לזכרם...

  • פותח הנושא nubi
  • פורסם בתאריך

Tal223

New member
../images/Emo16.gif../images/Emo16.gifלזכר שני הסבים של ילדי

שנפלו במלחמות ישראל ולא זכו לראות את ילדיהם גדלים ואת נכדיהם נולדים... עבורי זהו באמת היום הקשה בשנה, ועוד יותר מאז שאני אמא. אבא שלי נהרג כשהייתי ילדה בת 4 במלחמת יום הכיפורים ואבא של בעלי נהרג במלחמת ששת הימים כשהוא היה בן חצי שנה. מאז שאני אמא, היום הזה תמיד מלווה בפחדים העמוקים ביותר: מה יהיה אם הגורל יחזור לבקר וגם ילדי שלי יגדלו בלי אבא? כשבתי הגדולה היתה בת 4 (כמוני כשאבי נהרג) החרדה שליוותה אותי ביום הזיכרון היתה קשה מנשוא. והשנה ציון דרך מפחיד נוסף: בעלי בדיוק בגיל שאבי היה כשנהרג... הנסיון להפעיל את ההגיון ולנטרל את הפחד הלא רציונלי לא ממש מצליח, גם אם כלפי חוץ אני נוהגת כרגיל, בעיקר למען הילדים. היום בני בן ה-6 שאל אותי איך אבא שלי נהרג, וסיפרתי לו. הוא אמר שהוא רוצה ללכת לבית העלמין והבטחתי שאקח אותו בקרוב אבל לא ביום הזיכרון. גם את ליאור לקחתי לבקשתה בסביבות גיל 6, ופעם אחת גם לטקס הזיכרון ביום הכיפורים. אני לא יכולה לתאר לכם כמה היה לי קשה לראות אותה שם ליד הקבר, ולהיזכר בעצמי עומדת שם בגילה. שאלו בשרשור אחר על דברים שהאמהות הביאה לנו ולא ציפינו להם, אז זה מבחינתי אחד הקשים שבהם...
 

digabu

New member
../images/Emo16.gif../images/Emo16.gif לזכר שניים

דוד שלי, שנפל במלחמת יום הכיפורים ולא זכיתי להכיר אותו, נולדתי בעקבות השכול, כמה חודשים אחרי. ובן דוד שלי שנהרג בלבנון לפני כמעט חמש שנים, והוא רק בן 21. השנה, אני לראשונה עמדתי בצפירה עם ילד, שלי, בן.
 
למעלה