אירוח בפורום אלימות במשפחה

[סיגל אוסטר קנב]

לתוהה

טוב ששיעור אחד יצר אצלך כזו מודעות ואכפתיות. מה שאת מתארת אכן קצת מוזר, בעיקר החלק של מיטת התינוק בגיל 5 והבגדים הארוכים. אם הילדה חווה אלימות או התעללות כלשהי? לאו דוקא, יכולים להיות הסברים שונים ומשונים, אבל בהחלט זה לא רגיל. אני ממש מתלבטת מה לייעץ לך מבחינה מעשית. מצד אחד, חלפו שנתיים, הילדה אולי גרה בעיר אחרת, הרשויות העמוסות במקרים עכשוויים-לא בטוח שיצליחו לאתרה. אז אני מנסה לחשוב על אפשרויות בכל זאת כדי שנהיה שקטים. יצא לך לדבר עם הגננת שהיתה להם? אולי היא יודעת מה קרה איתה? אני מבינה מדברייך שביקרת בביתה של הילדה, האם יצא לך לשאול את האם איך זה שהילדה ישנה במיטת תינוק? אם מדובר בישוב קטן אז זה יותר פשוט לפנות לעובדת סוציאלית בשירותי הרווחה, לשתף בחששות שלך, ולחשוב איתה אם יש טעם לבדוק זאת היום (זה בהנחה כמובן שיש לך את פרטי הילדה. שם מלא לפחות). אני אמשיך לחשוב על עוד רעיונות ואם יצוץ משהו, אכתוב בהמשך. סיגל אוסטר קנב

 

[הנהלת פורום אלימות]

../images/Emo17.gif אירוח בפורום אלימות במשפחה

ביום שני הקרוב, ה- 6.10.2008 החל מהשעה 09:30 בבוקר, ‏תתארח בפורום אלימות במשפחה סיגל אוסטר קנב, על מנת להשיב לשאלותיכם בנושאי ההתמחות שלה: התעללות פיזית, מינית, רגשית והזנחה כלפי ילדים, מבוגרים שסבלו מהתעללות בילדותם, ילדים פוגעים מינית, משפחות בהן התגלתה פגיעה. סיגל הינה מטפלת משפחתית וזוגית, וקרימינולוגית קלינית. עוסקת שנים רבות בטיפול ובהרצאות לאנשי מקצוע בנושאים הנ"ל. בשרשור זה תוכלו להפנות שאלות לסיגל (אנא השתדלו לא לחזור על שאלות שנשאלו) איחולי גמר חתימה טובה ושנה טובה.

 

[סיגל אוסטר קנב]

הזמנה לשאול שאלות

שלום לכם. מחר בשעה 9:30 אהיה אתכם כאן ואנסה להשיב לשאלותיכם בנושא אלימות במשפחה, בתחומים שפורטו בהודעה שמעלי. אני מזמינה את כולכם להרגיש חופשי ולשאול. אפשר לשרשר שאלות כבר מעכשיו. מצפה לשאלותיכם להתראות כאן מחר סיגל אוסטר קנב

 

[נטע....]

קשר עם הורים אלימים

שלום סיגל, בעקבות דיון שנערך כאן לאחרונה אשמח לשמוע את דעתך, האם לאדם מבוגר שעבר התעללות בילדותו מצד הוריו, מומלץ להמשיך את הקשר עם ההורים האלימים? זאת כאשר ברור שההורים לא שינו את התנהגותם ו/או את מזגם האלים. יש הטוענים שיש להתרחק מאנשים אלימים ולמנוע את המשך ההשפעה שלה ויש הטוענים כי משפחה היא ערך עליון ושבשום אופן אין לנתק קשרים גם אם הם הרסניים ובעלי השפעה שלילית על המבוגר ועל הילדים שלו. הניסוח שלי הנ"ל אינו אובייקטיבי, אני יודעת ומאיך שניסחתי את הדברים הדעה שלי ברורה אבל בכל זאת הייתי שמחה לדעת גם מה דעתך.

 

[spring9]

האם טיפול פסיכולוגי

יכול לעזור לילדים אם המציאות שלהם לא משתנה. מדובר על 2 אחים בגיל הגן שהאב מכה אותם בצורות לא שגרתיות ומתוחכמות כך שלא נשארים סימנים. אבל הילדים מדברים על זה וגם מתארים מה האב עושה להם. וכן, הרשויות יודעות ולא עושות כלום. האב מספיק מתוחכם כדי שיאמינו לו.

 

[סיגל אוסטר קנב]

ל spring9

את מתארת מצב לא פשוט שבו הילדים נפגעים, "כולם" יודעים והמצב לא משתנה. מבחינת הילדים זהו כמובן מצב קשה מאוד משום שלא רק שהם סובלים מן הפגיעה עצמה, אלא גם מקבלים מסר שהמבוגרים לא יכולים לעזור. טיפול פסיכולוגי במצב כזה יכול מצד אחד לתת לפחות מקום לפרוק את הרגשות, אז אולי יש בכך הקלה, מצד שני אם הילד מדבר בטיפול על האלימות שחווה, וחוזר הביתה לאותה אלימות, אז אולי אפילו יש בכך נזק, כי שוב-המסר שהוא מקבל זה שאין טעם בכלל לספר, כי ממילא לא עושים כלום. השאלה היא-אם הילדים בטיפול, ואת מציינת שהם מדברים על מה שנעשה להם, האם יש קשר בין הפסיכולוג/ית לרשויות הרווחה? האם יש חילופי מידע ביניהם?

 

[spring9]

לסיגל, תודה על תשובתך

כי מאד קשה לי לממן את הטיפול. הילדים אכן בטיפול ויש קשר בין הפסיכולוגית ו הרווחה, אבל הם לא מקשיבים לפסיכולוגית אלא לאב. הקטן גם מספר על המכות בגן. היש לך עצה בשבילנו?

 

[סיגל אוסטר קנב]

ל spring9

אני מציעה להמשיך את הטיפול, שם לפחות הילדים מקבלים התייחסות טיפולית.

 

[סיגל אוסטר קנב]

לנטע..

אני אתחיל מהסוף: אין תשובה חד משמעית שתהיה נכונה לכולם במקרה הזה. את מעלה כאן דילמה לא פשוטה. מחד כפי שאת כותבת, אלה הם ההורים, אין לנו אחרים, ולנתק קשר איתם זה לוותר על חלק משמעותי מהמשפחה המורחבת, על סבא וסבתא לילדינו, ועל הורים לנו. מאידך פגיעה מצד ההורים היא קשה הרבה פעמים יותר מפגיעה מצד מישהו אחר, ככה שהנזק הוא עמוק יותר. אני מאמינה שהורה פוגע הוא לא רק פוגע, אלא יש בו גם חלקים טובים. על אלה אנחנו מוותרים במידה של ניתוק קשר. הלוואי ואפשר למצוא איזו דרך ביניים, שבה שומרים על קשר חלקי עם ההורים, ובכ"ז מצמצמים את הסיטואציות בהן נחשפים לאלימות. האם יש מצבים שבהם יותר אלים שם ?(האם גם היום ישנה אלימות פיזית בבית ההורים? של מי כלפי מי? האם בנוכחות הילדים והנכדים? ), האם בעת מפגש משפחתי מרובה משתתפים האוירה רגועה יותר או להיפך? האם כשאמא ואבא יחד זה יותר רגוע או יותר טעון? אני באופן כללי לא בעד פתרונות קיצוניים שקשה לחזור מהם. כך שאם יש דרך לשמר את הקשר ולקבל את הטוב ממנו, ובו זמנית לצמצם ולבטל את החשיפה למצבים האלימים, זה נראה לי נכון. אם זה מתאים, אולי אפשר להפגש עם אמא בפארק, גימבורי (לא ציינת אם יש נכדים בתמונה, אני מתייחסת כאילו שכן, גם אם אין כרגע, בטח יהיו בעתיד..), בית קפה או פעילות אחרת שמתאימה לך, ככה שלא תפסידי את אמא לגמרי. וכנ"ל לגבי אבא. בכל מקרה כדאי למצוא דרך להבהיר להורים שיש מחיר להתנהגותם האלימה, והוא ההתרחקות שלך. יש הורים שזה בהחלט יכול להשפיע עליהם. לא שאני מאמינה ששיחה כזו תוביל לשינוי אישיותי אצל ההורים, אבל לפעמים כשאדם יודע שיש לו מה להפסיד, הוא יכול לקחת עצמו בידיים, ולו למספר שעות בשבוע, על מנת להרוויח משהו אחר –קשר עם בתו, נכדיו. לפעמים קשה מאוד ליזום שיחה כזו עם ההורים, בעיקר אם עדיין יש אוירה של פחד וחוסר פתיחות. במצבים כאלה אפשר לעשות זאת בכתב. אני סבורה שזו שיטה טובה בהרבה מקרים שבהם קשה לדבר ישירות. כך את יכולה לשלוט היטב במה שאת כותבת, בלי להגרר לויכוחים או לאמירות שתתחרטי עליהן. אני לא מציעה לאיים בניתוק הקשר או כל איום אחר, אלא להבהיר את רגשותייך ואת הקושי שלך היום להיות במחיצתם, ואת מה שמבחינתך עלול לקרות במידה והמצב לא ישתנה. לגבי השאלה על משפחה כערך עליון, משפחה היא אכן ערך חשוב, אולם ערך שאינו פחות חשוב בעיני, זה לחיות בבטחון ובבריאות נפשית. יש שלב בחיים שכדאי להתחיל להעז ולעשות עבור עצמנו ולא רק כי חייבים ולא נעים וכי אלה הכללים, ולדאוג לבריאותנו הנפשית, ולבריאות ילדינו. סיגל אוסטר קנב

 

[נטע....]

תודה סיגל

ראשית, בהודעתי הקודמת לא כל כך כתבתי מה הרקע שממנו באתי ועל מהות האלימות. אז אני סבלתי מאלימות רגשית מצד אמא שלי ולמרות שלכאורה אבא שלי לא התעלל בי, היום אני יותר ויותר מבינה שהוא היה שותף להתעללות הזאת כי הוא הרי לא עשה שום דבר כדי למנוע אותה. וגם היום הוא מצפה ממני שאני אהיה איתה בקשר ואסלח לה (כאשר לסלוח מבחינתו זה להיות איתה בקשר) ומעצבן אותי שאחרי כל מה שעברתי איתה הוא עוד מרחם עליה ולא עליי. לא שאני מחפשת רחמים אבל נראה לי שכושר השיפוט שלו לא משהו, אם להשתמש בשפה עדינה... אלימות פיזית כמעט ולא הייתה כשגרתי איתם אבל מהסיפורים של אבא שלי אני מבינה שאמא שלי נהיית יותר ויותר אלימה עם השנים ולעיתים זה מגיע גם למצב של אלימות פיזית. אבל זה לא ממש משנה בעצם, בעיניי אלימות היא אלימות היא אלימות וגם אם היא "רק" מילולית היא פוגעת והורסת לא פחות מאלימות פיזית. אני רווקה ואין לי ילדים אבל אם היו לי לא הייתי הולכת איתם לשם כדי שלא יספגו את הרעל שאני ספגתי מהם. אמא שלי היא ממש לא טיפוס שאפשר ללכת איתה לים או לבית קפה ולשוחח. בעבר, כשגרתי איתם ניסיתי לדבר איתה אבל זה תמיד הביא להאשמות שלה אותי ולעוד צעקות ועוד השפלות. ולעומת זאת אבא שלי, אם אני מנסה להביע איזה כעס כלפיו הוא משחק את המסכן והפגוע שאסור לגעת בציפור נפשו הרוטטת... כך שאין לי לפחות עכשיו את היכולת לעשות שיחה אמיתית עם מי מהם. זה כואב לי לדעת שאין לי אמא (כי המציאות היא שאין לי, גם אם אמא שלי בחיים) אבל אני מעדיפה שלא לשגות באשליות. משפחה זה דבר טוב כאשר יש משפחה. אני כרגע מרגישה שאין לי משפחה, לפחות לא במובן הביולוגי...

 

[סיגל אוסטר קנב]

לנטע..

אפשר ממש לחוש בכאב שלך מתוך הכתוב. אני קוראת מדברייך שעשית מספר נסיונות, שאת לא מוכנה לקבל את המצב כמו שהוא ושאת נלחמת על חיים בריאים יותר (כמאמר השיר..). אני מחזקת אותך על כך, על זה שאת לא מקבלת את ההשפלה והפגיעה כדבר שחייבים לעבור. עכשיו, כשתיארת את הרקע, אני מבינה שאת לא מחפשת פתרון רק למפגשים העכשוויים שלך עם הורייך, אלא יש ביניכם חשבון שלם שאינו נסגר, ושהם אינם נותנים לך דרך לעבוד עליו עימם. אם כך, אולי כרגע נכון לך לעבד את הדברים בלעדיהם? האם חשבת על אפשרות של לדבר עם גורם מקצועי על מה שעובר עלייך? למצוא את הדרך שמתאימה לך להתמודד עם מה שעברת והינך עוברת עדיין? לפעמים, כשהאדם עצמו עובר תהליך, מצליחים לצרף את ההורים לשיחה או אפילו לטיפול, ולדבר על הדברים בנוכחות גורם שלישי נייטרלי, ואז ההורים לפעמים מוכנים לשמוע (ואולי אפילו לעשות עם זה משהו..). אם כי המטרה בסיוע כזה שאני מדברת עליו אינה דוקא שההורים יצטרפו בסופו של דבר, אלא שאת עצמך תקבלי את העזרה שאת מחפשת לעצמך. בהצלחה! סיגל

 

[נטע....]

שלום שוב סיגל

האמת, לפני כחודשיים-שלושה הייתי אמורה להתחיל טיפול פסיכולוגי מטעם אל"י אבל בדיוק באותו זמן התחלתי גם סדנת משחק ומכיוון שכלכלית אני לא יכולה לממן את שניהם ביחד (באל"י הטיפול אמנם מסובסד אבל עדיין כרוך בהוצאה) בחרתי בסדנת המשחק והאמת שאני חושבת שהבחירה שלי הייתה נכונה. הסדנא הזאת נותנת לי הרבה יותר ממה שטיפול פסיכולוגי שמוגבל לשיחות בלבד היה יכול לתת לי. דרך המשחק אני לומדת הרבה דברים לחיים, לדעת מה אני רוצה וגם לדעת לדרוש את זה. למרות שהסדנא אינה מסגרת טיפולית, אני מרגישה שאני עוברת בה תהליך תרפויטי. כרגע אנחנו בפגרה עד אחרי החגים אבל אני כמובן מתכוונת להמשיך כאשר הסדנא תפתח שוב. בכל זאת אני שוקלת לפנות גם פעם נוספת לאל"י תוך שאצטרך למצוא פתרון יצירתי לעניין המימון.

 

[סיגל אוסטר קנב]

לנטע..

אני מתרשמת שאת בחורה שבהחלט פועלת בשביל עצמה ומחפשת דברים להיטיב עם עצמך. ייש כח. במשחק יש בהחלט היבטים תראפויטים. לא סתם יש גם שיטה של דרמה תראפיה...אז אם זה מסייע לך כרגע-אשרייך. זה מחזיר אותי לתחילת הדיון שלנו לפיו אין דרך אחת שנכונה לכולם. אני מקוה בשבילך שתצליחי לשלב כלכלית את כל השיטות הנכונות לך, וביניהם טיפול שכן ציינת שאת כן מעוניינת בזה. אל"י בהחלט מקום טוב לטיפול במצב כזה. ושוב יישר כח ותמשיכי לדאוג לעצמך כ"כ יפה. סיגל

 

[נטע....]

תודה

 

[חדשה39]

הי סיגל

אני נמצאת בתוך המצב הזה עכשיו, ומאד מאד קשה לי. אני לפעמים נדהמת עד כמה אני לוקחת את זה קשה ולאיזה ייאוש אני נכנסת. כן, יש נכדים קטנים בתמונה. כן, יש אווירה של אלימות, אבל גם יש צחוק. יש הצקותמצד אבא שלי - נשיכות - כאילו מאהבה, או באמת מאהבה, אבל הילדים בוכים ומבקשים שיפסיק. יש קללות שרצות בצחוק באוויר, יש אמירות כועסות בין ההורים והאחים. יש המון כעס באוויר. אני לא יודעת מה נכון, לי, להם, לילדים. כבר הייתי במקום הקיצוני, בו תקופה ארוכה לא היה קשר (לאחר מריבה- שיחה קשה עם אבי - שיחה שכללה קללות ודיבורים מאד מאד לא יפים). אני מפחדת להיות במקום הזה, כי עד היום אני מרגישה רעה שלא איפשרתי את קיום הקשר כי נפגעתי, תקופה ארוכה בה לא ראו את הנכדים וכו' (אגב, באותה תקופה הילדים לא שאלו בכלל על סבא וסבתא). אני מפחדת מאד מאד להיות שוב במקום הזה, ומצד שני מרגישה כ"כ טוב כשאני לא שם. אני ממש בדילמה, ולא מחפשת כרגע החלטה אחת חותכת, פשוט מרגע לרגע- להחליט אם להגיע בחג סוכות או לא. זה הכל. וכל החלטה כבדה כבדה כבדה ומתישה. ופשוט אין לי כוח יותר. אגב, היה ניסיון לפני מספר חודשים לבקש שלא יהיו צעקות קללו והצקות כשהילדים - הנכדים נמצאים, שישתדלו לכמה שעות ]עם ב 3 שלושה שבועות. התגובה- הם כ"כ כעסו, עד כדי כך שבפעם שהגענו לאחר מכן, אבא שלי התעלם לחלוטין, פשוט עשה ברוגז, ממני ומהילדים שלי - שממש לא הבינו למה הוא לא מתייחס אליהם...

 

[סיגל אוסטר קנב]

אני זזה כרגע. אמשיך אח"כ

תודה לכל השואלים והשואלות. עלי לסיים כרגע אבל אם יהיו שאלות נוספות במהלך היום, אשתדל להשיב בערב. מעניין היה לי להיות כאן אתכם. בהצלחה לכולכם ושתהיה שנה טובה וללא אלימות! סיגל אוסטר קנב

 

[BellA עלמה]

נושא סליחה

האם תהליך הסליחה של הוא חלק חשוב מטיפול? בין אם זה אישה שסולחת לבעל אלים או ילד הבוגר שסולח להורים אלימים (בתהליך של טיפול) כדי שב2 המקרים יוכלו להמשיך הלאה בחיים בלי כעס וטינה מה דעתך? גמר חתימה טובה

 

[סיגל אוסטר קנב]

ל bella עלמה

סליחה הוא נושא טעון מאוד ומורכב. מהי בעצם סליחה? לחזור ולקיים יחסים "רגילים"? לא לכעוס על מה שקרה? להבין את הצד השני? ברשותך, אני מתייחסת רק לילד בוגר כלפי הוריו, ולא לבעל מכה, שם הדינמיקה שונה. בתהליך טיפולי כל אחד מעבד את הפגיעה בו בדרך המתאימה לו. יש המתעקשים להשאר עם הכעס, עם הרצון בנקמה לפעמים, עם התחושה שקלקלו לי והרסו לי. יש כאלה שבכלל לא מגיעים לשלב הכעס הזה ומראש יותר "סלחניים", ויש כאלה שעוברים הרבה שלבים, ביניהם כעס וטינה, ועד לסליחה. כמובן שיש עוד הרבה ורסיות. מה שאני מנסה לומר הוא שטיפול לא חייב לכלול את הסליחה. זה לא חלק שבלעדיו הטיפול לא הושלם. אבל בהחלט במצבים שבהם האדם הגיע לכדי סליחה, יכולה להיות הקלה גדולה ויכולת טובה יותר להמשיך הלאה ולא "להתקע" עם תחושת הקורבנות. זה מתאפשר לפעמים כשהנפגע מנסה לראות את הוריו כבני אדם, את מה שעבר עליהם בילדותו (בשום מקרה אין כאן מצב של הסכמה למעשיהם, אבל לפעמים כשאתה רואה למשל באיזו מצוקה היתה אמא, ואיך היא עצמה היתה ילדה מוכה וזו הדרך היחידה שהכירה ועוד ועוד נסיבות), אתה פתאום רואה עוד זוית ומצליח לוותר במשהו על הזעם , וכן להמשיך הלאה. אבל שוב-זה לא חייב לקרות, יש מצבים בהם הסליחה נראית כמו משהו בלתי אפשרי, ואין שום טעם להכריח את עצמך (או את המטופל) לסלוח. סיגל אוסטר קנב

 

[BellA עלמה]

אני אישית לא מסוגלת להביא את עצמי

לכעוס לדעתי הכעס הוא הוצאת אנרגיות שממש אין לי מיותרות מאלה ועדיף לי להשקיע את אותן אנרגיות ולהתקדם בחיי מה גם שאם אכעס זה ישנה משהו בצד השני? (נראה לי שלא) תודה לתגובתך גמר חתימה טובה

 

[סיגל אוסטר קנב]

ל bella עלמה

כמו הסליחה, גם הכעס-אין טעם להכריח את עצמך להרגיש אותם. כשמדובר ברגש, את לא באמת יכולה פשוט להחליט להתחיל להרגיש ככה. יש הרבה סיבות בגללן לא כועסים אבל תקצר היריעה כאן מלפרטן. נכון שכעס יכול לגזול הרבה אנרגיות, אולם לפעמים יש בו משהו שמאפשר לעבור לעוד שלב, של אחרי הכעס. ובאופן כללי ברגשות לא תמיד שיקולים של רווח והפסד ("מה יצא לי מזה") הם רלוונטיים. כפי שציינתי קודם-כל אחד מוצא לעצמו את הדרך שלו להתמודד, ואין דרך אחת טובה ממשנהה. את מצאת את הדרך שמתאימה לך ואני מברכת אותך על כך. בהצלחה וגמר חתימה טובה סיגל