אוה, נושא אינסופי לדיון, הלוואי
שהיה לי יותר ידע... השאלה הגדולה היא האם האוס היה כזה גם לפני האוטם. בכל אופן, שני כיווני מחשבה: 1. הגישה של האוס היא מגננה. בין אם היא תולדה של הנכות שלו (לא רוצה רחמים, כי רחמים=התנשאות עם כוונות טובות => מעדיף לא לראות אנשים, ואם חייבים לראות אותם אז מתנשא בעצמו מראש) ובין אם היא סתם תולדה של כישורים בין-אישיים לא משובחים במיוחד (גאון אקסצנטרי => חושש שילעגו לו/לא ישלבו אותו => מתחמק מאנשים או מקדים תרופה למכה ומתנשא מעליהם). גם הגאונות שלו, והצורך להיות תמיד צודק, קשורים: ענין של תכונה שמפצה על תכונה. 2. ברור לחלוטין, כאמור בשרשורים קודמים, שהאוס הוא שרלוק הולמס. ברגע שאתה מסתכל על מטופלים כעל חידות הגיון, כמעט בהכרח היכולת האמפתית שלך נפגעת או לפחות מוסטת הצידה, כי הפוקוס עובר מהמטופל לסימפטומים שלו. זה לא מכוונה רעה או מקשיון לב, זה פשוט החיבור שהאוס מצא למקצוע, כמו שוילסון אמר. שלא לדבר על כך שזה אחלה מנגנון הגנה ממוות וסבל של בני אדם. ואם כבר מדברים על הפיילוט, אז כמו שאמרה "בת דודתו" של וילסון, זה לא מה שהאדם אומר, זה מה שהוא עושה, והאוס עושה הרבה מאוד טוב. קשה לי להאמין שמיזנטרופ אמיתי היה טורח להיות רופא. אפילו אם רפואה היא מה שמענין אותו, הוא היה יכול לפנות למחקר-יש שם לא פחות חידות. אגב, את הרגשות של האוס אפשר לראות מצוין בקשרים שלו עם אנשים אחרים. חמלה על קמרון (בפרקים המוקדמים), אהבה לסטייסי, נאמנות וחברות אמת לוילסון, יחסי אהבה-שנאה עם אבא שלו (אאל"ט)... דווקא יש לו רגשות ברורים ומובחנים (גם אם מופגנים בסגנון, אהם, כמו-בריטי
).