הצד האפל של הירח.
לא, אני לא רוצה להוציא מהמשחק את האלבום שאני הכי אוהב בעולם, פשוט רציתי לנצל את ההזדמנות שיש לי להצביע נגדו כי ברור לי שהוא לא יועף וזה יהיה החלילן. ועכשיו ברצינות. החלטתי להצביע נגד החלילן של סיד. כמו שכתבו פה לפני, ההצבעה פה הופכת להיות אישית נטו. אז לי קודם כל, יש משקל עודף נגד פיפר כי בגללו Atom Heart Mother הודח. אבל המוזיקליות שלו.. תשמעו, אני תמיד אהבתי פסיכדליה, בפירוש אני יכול להכריז את זה כשסרג'נט פפר נכנס בקלות לרשימת חמשת האלבומים האהובים עלי, אבל את החלילן פשוט אהבתי פחות. ברור ששירים כמו מטילדה מאדר, בייק, אסטרונומי דומינה וכמובן סי אמילי פליי (שלצערי לא נכלל באלבום, כמו ארנולד ליין) פשוט עושים לי טוב על הלב. אבל כשאני מסתכל מסביבי, ואני רואה פה שלושה אלבומים שאחד מהם מבחינתי כולל את אחד הרגעים החשובים במוזיקה והשניים האחרים הם הם הרגעים הכי גדולים במוזיקה מבחינתי, אותם שעה וחצי שיצאה בין 73 ל- 75 ובנו את הזבל שאנחנו שומעים היום ברדיו, אבל גם המון מוזיקה טובה. [
זהירות! גניבת קונספט של הודעה לפניך!
]
מדאל האלבום הזה אף פעם לא התחבר אלי, למרות שיר שאני כ"כ אוהב כמו Fearless החלק הראשון, בעיקר בגלל הפתיחה שלו, תמיד היה פרוגרסיבי מדי בעיני. אני יודע שזה קצת מצחיק, התחשב בזה שצד ב' של האלבום הזה, שהוא בערך אחד הרגעים הכי יפים ששמעתי, כולל קולות של דולפינים ונפתח בקלידים שעושים קולות של מגדלור, אבל זו דעתי. בסיבוב הבא, אחרי שהחלילן יעוף, אני כנראה אצביע נגד האלבום הזה, אבל כמה שאפשר לשמור את היצירה הזו [שבעצם צד וחצי שלי אני אוהב מאוד], הרי זה משובח.
וויש יו וור היר תגידו מה שתגידו על העיבודים המתכתיים, זה אחד האלבומים הגאוניים ביותר שנכתבו. המשך גרוע לצד האפל? נו, באמת. הכניסה האיטית של הסינטיסייזרים והגיטרה המלטפת של גילמור, שבעוד רגע תהפוך לקטע הגדול אבל קצר הזה, שנשמע טוב גם כשמפאנקקים אותו [מלשון פאנק, לא פנקייק], מנגנים אותו כרוק, כג'אז ובכל ז'אנר, היא בעצם הפתיחה היחידה של אלבום שמעבירה בי וויברציות, חוץ מ- Speak To Me, אבל כל אגדה לגופה. Welcome To The Machine ו- Have A Cigar הם בין הקטעים הגאוניים ששמעתי- המילים מתאימות באופן מושלם לעיבוד, הסולו שגילמור דופק פשוט מדהים ולווטרס יש פה מידת סרקזם מושלמת- מספיק כדי לבקר מתחת לחגורה [לא כמו שזה נשמע], לא בכייני מדי כמו מה שעומד לקרות לווטרס (אה, פינק פלויד) ב- 6 השנים הקרובות, וקטע פשוט כיף לשמיעה. בעיקר HaC. שני הקטעים הבאים כ"כ יפים שלא ראוי לדבר עליהם- אבל אני חייב להוסיף שההתחלה והסיום שהם אותו שיר והסמפוניה שעוטפת את האלבום היא פשוט גאוניות לשמה, למרות שהיא נוצרה בגלל אילוצים של זמן לכל צד של התקליט.
דארק סייד הכל כבר נאמר על האלבום עם המשולש והקשת. זה אלבום הרוק הראשון ששמעתי, האלבום שתמיד מרגיע אותי ומתאים לי תמיד כמו כפפה. מספיק ספוג אסיד, סיום מדהים, סולואים בועטים, ליריקה גאונית ולחנים שאין פה בעולם שראוי שידבר עליהם. מבחינתי זה כאילו 4 מוזיקאים ישבו בשנת 1971-1973 וכתבו את האלבום המושלם בשבילי. אין בו רגע אחד שאני שונא. ומה שנשאר זה פייפר, כך שמבחינתי הבחירה שלי צפויה ומובנת.