקליות של שנות החמישים באותו אור שבו פרוגרים רואים את הפאנק. דהיינו, "גוועלד!". לצעירים לא נותרה ברירה אלא להקים הרכבים משלהם, הרכבים שבהדרגה דחקו את רגליהם של הג'זיסטים, מאותם מועדונים עצמם. הסטונס היו אחד מהרכבים אלו. חברי הלהקה הכירו זה את זה דרך אלקסיס קורנר, נגן בלוז אנגלי וותיק, שטיפח כשרונות צעירים בהרכב שבהנהגתו. הוא "שידך" ביניהם, לאחר שחלקם נגנו אתו, זמן מה. לאחר כמה חילופים, התייצב ההרכב סביב בריאן ג'ונס, מיק ג'אגר, קית' ריצ'ארדס, ביל וויימן, וצ'ארלי ווטס. בריאן ג'ונס הגיע מצ'לטנהם, עיירה בגבול וויילס. הוא גדל בסביבה מוסיקלית, במשפחה מהמעמד הבינוני, והתפרנס כנגן בלהקות ג'ז ובלוז מאז שהיה בן 16 בערך. ארבעת האחרים באו מלונדון. ג'אגר וריצ'ארדס הכירו זה את זה מאז הגנון. כשהיו בתיכון, הם התקרבו על רקע אהבתם המשותפת למוסיקה אמריקאית שחורה. מאז, הם ביחד. ביל וויימן היה מבוגר בכמה שנים מהאחרים (הוא יליד 1936), וצורף ללהקה כבסיסט בשל האמפליפיירים הענקיים שהיו לו. כך, על פי האגדה, בכל אופן. צ'ארלי ווטס היה מתופף ג'ז, שניגן במספר הרכבים קודם לכן, ופותה על ידי האחרים להצטרף אליהם, לאחר כמה בירות בפאב. מלבד ג'ונס, האחרים לא ראו את הנגינה בלהקה כקריירה. אופציה כזו פשוט לא היתה קיימת עדיין, מבחינה היסטורית.זה היה בשבילם תחביב כיפי בלבד. מיק ג'אגר למד באותם ימים באוניברסיטת לונדון, והוריו ייעדו לו קריירה מכובדת, אולי עתונאי, או פוליטיקאי. ריצ'ארדס היה, כצפוי, בוגר בית ספר לאמנות, שהיה מכור למוסיקה, אך לא ידע לאן פניו מועדות. צ'ארלי ווטס היה גרפיקאי, וכמדומני שגם הוא היה בוגר בית ספר לאמנות. וביל וויימן היה, אאל"ט, חשמלאי מוסמך, נשוי ואב לילד. החמישה החלו לנגן במועדוני הג'ז וכמו הרכבים אחרים באותם ימים, החלו לצבור אוהדים במהירות. השנים 1962-1963 היו שנות המפץ הגדול של הרוק הבריטי, כאשר דור שלם פנה לצרוך כשרונות מקומיים - ולייצרם. תעשיית הבידור המסורתית לא יכלה להתעלם מהתפתחות זו, אך גם לא ידעה בדיוק איך לאכול את זה. מרבית האמנים מאותו דור, נפלו לכן קרבן לאנשי עסקים ממולחים, שיישמו עליהם את הטריקים המשומשים שלהם בביזנס. הסטונס היו ברי מזל. הם שכרו כמנהל את אנדרו לוג אולדהם, צעיר בן-גילם, שעבד זה לא מכבר עם בריאן אפשטיין ועם מרי קוואנט, והיה בעל קשרים בעולם היחצנות הלונדוני. אולדהם אולי לא היה 'סוונגלי' והשפעתו על המוסיקה שלהם ועל התדמית שלהם היתה, בסופו של דבר, מועטה. אך הוא הצליח להרחיק מהם את הכרישים, לפחות חלקית, ולאפשר להם להתפתח אמנותית. הוא בוודאי לא נקט בגישה המסורתית, של "ניקוי" האמנים והגשתם לציבור כבידור חלבי לכל המשפחה. הוא נתן להם להיות עצמם: צעירים שבעטו במוסכמות החברתיות והאמנותיות של תקופתם, וניגנו בדיוק כפי שהם חשו. הסטונס, לכן, יותר מהביטלס, הם שהמציאו את מה שאנחנו מכירים כיום כ"להקת רוק". אולי בעצם אני צריכה להרחיב כאן. יש דברים שעבורי הם מובנים מאליהם, כי אני עוד זוכרת את זה, פחות או יותר. רובכם, לעומת זאת, לא יודעים על מה אני מדברת בכלל: על מנת להצליח בשואו ביזנס - בוודאי באנגליה - אמנים היו צריכים לפנות לקונצנזוס. הם היו צריכים להראות ולהתנהג כמו ילדים טובים, עם תסרוקת קצרה, חליפות ועניבות. הסתכלו בתמונות יחצנות של להקות רבות מתקופה זו - בוודאי הביטלס - ותבינו למה הכוונה. מנהלי הלהקות החניקו כל מידע שהיה יכול להיות קונטרוברסלי, כולל דברים שהיום נשמעים מצחיקים. כך, למשל, לנון לא לבש משקפיים בהופעות, למרות שהוא בקושי ראה בלעדיהם. וגם לא סיפרו לעיתונות שהוא נשוי. משחק התדמיות הזה היה טוטאלי. הציבור לא ידע, בעצם, מיהם באמת האמנים שלהם הם מאזינים. אמני הרוק, לעומת זאת, היו נאמנים כאמור למסורת הבלוז והרוק האמריקאי, לדבר האמיתי. הם לא קיבלו את המשחק הזה. בלשון פשוטה: אם השירים שלהם הם על החיים האמיתיים, כך הם גם ציפו מעצמם להתנהג, וזו התדמית שהם רצו לשווק - את עצמם, כמות שהם (פחות או יותר
). הסטונס מעולם לא שיחקו את המשחק. הם היו "הילדים הרעים", מהרגע הראשון. או, לפחות, מסשן הצילומים השני או השלישי שלהם.
ולאור ההתעוררות בגזרת הסטונס, חשבתי שהגיע הזמן להמליץ גם עליהם, בשרשור השבת. הפעם ניתן כמה מילים על הרקע להתגבשות הלהקה בשנותיה הראשונות, ואם יהיה לי זמן יותר מאוחר, נמשיך הלאה עם הסיפור - שהוא ארוך, כידוע. הרולינג סטונס הם אחת הלהקות הוותיקות ביותר הפועלות כיום, וכמדומני הלהקה הכי וותיקה שעדיין פעילה, ולא רק ממחזרת אולדיז, למרות שהציניקנים יאמרו אחרת. הלהקה הוקמה בלונדון, בשנת 1963. היא התגבשה בתוך סצינת ה-R&B הלונדונית, שהחלה לפרוח אז. צעירים, מכל רחבי בריטניה, גילו בשנים שקדמו לכן את הרוקנרול האמריקאי, כאשר חלקם פנו לשורשים, למוסיקה השחורה שהזינה את רוב הרוק האמריקאי. איך זה קרה ולמה, זו שאלה שאלתית, אולי שאלת המפתח. מה לצעירים מפרברי לונדון, או ניוקאסל, או ליברפול, ולמוסיקה שחורה מדרום ארה"ב? לכאורה, כלום. אם נסתכל על מה שקורה היום בעולם, למשל, כאשר מיליארדים צורכים פופ אמריקאי לסוגיו, הרי שהמשיכה היא במרבית המקרים לפן היותר שטחי, שהוא המכנה המשותף הנמוך ביותר: המראה החיצוני של המבצעים הצעירים (ובעיקר הצעירות), הפוזות, הסלבריטאיות, לחנים פשוטים. שכחתי משהו? האופציה הזו היתה פתוחה גם בפני הצעירים האנגליים באותם ימים, אך הם - או לפחות חלקם - החליטו לפנות דווקא אל השוליים הקשים של הרוקנרול, למוסיקה שנכתבה ובוצעה ברובה על ידי שחורים עניים במקומות שכוחי אל, ושלעיתים לא זכתה, במולדתה, לתשומת לב רבה, או תשומת לב בכלל. יתכן שהם זיהו במוסיקה הזו הדים לפולק הבריטי; או שנמשכו לצד היותר בוטה, ישיר ומיני של השירים; או שכצעירים שבפניהם מעט הזדמנויות למוביליות חברתית, הם הזדהו עם סבלם של השחורים בדרום וכמותם שאפו לבטא את תסכולם בדרך אמנותית; או שהם עשו רומנטיזציה לאותם מחוזות רחוקים בהם העבדים קוטפים כותנה ושרים. או שכל הדברים נכונים, אבל זו לא הסיבה האמיתית. אולי הם פשוט זיהו מה זה הדבר האמיתי, המוסיקה שמדברת אל הרגש כמו גם אל השכל, הביטוי הטוב ביותר לחוויות שהם חוו בעצמם. בכל מקרה, אותם צעירים חובבי מוסיקה נמשכו לאותם מועדונים מעטים בלונדון, בהם נוגנה בעיקר מוסיקה אמריקאית. בדרך כלל, היה מדובר בג'אז מסורתי (היינו, פרה-שנות הארבעים), שנוגן על ידי חובבים אנגליים מבוגרים. בתחילה, ניסו הצעירים להשתלב באותם הרכבי ג'ז, אך חיבתם לבלוז, לרית'מ'נבלוז ולרוקנרול, לא העלתה קרנם בקרב הנגנים היותר מבוגרים, בלשון המעטה. אלו, ראו את ההתפתחויות המוסיקליות של שנות החמישים באותו אור שבו פרוגרים רואים את הפאנק. דהיינו, "גוועלד!". לצעירים לא נותרה ברירה אלא להקים הרכבים משלהם, הרכבים שבהדרגה דחקו את רגליהם של הג'זיסטים, מאותם מועדונים עצמם. הסטונס היו אחד מהרכבים אלו. חברי הלהקה הכירו זה את זה דרך אלקסיס קורנר, נגן בלוז אנגלי וותיק, שטיפח כשרונות צעירים בהרכב שבהנהגתו. הוא "שידך" ביניהם, לאחר שחלקם נגנו אתו, זמן מה. לאחר כמה חילופים, התייצב ההרכב סביב בריאן ג'ונס, מיק ג'אגר, קית' ריצ'ארדס, ביל וויימן, וצ'ארלי ווטס. בריאן ג'ונס הגיע מצ'לטנהם, עיירה בגבול וויילס. הוא גדל בסביבה מוסיקלית, במשפחה מהמעמד הבינוני, והתפרנס כנגן בלהקות ג'ז ובלוז מאז שהיה בן 16 בערך. ארבעת האחרים באו מלונדון. ג'אגר וריצ'ארדס הכירו זה את זה מאז הגנון. כשהיו בתיכון, הם התקרבו על רקע אהבתם המשותפת למוסיקה אמריקאית שחורה. מאז, הם ביחד. ביל וויימן היה מבוגר בכמה שנים מהאחרים (הוא יליד 1936), וצורף ללהקה כבסיסט בשל האמפליפיירים הענקיים שהיו לו. כך, על פי האגדה, בכל אופן. צ'ארלי ווטס היה מתופף ג'ז, שניגן במספר הרכבים קודם לכן, ופותה על ידי האחרים להצטרף אליהם, לאחר כמה בירות בפאב. מלבד ג'ונס, האחרים לא ראו את הנגינה בלהקה כקריירה. אופציה כזו פשוט לא היתה קיימת עדיין, מבחינה היסטורית.זה היה בשבילם תחביב כיפי בלבד. מיק ג'אגר למד באותם ימים באוניברסיטת לונדון, והוריו ייעדו לו קריירה מכובדת, אולי עתונאי, או פוליטיקאי. ריצ'ארדס היה, כצפוי, בוגר בית ספר לאמנות, שהיה מכור למוסיקה, אך לא ידע לאן פניו מועדות. צ'ארלי ווטס היה גרפיקאי, וכמדומני שגם הוא היה בוגר בית ספר לאמנות. וביל וויימן היה, אאל"ט, חשמלאי מוסמך, נשוי ואב לילד. החמישה החלו לנגן במועדוני הג'ז וכמו הרכבים אחרים באותם ימים, החלו לצבור אוהדים במהירות. השנים 1962-1963 היו שנות המפץ הגדול של הרוק הבריטי, כאשר דור שלם פנה לצרוך כשרונות מקומיים - ולייצרם. תעשיית הבידור המסורתית לא יכלה להתעלם מהתפתחות זו, אך גם לא ידעה בדיוק איך לאכול את זה. מרבית האמנים מאותו דור, נפלו לכן קרבן לאנשי עסקים ממולחים, שיישמו עליהם את הטריקים המשומשים שלהם בביזנס. הסטונס היו ברי מזל. הם שכרו כמנהל את אנדרו לוג אולדהם, צעיר בן-גילם, שעבד זה לא מכבר עם בריאן אפשטיין ועם מרי קוואנט, והיה בעל קשרים בעולם היחצנות הלונדוני. אולדהם אולי לא היה 'סוונגלי' והשפעתו על המוסיקה שלהם ועל התדמית שלהם היתה, בסופו של דבר, מועטה. אך הוא הצליח להרחיק מהם את הכרישים, לפחות חלקית, ולאפשר להם להתפתח אמנותית. הוא בוודאי לא נקט בגישה המסורתית, של "ניקוי" האמנים והגשתם לציבור כבידור חלבי לכל המשפחה. הוא נתן להם להיות עצמם: צעירים שבעטו במוסכמות החברתיות והאמנותיות של תקופתם, וניגנו בדיוק כפי שהם חשו. הסטונס, לכן, יותר מהביטלס, הם שהמציאו את מה שאנחנו מכירים כיום כ"להקת רוק". אולי בעצם אני צריכה להרחיב כאן. יש דברים שעבורי הם מובנים מאליהם, כי אני עוד זוכרת את זה, פחות או יותר. רובכם, לעומת זאת, לא יודעים על מה אני מדברת בכלל: על מנת להצליח בשואו ביזנס - בוודאי באנגליה - אמנים היו צריכים לפנות לקונצנזוס. הם היו צריכים להראות ולהתנהג כמו ילדים טובים, עם תסרוקת קצרה, חליפות ועניבות. הסתכלו בתמונות יחצנות של להקות רבות מתקופה זו - בוודאי הביטלס - ותבינו למה הכוונה. מנהלי הלהקות החניקו כל מידע שהיה יכול להיות קונטרוברסלי, כולל דברים שהיום נשמעים מצחיקים. כך, למשל, לנון לא לבש משקפיים בהופעות, למרות שהוא בקושי ראה בלעדיהם. וגם לא סיפרו לעיתונות שהוא נשוי. משחק התדמיות הזה היה טוטאלי. הציבור לא ידע, בעצם, מיהם באמת האמנים שלהם הם מאזינים. אמני הרוק, לעומת זאת, היו נאמנים כאמור למסורת הבלוז והרוק האמריקאי, לדבר האמיתי. הם לא קיבלו את המשחק הזה. בלשון פשוטה: אם השירים שלהם הם על החיים האמיתיים, כך הם גם ציפו מעצמם להתנהג, וזו התדמית שהם רצו לשווק - את עצמם, כמות שהם (פחות או יותר