אגב, אני יודעת לחפור היטיב
קבל משו שפרסמתי היום בקומונה אחת, ותבין שלא כדאי... הכותרת הייתה:השאירו אותי בחוץ. וזה היה התוכן: היום בבוקר עלתה לי מחשבה לקחת מפתח. לא ידעת למה, אבל הההרהור עלה במוחי. כך סתם בלי סיבה הנראית לעין.. הרי אמא שלי תמיד נמצאת בבית, וגם אם היא יוצאת לקנות תופינים לשבת, היא תולה לי פתק חביב, נוסח הסגנון: ביתי יקירתי, יצאתי לסובב ברחובות. תתקשרי אלי מתוקתי. אמך יולדתך באהבה אין קץ. הפתק מעוטר בפרח או שניים ומוצג לתפארה במרכז הדלת החומה. כשאני נתקלת בפרק זה, אני מתקשרת לאמי והיא מספרת לי בפירוט על מקום המצאה, בתוספת הבטחה לקנות לי שלגון בטעם אננס. ואומרת לי גם איפה המפתח מצוי. פעם זה מתחת לכסאות, פעם זה אצל השכנה התימניה,ופעם זה בתוך הדלי של הספונג`ה. אבל היום , היום קרה משו אחר. שחררו אותנו מוקדם מהבצפר, בתרוץ הניקיון לפסח , בעיקרון, שמחה וששון. אך שוד ושבר. אני באה הביתה ומקדם את פני דלת חומה, ונעולה.כן!! נ-ע-ו-ל-ה, בלי פתק ובלי נעלים
בשמש הקופחת על ראשי התחלתי לחפש אחר המפתחות, שאולי הוטמנו.אולי. אולם, מאמצי עלו בתוהו. המפתחות לא נמצאו. התחלתי להתעצבן על אמא שלי, שככה נטשה אותי לאנחות.. אז לפני שדמעות היאוש עלו בעיני, התקשרתי אליה, ובקול זועף מה, שאלתי אותה איפה היא ואיפה המפתח ולמה וכמה ואיך. מסכנה. מה מתברר?? בערך בשעה 11 היא מקבלת טלפון מהבצפר של אחי. ואומרים לה שהילדון החמודי שלה פתח את הסנטר.. והוא במיון... ועוד אני רציתי שהיא תזכור להשאיר לי מפתחות... שהיא תעלה על דעתה שאולי ישחררו אותנו... אוילית שכמותי . אנוכית ואגואיסטית, אז זהו, עכשו אני בחוץ על הנדנדה. מתקתקת הודעות במרץ.. וחופרת לכם בשכל.. אבל לא נורא. אוטוטו הם חוזרים... כך דווח לי. שלום לילד ושלום לאם. תודה על ההאזנה מיטל. נו, לא משתלם לכם לקבל כזה בומבה כל יום.....