- היום אזכרה לאמא שלי

[יעל נועם]

../images/Emo16.gif../images/Emo141.gif - היום אזכרה לאמא שלי

27 שנים עברו, זה 851,472,000 שניות, אך זה יותר מכך - כי כל שניה בלעדיה היא הרבה יותר ארוכה הציטוט הוא ממכתב שאימי כתבה לאבי, כאשר נאלצה להפרד לכמה ימים מאבי וממני כאשר הייתי בת כמה חודשים: "את האמת שעדיין אני לא מתגעגעת הודות לשיטה שלי - לא לחשוב - כשרק אתם עולים במחשבתי תיכף אני מוצאת לי עיסוק אחר.".... כשאני כותבת אני נורא מתגעגעת..." זו גם הדרך שלי להתמודד. במשך השנים אנו משכללים את השיטה, או יותר נכון - מתרגלים להשתמש בה. עד שמגיע משהו שמזכיר, עד שמגיע רגע שהיא כל כך חסרה - לתמיכה, להתייעצות, לשיתוף במה שעוברים, להשוויץ עם הילדים, למילה טובה, לאהבה.

 

[3אדריאן היחיד]

ליבי איתך אישה יקרה../images/Emo201.gif

 

[אנילה1]

אמי נפטרה לפני 18 שנה ואני זוכרת רק דברים

טובים ממנה. את הדברים הרעים שכחתי.

 

[תפו ופוזה]

זה אחד הנושאים שאני מדחיקה../images/Emo57.gif

הקשר להורי גם אם אינו יומיומי כה משמעותי כה חזק

אני מתחברת לכל מילה שלך וחשה אותן נאמרות בתוגה .

מחבקת אותך

שלך ריקי

 

[אנילה1]

אני חושבת שמכיוון שרוב ההורים חיים הרבה זמן,

יותר מאשר לפני 50 שנה, גיל 90 להורינו זה כמעט נורמלי היום, אז הדור שלנו חווה איתם יותר חוויות, ולכן מותם הוא קשה יותר מאשר היה להורינו עם הוריהם. מות הורינו מגיע אלינו כשאנחנו בגלאים 60 70, וגם אנחנו פחות חזקים נפשית לפרידות. ויש משהו נוסף שלא היה אצל הורינו. הדור שלנו שם דגש על רגשות, אז לנו יותר קשה מאשר להורינו שלא "חשבו והרגישו" כל כך הרבה, וקבלו את דרך העולם כפשוטו. אם ההורה מת מבוגר אז שמחו שהלך בשיבה טובה, וגם יחסית בריא, ואם היה חולה אז בטח טוב שנגאל מייסוריו. אנחנו דור שפשוט לא רוצה להפרד, לא מההורים, ולא מהילדים. לנו זה ממש קשה. תחשבו על זה.

 

[תפו ופוזה]

אני סבורה שנתת את המענה!../images/Emo140.gif

אנו דור שמסרב להיפרד. חשה כל כך נכון את המשפט הזה כלפי ילדי וכלפי הורי. תודה שהארת.

 

[אנילה1]

ואוסיף עוד משהו. הדור שלנו מוצא את משמעות

החיים שלו בהוריו ובילדיו. זה מהות האושר שלנו. אנחנו לא יודעים להיות לעצמינו מעצמינו. להורינו היה ברור שכשהם יתבגרו הילדים ידאגו להם. כי התרבות של אותם זמנים הייתה ש"בשביל זה מביאים ילדים לעולם". וככה זה היה דורות על גבי דורות. הדור שלנו הוא הראשון שגידל ילדים לפי הפסיכולוגיה של הילד. הילד הוא במרכז, וההורים צריכים לספק לו את התנאים לגידולו. ילד יכול להיות גם בן 45 לצורך העניין

. לא עולה בדעת ילדינו שההורים שלו זקוקים לעזרה, או סתם לתשומת לב (מה זה?

). הם פשוט רגילים לקבל מהרגע שנולדו. לא לימדנו אותם לתת. הדור שלנו יצא קירח מכאן ומכאן. אנחנו למדנו לדאוג להורינו מצד אחד, ומצד שני לספק לילדינו הכל. הדור שלנו הוא ספק הנתינה המושלם, צרכיו הוא בנתינה עצמה. אם הורי מאושרים אז גם אני מאושרת, אם הם עצובים אז גם אני עצובה. הילדים שלי מאושרים אז ככה גם אני, אם הם לא מאושרים אז גם לי לא טוב, ואז אני עושההכל כדי שיהיו מאושרים. אני קוראת לדור שלנו דור סמרטוט הרצפה, מנקה טוב וכולם דורכים עליו. ואנחנו עוד אומרים תודה. אני מקווה שהנכדים שלנו יתמרדו לתפקיד ההורה הסמרטוטי וידרשו זכויות גם לעצמם. בינתיים אני רואה שילדינו כהורים יותר גרועים מאיתנו, נוסף לסמרטוטיות שלהם יש להם גם המון חרדות, שלנו לא כל כך היו, כי אולי באנו מעולם פחות מסובך משלהם, אני חושבת. אבל אני חושבת שזה יותר עניין של תרבות. אני למשל לא מבינה מדוע ילדים הפסיקו לשחק בחוץ? מדוע הם לא מדברים אחד עם השני פנים אל פנים. רק בפייסבוק איסיקיו וכאלה. מזל שבבית הספר אסרו על טלוויזיה ומחשב בהפסקות, וגם השימוש בנייד מוגבל. לפחות בבית הספר הם משחקים בהפסקות. היום ספורט זה מקום מאורגן ותחרותי. אין משחקים ספונטנים סתם כך. אני רואה אצלי שההצלחה של הנכד בנבחרת הכדורגל גורמת לבן שלי שמחה גדולה, ואם יש כישלון במשחק אז גם הוא והנכד עצובים יחד. הבן וכלתי נוסעים בשבתות בכל הארץ לתחרויות ספורט של הילדים שלהם. זה לא היה בדור שלנו.

 

[תפו ופוזה]

קצת קשה לי עם הדימויים

אבל המציאות קיימת.

 

[יעל נועם]

תודה למשתתפות בצערי.