פרק אחת-עשרה! יאי! ^_~
פרק אחת-עשרה שמונה עשרים ואחת. "אנחנו באמת פה.." לחשתי באי-אמון. נכנסנו פנימה באותו הרגע וקול ההמון השואג המם אותי, אופף אותנו בקולות צורחים, צוחקים, מדברים ומלהגים. אביה טפחה על זרועי בעידוד, ושלושתנו פילסנו לנו דרך קדימה, מנופפות בכרטיסי האח"מים שברשותנו. כך התקדמנו במעלה הקהל והחברה, והגענו לבסוף לתא קטן, קרוב מאד לבמה, שאוכלס בחבורת צעירים שנראו מנופחים למדי. נעמדתי ליד המעקה ונשמתי עמוק. "וואאאאאאאאאהההההההההההההההה!!!!" צעקתי. "טאלי!" קראה אביה, מזועזעת. "מה?" שאלתי, מסמיקה מעט. "תמיד רציתי לעשות את זה!" ענבר גיחכה. "תראי אותם," לחשה לי, מסמנת לי באצבעה על קבוצת הבחורים והבחורות שהביטו בנו במבט מזלזל. "בן כמה הוא נראה לך?" "מי?" שאלתי, מעיפה מבט חטוף בקבוצה המעורבת. "הג'ינג'י? או הברונטי?" "הברונטי," היא השיבה. "הממ.. לא הייתי נותנת לו יותר מתשע עשרה," אמרתי לאחר רגע מחשבה. "קטין," היא מלמלה באכזבת-מה. "הו, הפדופיליה!" "מה יש לך ממנו?" שאלתי אותה, מצחקקת. "דני הרי נמצא שם למטה, לא?" עקצתי אותה. "והוא בהחלט לא קטין." ענבר צחקה. "אווו. צודקת.." שתינו העפנו מבט מטה, לעבר הבמה הריקה עדיין. אנשי צוות התרוצצו שם מקצה לקצה, כמו עכברים במלכודת, כל אחד מארגן משהו אחר. הסבתי מבטי לעבר כל הבנות שעמדו מתחתינו, במקומות הרגילים, וליבי נצבט בשבילן: כמה זמן הן חיכו להופעה הזאת, וכמה חבל שהן לא יכלו גם להשיג כרטיסי אח"מים... יכולתי לחוש במרירות החמוצה של האכזבה שלהן מחד, והאושר שלהן מאידך. שנייה לאחר מכן, הבנתי את האבסורדיות שבמחשבותיי. 'טאלי!' אמרתי לעצמי בתקיפות. 'את כאן! וזה הכי חשוב! תיהני, תלכדי את הרגע...!' ואז נשמעה ההודעה הלקונית: "ברוכים הבאים, כולכם. אחרי הופעת החימום המצוינת של ליל' כריס, בואו נקבל את להקת הפופ-רוק המצליחה בשנים האחרונות בבריטניה, עם להיטים כמו Five Colors In Her Hair, Star Girl, That Girl, Hypnotized וכמובן הסינגל האחרון שלהם, Little Joanna! הלהקה שחיכינו לה! בואו נקבל את ----------- מקפליי!!!" צרחות וצווחות החלו להישמע, ואני אטמתי את אוזניי בכפות ידיי. הרעש היה בלתי נסבל ממש. הגיטרות עלו על הבמה מתאים נסתרים והבנים נטלו אותן בידיהם. התשואות נשמעו בחלל; פלאפונים מהדור השלישי החלו להבזיק אורות ולצלם; דני הרים ידו, וכשהוריד אותה הארי החל לתופף והם החלו לנגן ולשיר, כשעל פניהם פרושים חיוכים רחבים. כשסיימו את השיר הראשון, עשן החל לעלות מהבמה. צווחות התלהבות נשמעו, והשיר הבא שהתנגן ברקע היה I Wanna Hold You. כנרית יחידה עלתה לבמה, עומדת בצד, וניגנה בעיניים עצומות. ראיתי שהארי הביט בה בחיבה, ותהיתי למה. "זו החברה הנוכחית שלו," לחשה לי ענבר, כשהיא מסמנת עליה. "קוראים לה איזי." "אה." צליל הסיום של הגיטרות נשמע בהרמוניה מושלמת. "עכשיו," אמר טום, "נשיר את הבלדה על פול K." הוא התיישב על כיסא שעלה מהבמה, הגיטרה האקוסטית שלו בידו, והחל לנגן לבדו את אחד השירים השקטים שלהם. הקהל שר יחד איתו, עיניהם ממוקדות בפניו של טום ששר ברכות. תיפוף מהיר הגיע מיד לאחר מכן. הארי תופף במהירות ובמיומנות, הדראמסטיקס נעים על פני התופים והמצלתיים במהירות. הקשבתי, מחויכת והמומה למקצב הפראי שניגן. האורות כבו באחת ואורות אולטרא נדלקו במקומם, מאירות דמויות לבנות שזוהו כדאגי, טום ודני, שעלו לבמה ותופפו על פחים אף הם, משתלבים במדויק במקצב שהכתיב להם הארי. כדורי ים גדולים שהושלכו משום מקום סימנו את כניסת השיר הבא. הם נטלו את הגיטרות והתפרעו על הבמה, מנגנים במהירות ובמומחיות את Saturday Night, כשהאורות מתחלפים מכחול לירוק ולאדום-זהוב. "זה היה נהדר," הודיע דני כשהשיר גווע לאיטו. השעה הייתה כבר אחת-עשרה ורבע. הוא לגם מבקבוק מים שעמד לידו והביט בקהל. מבט משועשע עלה בעיניו, והוא פתח את הפקק ובצעד לא צפוי התיז מים. ענבר פלטה צווחה קלה כשמטר קל הכה בה והרטיב את שיערותיה. "איך?!" היא הביטה סביבה. "אנחנו למעלה!" גיחכתי בשקט, סוגרת בזהירות את בקבוק המים שהבאתי איתי ומכניסה אותו לתיק הקטן שלי. "אנחנו נשיר עכשיו את אחד השירים שאתם הכי אוהבים," המשיך טום. "היינו רוצים שכולכם.. מה היינו רוצים, דני?" "שכולכם תרימו את הסלולאריים גבוה, עם האורות דלוקים," השלים דני. "לשיר הזה קוראים Too Close For Comfort," אמר דאגי בשקט למיקרופון. הם החלו לפרוט ברכות על הגיטרות, מנגנים את אחד השירים היפים ביותר שלהם. הקהל שר יחד איתם, הפלאפונים נעים באוויר ומבזיקים באורות כחלחלים. כשהאורות כבו בשנית, אני, שהבטתי מלמעלה, ראיתי המוני אורות מבליחים בחושך שעטף אותנו. מיקדתי עיניי בחלל האוויר ושרתי בשקט יחד איתם, רואה את ענבר ואביה מצטרפות גם. "Thank you all for coming tonight, Wembley! Yeah!" דני צעק, פיו צמוד למיקרופון. "Everyone for one last time!" קרא טום. "You rock! Are you ready to jump? One-two-three-four!" צעק דני, והחל לקפוץ. הקהל קפץ איתו כשהם המשיכו לנגן באקסטזה את Five Colors In Her Hair, מושכים עוד ועוד את התווים האחרונים. הארי תופף במומחיות, פניו מכווצות בריכוז ושלושת האחרים השתוללו על הבמה, רצים מצד אחד לאחר. לבסוף דאגי החליק על ברכיו, מנגן בבאס שלו את התווים האחרונים ודני החליק אחריו, פוגש בו, מנגן בגיטרה שלו בהתלהבות אינסופית. עשן עלה בפיצוצים עזים מהבמה, וההופעה הסתיימה. "זה היה.... מדהים," אביה פלטה כשיצאנו, בדרכנו לפגישה מאחורי הקלעים עם הלהקה האהובה עליי. "אני יודעת שלא כל כך רציתי לבוא---" כשראתה את המבט ההמום בעיניי, היא חייכה קלות, "כן, רציתי להישאר בארץ, אבל הייתן צריכות שאני אגיע.. אבל אני לא מתחרטת על שום דבר." "אני שמחה," אמרה ענבר בכנות. "עכשיו אנחנו נכנסות פנימה? אליהם?" שאלתי, מרוגשת. ראיתי מזווית עיני כמה אנשים שיצאו מהאוטובוס האדום והגדול שהלהקה השתכנה בו. "כן, אבל קודם החבר'ה האלה," מלמלה אביה, מצביעה על החבורה המתנשאת שהייתה איתנו בתא. נשיפת בוז נפלטה ממני. "אוף," אמרתי, ממורמרת מעט, אבל לא הייתה לנו ברירה והם נכנסו לפנינו לאוטובוס שיסיע את הלהקה למלון. "היי," אמרה ענבר לפתע. "הם נוסעים למלון, לא?" "אה, כן, נדמה לי," אמרתי, מבולבלת. "למה שלא נבקש מהם שיסיעו גם אותנו?" היא הציעה. "אם זה לא יהיה קשה להם, כמובן," הוסיפה במהירות. החלפתי מבטים המומים עם אביה. "למה לא, בעצם?" היא אמרה באיטיות. "כן, כשניכנס, נבקש מהם.." חיכינו מחוץ לרכב, הנשימות שלנו מתאבכות בחלל האוויר באדים לבנים ורכים. שילבתי זרועותיי על חזי, מצטמררת מהקרירות שהורגשה באוויר ומההתרגשות. הזמן עבר לאיטו, זולג בשניות זחלניות, מתקתק את נשמתנו החוצה. כשהם יצאו לבסוף, מצחקקים ומפטפטים באנגלית, נשמתי עמוק. "תורנו, לא?" "כן..." ונכנסנו פנימה.
חוקים. שם: דקמשל"א. שיפ: טאלי/דאגי, ענבר/דני, אביה/חגי. דירוג: אממ. לוידעת.
ז'אנר: RPF. הצהרה: לאלאלאלא, הבנים לא שלי. חבל. >< הערה: ענבר הבטאית המופלאה!
אמ, זהו, נדמה לי. חוצמה, נדמה לי, שזה הולך להיות ארוך. [פרק 10 הוא אחד הארוכים. פרק 11... טיפה פחות.
] אוה, כן. פרקים קודמים - חפשו את השרשור הקודם ותקחו משם את הקובץ. לא היה לי כוח להעתיק אותו שוב.
תסלחו לי, נכון?
בתיאבון! ^^
