הורות אחרי אובדן ופחד משתק

[האמא של קונדסוֹן]

../images/Emo186.gif הורות אחרי אובדן ופחד משתק ../images/Emo35.gif

בעקבות דברים שכתבתי על פחד בפורום "הריון אחר אובדן" ותגובה לדברים מרגשים שכתבה לי קנגה רו, וכמו כן בעקבות מה שכתבה כאן אריאן לגבי רגישות יתר לכאב הילדים, באמת הייתי רוצה להעלות את הנושא הזה לדיון. כמו שכתבתי לקנגה - הדאגה הזו לקונדסון היא חלק אינטרגרלי ומשמעותי מחווית ההורות שלי. ידוע לי שכל הורה דואג, כל הורה חרד לשלום ילדיו. אבל דאגה כזו שהיא כלכך פיזית, כלכך מוחשית, כזו שמקפיאה את הדם ומגירה נחלים של דמעות סתם, בלי קשר לכלום? עד כמה אתן חשות כך/מזדהות ועד כמה אני פשוט לא נורמלית? אולי יש קשר לחווית ההורות אחרי אובדן שמעצימה את הפחד? חווית אובדן מטלטלת של הריון או של תינוקות בני יומם, או במקרה שלי (ואחרות) גם נגיעה במוות בעצמי וסכנה בריאותית שאימה להותיר את ילדי חי אך יתום - אולי ההיכרות שלנו עם האובדן מעצימה את הפחד מפניו גם כשכביכול נסגר המעגל וזכינו באוצר הגדול ביותר? אולי זה הפחד שהלידה הטובה לא סיכמה את החשבון שפתח איתנו הגורל האכזרי מכל? בסך הכל אני אדם מאוד אופטימי ומלא שמחת חיים אבל יחד איתי הולך גם צל גדול שמלווה אותי לכל מקום והוא הפחד לקונדסון. מישהי מבינה? מזדהה? אשמח לשמוע מגוון דעות. תודה

 

[karen01]

הפחד

הי קונדסית, החזרת אותי אחורה, כשאור היה בן 6 ימים עם צהבת חזקה והרופא אמר שזה גבוה מדי וצריך לנסוע לבי"ח כדי להיות בטוחים... את כל 45 הדקות של הנסיעה העברתי ביבבות ובהרגשה ודאית שאני הולכת לאבד אותו, כמו את אחיו הגדול. ואז בא ההגיון, כלומר הבאתי אותו בכוח, וניסה להגיד שזו רק צהבת יילודים - זו אפילו לא מחלה, ומה אני כ"כ היסטרית, ולראשונה בחיי הוא נהדף הצידה ע"י האימה. גדולה ושחורה ועוטפת. ע"י ההכרה שזה שהוא יצא ממני חי עוד לא מבטיח לי כלום בחיים. שיש כ"כ הרבה סכנות וסיכויים למות ולכאוב, ושהשליטה שלי בזה כ"כ אפסית! מאוד "עזרו" לי גם המבטים של בן זוגי היקר, שלדעתי התלבט מי צריך אשפוז - התינוק או אישתו. הסברתי לו שאני צריכה מישהו חזק שיגיד לי שזה כלום ושזה רק צהבת יילודים והכל בסדר, אולם ברגישותו המופלאה כל מה שהוא הצליח להגיד היה "מה את רוצה ממני, כואב לי הראש"... מה שרק העצים את היבבות שלי. כמבן שהבובון היה בסדר, הרופא שלנו היה בהלם ולא היה צריך לשלוח אותנו בכלל, ואחרי שהרופאה המקסימה הבטיחה לי 8 פעמים שהכל בסדר והוא במצב מצוין חזרנו הביתה. והפחדים? הם שם, אבל עם הזמן הם יותר בשליטה. במחלת החום הראשונה קמתי כל שעתיים בלילה לבדוק שהכל בסדר ושהאקמולי עובד - במחלה הרביעית כבר לא. בחיסונים הלב שלי עדיין מחסיר פעימה אבל צבא ההגיון מנצח. מה שעדיין מוריד לי את הלב לתחתונים הוא כל מיני סיפורים כמו של אומרי רזיאל - מהם אין מנוס. תמצית הפחד המזוקק. אני מצטמררת כולי ונותנת לגמד עוד חיבוק גדול (שבד"כ נתקל בדחיפה מצידו - מה פתאום אני מפריעה לו במשחק?) ומזכירה לעצמי שאני כבר יודעת שאין לי שליטה - רק תקווה שאלינו זה לא יגיע. מדי פעם בזמנים שקשה לי אני מזכירה לעצמי את הטוב - כמה השגרה הזו והעבודה שאני לא ממש אוהבת הם בעצם בסדר גמור, פשוט בגלל שהם לא קטסטרופה. פעם היה לי די ברור שהקטסטרופה תגיע מתישהו ואני צריכה להנות עד שהיא תגיע. כיום (כנראה שהזמן שבו לא קורה לך שום דבר רע בכל זאת עושה משהו) אני סתם יודעת שהיא יכולה לבוא, אבל מרשה לעצמי לקוות קצת יותר שהיא לא תגיע עד אלי. לסיכום, אני בהחלט חושבת שאצלי ההיכרות עם המוות חידדה את ההכרה שהכל יכול להתרסק בכל רגע, ובגלל שאני יודעת כמה זה נורא הפחד מזה הוא יותר מוחשי. מקווה שעניתי לך ולא סתם ברברתי.

 

[האמא של קונדסוֹן]

מאוד מדבר אלי

מה שכתבת: "פעם היה לי די ברור שהקטסטרופה תגיע מתישהו ואני צריכה להנות עד שהיא תגיע. כיום (כנראה שהזמן שבו לא קורה לך שום דבר רע בכל זאת עושה משהו) אני סתם יודעת שהיא יכולה לבוא, אבל מרשה לעצמי לקוות קצת יותר שהיא לא תגיע עד אלי" - כאילו מגרוני דיברת. בול.

 

[סינטה1]

מזדהה ../images/Emo24.gif

הפחד שיקרה לרותם שלי משהו לפעמים ממש משתק אותי. אני קוראת על הילד אומרי רזיאל ומפסיקה מיד כי ליבי לא נותן לי להכיל את עוצמת הכאב הזה. מצד אחד אני נושאת את החרדות האלה עימי, מצד שני אני אומרת לעצמי שאני אולי כבר את שלי קיבלתי. טיפשי, הא

אני מאוד מקווה שלא אהפוך את רותם לילדה חרדתית מרוב שאני over protected.

 

[האמא של קונדסוֹן]

נכון - גם אני באותה מידה

מאוד עובדת על עצמי לא לשדר את הפחד הקיומי הזה לקונדסון ולתת לו יד חופשית לשחק ולהשתולל כרצונו. אני מחביאה את הפחד הזה כלכך עמוק שנדמה לי שהקרובים אלי ביותר יופתעו מאוד אם אחשוף בפניהם את התהום הזו שאני מגשרת עליה במאמץ רב יום יום ודקה דקה.

 

[גורבי]

יש לי המון מה להגיד לך, אבל הזמן

קצר ועיני הבוסית בוחנות

א. כן, לדעתי זו רגישות שמתפתחת אחרי אובדן הריון או אובדנים וכמעט-אובדנים (

) אחרים, שגם מהם טעמנו שתינו, כמו שאת יודעת. לעניות דעתי, אין מה לעשות: המודעות מתהווה ואי אפשר למחוק אותה, רק לחיות לצידה (ועד כמה שפחות בצילה - ויש הבדל). ולאדם עם תעצומות נפש ואופטימיות מתפרצת כמו אחדים מאיתנו (לא אני

) זה בהחלט יכול להיות אפשרי. ב. you're not abnormal, you're spectacular. ג. מקווה לענות יותר בפירוט אח"כ.

 

[האמא של קונדסוֹן]

רק שניה אני הולכת לצד להתעלף

איזה כיף! את פה! ותודה שכתבת לי

(אל דאגה, כידוע יש לי דיבור עם המנכ"ל שלך...

)

 

[רוניה2]

נגעת בנקודה רגישה

כל כך מבינה והאמת אין לי מושג איך אני עוברת את האמהות שלי ! אני חיה בחרדות שמשהו נורא יקרה אבל מנסה לא להעביר לילדים את הפחדים שלי: נותנת להם להשתולל כשבראש שלי מתרוצצות תמונות של ... הפפוש שלי סובל מקוצר נשימה ואני עושה לו את האנלאציות, שומעת אותו נאבק עם כל נשימה. יושבת בשקט, שרה לו ומלטפת אותו ובראש שלי "הנה הוא מפסיק לנשום" ועוד ועוד. מיותר לציין שהילדים ישנו עם הבייבי סנס עד גיל 11 חודשים

אין לי תובנות להגיד או לייעץ, עברתי הפסקות הריון ובנוסף גדלתי בבית שבו אחותי התינוקת (בת חצי שנה) נפטרה כשהייתי בת 6, כך שהשכול והאובדן הם חלק מחיי. ועם כל זאת אני גם כן אדם אופטימי ומלא שמחת חיים, אבל כמו שכתבת הצל הגדול מלווה אותי יום יום, שעה שעה.

 

[האמא של קונדסוֹן]

זה מעודד אותי

הידיעה שאני לא לבד בעולם הפחדים. אם מותר לשאול, בן כמה הפפוש שלך? ממתי הוא סובל קוצר נשימה (הכוונה לאסטמה נכון?) מה היו הסימפטומים לכך? אני גרה במדינה מפותחת ונקיה אשר בה, מסיבות לא ממש ברורות, 1 מכל 4 ילדים מפתח אסטמה. קונדסון סבל מאקזמה כתינוק ויש תיאוריה שסוברת כי תינוקות עם אקזמה חמורה יגדלו להיות ילדים עם בעית אסטמה. האקזמה שלו לא היתה קשה אבל נמשכה תקופה מאוד ארוכה (עכשיו כבר כמעט שאין כלום). תודה

 

[Tנקר בל]

את מתכוונת לאסטמה של העור?

הבן שלי סבל מזה מגיל צעיר מאוד, שנים אח"כ האחיות בטיפת חלב היו אומרות לי שהן אף פעם לא ראו דבר כזה, אבל הוא לא פיתח אסטמה, וגם יתר התופעות האלרגיות שככו כמעט לגמרי.

 

[loligos]

אסתמה ואקסמה הם מאותה משפחה

כמו שטינקר הסבירה לך אסתמה ואקסמה הם מאותה משפחה. אחד פוגע בעור ואחר בריאות. אם אין רקע של בעיות נשימה במשפחה סביר להניח שלא יתפתח אסתמה קשה. ישנה אסתמה נעורים שעוברת לרוב כשמגיעים לגיל 18. לבת שלי יש אסתמה קשה והבן הקטן שלי גם סובל אבל זה בגנים כי לאחותי יש אסתמה וגם לאבא שלי. הבן הקטן שלי גם סובל מאקסמה וכך אני יודעת שהם קשורים. יש הרבה ילדים שסובלים כתינוקות מאקסמה וזה עובר אם זה לא ממש חמור אז סביר להניח שלא יהיה לו אסתמה. הבן הקטן שלי בעודו תינוק כבר סבל משניהם. מה שאני מנסה להגיד זה שאת לא צריכה להיות מודאגת אבל בהחלט לשים לב לנשימה שלו.

 

[האמא של קונדסוֹן]

תודה לכן../images/Emo140.gif העשרתן את הידע שלי.

 

[פלגיה]

יש טענה שדווקא הניקיון המוגזם

הוא הגורם לריבוי מקרי האסטמה. מחקר שנערך באנגליה השווה בין ילדים עם נורמות ניקיון שונות וגילה שאלה שהיו "יותר נקיים" והתרחצו בתדירות יותר גבוהה נטו יותר לחלות באסטמה.

 

[אמא של פילפילון]

נכון! ואין לך מושג כמה אני דבקה

בממצאי המחקר הזה

הוא הוריד לי המון ייסורי מצפון. בקיצור, הפכתי את שנאתי לאובסיית נקיון לאדיאולוגיה. ומה שתארת נקרא "השערת ההגיינה" הטענה היא כי כאשר אין למערכת החיסונית אתגר במחוץ, היא פונה כלפי פנים.

 

[אמא של פילפילון]

העור הוא הריאה השלישית

ולכן יש מתאם גבוה בינו לבין אסתמה. זה מתאם. ממש לא מחייב!