DSOTM
וואו, ממש קשה לי. דארק סייד אוף דה מון כנראה ייקח פה, למרות שאחרי כמה מהלכים, אי אפשר לדעת בוודאות, מה שכן הקונצנזוס עדיין משחק תפקיד כשאף לא אחד מכם (טוב, אולי אחד) העז לגעת באלבום הזה לרעה, ולמה לא, בעצם? כשמדובר על אלבום הפסיכדליה הקסום ביותר איי פעם, אתם לא חושבים הרבה, והוא ניצל בעור שיניו, אבל מה יש בו, בצד האפל של הירח שכל כך מושך, שם אותו רמה אחת מעלה? האם זהו המעמד שקיבלה הלהקה נוכח אותו אלבום? התהילה שהגיעה בעקבותיו? אין ויכוח, מוסיקלית, מדובר באלבום שלם, אולי אפילו מושלם. כשהגדולה בו היא בעצם ההצלחה המסיבית לגעת בנושאים שהם כל כך ברומו של עולם, אבל עדיין, כל כך מדברים ליריעה רחבה של האוכלוסיה הגלובלית, בשילוב עם מוסיקה מגובשת, מגוונת, קונספטואלית, ומעל הכל, פשוט אדירה. האלבום הכי מצליח של הפינק פלויד, הכל נאמר, הכל נכתב, אין ויכוח. ההבדל הדק כל כך, כשמגיעים לדוש בארבעת האלבומים הללו, אך בסוף היום, זהו ההבדל הקובע, הוא מה האלבום הזה אמר לגביי. האלבום הראשון של הפינק פלויד ששמעתי היה WYWH, וחיי השתנו, אחריו. אם יש אלבום שמוסיקלית גם שלם וגם מושלם, בניגוד לדרק סייד, הוא WYWH, כשהסיפור העומד מאחורי הקונספט באלבום הזה (שלכאורה, פחות חזק אולי מהנושא איתו מתעסק הדרק סייד, פחות קולקטיבי וגלובלי, יותר אישי, ואולי זה מה שמקסים אותי עוד יותר) רק העצים את האהבה שלי כלפיו, כשלמדתי עליו, וכל האגדות האורבניות על "סיד בארט גלוח הראש והגבות, שמן ב20 קילו, מגיע לאולפן ושואל 'לאן אני מתחבר יזלמה?'" רק מוסיפות שמן למדורת המסתורין והחוסר וודאות. דבר אחד הוא וודאי, מוסיקלית, זהו האלבום המושלם ביותר שפינק פלויד עשו. על הפייפר כתבתי מספיק, ואולי אין דבר כזה "מספיק". אין ביכולתי לתאר את ההרגשה של להצמיד את האוזניות וללחוץ על פליי, הצלילים המוזרים האלה, שלא ידעתי שגיטרה מסוגלת להוציא, התמהוני ההוא ששר במבטא בריטי כבד על ממלכות קדומות וקסומות, ועל חתולים שאי אפשר להסביר אותם. בעבר הייתי טיפה מאוכזב מהחלק השני של הדיסק (שלושת השירים בין אינרסטלר אוברדרייב לבייק), הייתי בשמחה מחליף את שלושתם בארנולד ליין, קנדי אנד אה קורנט באן ו-אמילי, אך ככל שהזמן עובר, החיבה העזה לאותם שירים שקטים אך קסומים גברה, ולמרות לא קיים רעיון כללי באופן מוחשי (מי אמר שזה רע?), הרוח הכללית נשמרת לכל אורך האלבום, ואי אפשר להתכחש לקסם שבו. אני מבין את הגישה של "זה לא הפינק פלויד שאנחנו למדנו להכיר ולאהוב". אולי זה כל מה שטוב בזה, פן אחר של הפינק פלויד, פן הזוי יותר, מופרע יותר, חללי יותר, לא שרים על מלחמות ונשים בוגדות, אלא על מערכת השמש, ואהבה בתולית. זה האלבום שאני הכי אוהב בכל העולם. מדל לא קיבל, לצערי, את מלוא ההערכה. רבים רואים ב"מדל" כמילה נירדפת ל"אקוז", כשהצד הראשון לא משחק תפקיד חשוב מדי. אני חושב שזו טעות, ויש באלבום הזה יותר מרק אקוז, למרות שרק אקוז הוא וואחד קלף מנצח. זה מתחיל עם האובר-דרמטיות והמתח הנבנה שכבות-שכבות בOOTT, כשהמשפט אשר שובר את הקרח לא יסולא בפז, ולמרות שהוא נאמר על מישהו מאוד ספציפי, הוא נותן לנו פתח לקחת את זה לתחומי החיים שלנו. האם יש כאן מישהו שלא תפס כאן עצבים על מישהו אחר, בצורה שתנגן אצלו בראש את השיר, עם השורה הזאת? יום אחד אני אחתוך אותך לחתיכות קטנות! (טוב, זה נשמע מעפן, בעברית). אני חושב שהאוירה המגוונת באלבום- רגע לאחר האימה אתם בטוחים, מתחת לפוך שלכם, לצלילי POW, כשגילמור מלטף גם עם קולו הרך, וגם עם הגיטרות הנפלאות שלו, עד שהעיינים נעצמות לאט לאט, עד הפריטה הראשונה והמסקרנת של FEARLESS, שאולי משאירה את העיינים סגורות, אך האוזניים פקוחות ושואבות את הצלילים, וגם את המלים, כשרוג'ר ווטרס מתמודד שוב עם השדים שלו, דבר שהתחיל אולי אלבום אחד לפני בAHM, והעיינים מתמלאות דמעות, שכולן רגש והזדהות, כשהמוסיקה מתנדפת והקהל של ליברפול שר במלוא גרון, כמו צופה את העתיד לקרוא 34 שנים אחר כך, במחצית הראשונה באיסטנבול, 3:0 למילאן, כשכל אוהד שפוי מסנן קללה, עוזב את האצטדיון וחושב לעצמו "למה ציפיתי", עומד אוהד בודד ביציע ומתחיל לשיר מכל הלב, סוחף איתו רבבות של אנשים, שיודעים, שהקבוצה הזאת בחיים לא תלך לבד. גם שם ירדו לי דמעות. מהפוך אנחנו כאילו עפים למקום אחר, לפתע אנחנו עם סיגריה בפה, בירה ביד, על ספה בסאן טרופז, אמצע אוגוסט, חום אימים, אם את לבד, אני אבוא הביתה. סתם, על הזין אני בא הביתה. אני מצטער, אבל זה אומר לי כל כך הרבה יותר מגיבובים על "אנחנו והם, כי אחרי הכל כולנו אנשים רגילים וכו' וכו'". שימוס נהדר, אפילו מבדר. הלהקה שכל כך הייתה מרוכזת בלחקור את הצלילים, דרך הציוד הכי משוכלל שלטכנולוגיה של אז היה להציע, חוזרת לגיטרה ומפוחית, בלוז סטנדרטי, עם היבבות של הכלב, מה שראינו קורה בפומפיי, מה שגרם לי כל כך להתלהב מזה, עד שהלכתי וקניתי מפוחית, רק כדי לגרום לכלבה שלי לילל ככה (זה עובד!!!). אקוז חותם את האלבום, אקוז זה אקוז, זה מדהים, זה הרעיון שמאחורי הרעיון שמאחורי הרעיון לצד האפל של הירח. מה"פינג" הראשון, ועד הפייד 23 ומשהו דקות אחר כך, קורים כל כך הרבה דברים, זה כל כך פשוט, אבל כל כך לא. לא מהעולם הזה. לא מדובר יותר באיזה אלבום יותר טוב. מעכשיו זה נהיה אישי, וכשזה אישי, הבחירה שלי היא הצד האפל של הירח.