תהיו חמודים ותגיבו =]
פרק עשרים-ושתיים [ראשון, Aug. 12th] למחרת בבוקר, כשישבנו ואכלנו את ארוחת הבוקר שלנו, צלצל הטלפון בחדר. "אני אענה," הודעתי, מתרוממת ממקומי. ניגבתי את ידיי והרמתי את השפופרת. "הלו?" "בוקר טוב," נשמע קול עמוק ומוכר מעט. "אני מדבר עם טאלי? או אולי אביה או ענבר?" "טאלי," אמרתי בהיסוס-מה. "מר ברודר?" "נכון מאד," הקול אישר בשעשוע. "מה שלומכן?" "בסדר, תודה," השבתי. אביה וענבר הביטו בי בסקרנות. "זה ברודר," לחשתי והצבעתי על השפופרת. ענבר הנהנה ואביה שאלה בלחישה, "מה הוא רוצה?" באותו הרגע שמעתי את ברודר אומר, "הייתי רוצה לקחת אתכן לסיור בלונדון, אם תסכימו," הוא צחק והוסיף, "אני בטוח שכבר ביקרתן בכל מקום אפשרי, אבל הייתי רוצה לקחת אתכן היום ליום, איך נגדיר את זה, מיוחד." "מיוחד," חזרתי אחריו בפקפוק. ענבר הרימה זוג עיניים תוהות. "כן," הוא ענה, ויכולתי לשמוע שהוא מחייך. "אז, אם תוכלו לחכות בלובי בעוד כשעתיים, אני אשמח," הוא הוסיף. "אה. אוקי, שיהיה," אמרתי. הודיתי לו בנימוס והנחתי את השפופרת במקומה. "נו, מה הוא רצה?" שאלה אביה בסקרנות כשחזרתי לשולחן והתיישבתי, המומה מעט. "ומה זה ה'מיוחד' הזה שאמרת?" הוסיפה ענבר. "הוא רוצה לקחת אותנו ליום 'מיוחד'," עניתי בערפול. "אירוע, או משהו כזה." "מה זה אומר?" תהתה ענבר. "אני יודעת בדיוק כמוך," משכתי בכתפיי. "הוא רוצה שנהיה בלובי עוד שעתיים, ומשם ניסע." "אה." השעתיים הבאות הועברו בניחושים, השערות וספקולציות לגבי מיוחדותו של היום. אביה חשבה שהוא ייקח אותנו לאיזה אירוע של אח"מים, ענבר דבקה בדעתה שנלך להצגת תיאטרון ואני הצהרתי שנלך למסעדה. "מסעדה?" חזרה אביה. "מיוחד? ועוד בצהריים?" "הוא אמר 'יום'," הזכרתי לה. "זה יכול להימשך עד הלילה. חוץ מזה, שכשאומרים 'אירוע' מתכוונים ל.." השתתקתי לרגע ואחר אמרתי נחרצות: "לא משנה. אבל אני עדיין חושבת שזו מסעדה. ועוד משהו, אולי, אבל מסעדה." "אבל זה גם יכול להיות חצי יום," היא התווכחה. "כשאת אומרת שהיה לך יום נחמד את מתכוונת לכל היום, או לפעמים רק לחלק ממנו?" ומבלי לחכות לתשובה היא אמרה בניצחון, "ברור שאת מתכוונת לפעמים לחצי מהיום. יכול להיות שגם פה הוא התכוון לזה." "בסדר, תתפלספי," מלמלתי בשקט. ירדנו ללובי כעבור שעתיים. התיישבנו על הכורסאות וחיכינו, מסוקרנות, לגבר שצלצל מוקדם יותר. הבטנו בכל הגברים שנכנסו ויצאו מהלובי, מנסות לנחש מי מהם הוא ברודר. כשגבר צעיר ונאה למראה התקרב לעברנו החלפנו מבטים מבולבלים. "אתן ענבר, טאלי ואביה?" הוא שאל-קבע. כשהנהנו, המומות, הוא הוסיף, "היי. אני תומאס ברודר. אתן יכולות לקרוא לי מייקל." 'הוא לא אמור להיות יותר.. מבוגר?' חשבתי, המומה. "היי, מייקל," מלמלנו. הוא הביט בשלשתינו, ולרגע חשבתי שהוא השהה מבטו על ענבר ליותר מרגע ההיכרות הנדרש. לאחר רגע פטרתי זאת כתעתוע חולף שנגרם מקרני השמש המסנוורות. בזמן שבחנו אותו בחשאי מכף רגל ועד ראש הוא המשיך לדבר, "בסדר. אני בטוח שביקרתן בהרבה מקומות בלונדון. איפה בדיוק?" סיפרנו לו על מסע הכיבושים שלנו ברחבי העיר. הוא חייך בהערכה ואמר, "יפה.. בכל מקרה," הוא סימן לנו לבוא בעקבותיו, "היום יהיה יותר.. יוקרתי." החלפנו מבטים מהירים. שלשתינו העלינו רעיונות שתאמו למקומות יוקרתיים. סקרן אותנו לדעת מי צדקה. יצאנו מהמלון ומייקל החווה לנו להיכנס לתוך אאודי כסופה. כשנכנסנו פנימה הוא רכן קדימה ואמר לנהג מספר מילים. המכונית הותנעה ויצאנו לדרך. נסענו לאורך לונדון, כשמייקל משמש לנו מדריך תיירים. הוא הסביר בצורה מאד מעניינת ומושכת על כל אתר וההיסטוריה שלו. כשהרכב לבסוף עצר, נשימתי נעתקה: עצרנו מול 'הרודס', אחד ממקומות המכירה הגדולים, המפוארים והיקרים ביותר בלונדון. "וואו," התנשמתי. "תקשיבו, בנות," מייקל פנה אלינו, מחייך. "היום אני יוצא לאירוע מטעם החברה שלי. ביקשתי רשות להזמין אתכן ואת בני זוגכן – במידה ויש לכן – על מנת שתוכלו להרשים ולהתרשם. אתן תעשו קניות היכן שתרצו. יש לכן 500 ליש"ט לכל אחת, תקציב עשיר למדי, הייתי אומר," הוא גיחך, "ועוד כמה שעות תלכנה למעצב שיער ומאפר מקצועי. משם נלך למסעדה – " העפתי בבנות מבט מחויך, "-ומשם להצגה – " ענבר צחקה בשקט. "לאחר מכן נלך לנשף." אביה חייכה. הוא הביט בנו בסקרנות, אבל לא טרחנו להסביר. "בסדר," הוא אמר לבסוף. "נתראה בקרוב." מייקל לקח את מספרי הטלפונים הניידים שלנו, מסר לנו את שלו, והרכב התרחק, מותיר אחריו ענן אבק שגרם לנו להשתעל לרגע. "אז כולנו צדקנו," אמרה ענבר. "ותודו שזה משעשע," צחקתי. נכנסנו פנימה והתחלנו במסע הקניות המפרך. בילינו שלוש שעות וחצי במרדף אחרי המראה המושלם. השמלה הייתה בחירה קשה: גם ענבר וגם אני רצינו שמלות תכולות, ולא רצינו להופיע באותו הגוון. לבסוף התפשרתי על שמלת-סטרפלס סגולה עמוקה בעלת שסע עד הירך, שצורף אליה בד בגוון לבנדר שנקשר סביב המותניים ונפל עד הרגליים. כמובן שלקחתי גם כפפות בגוון של השמלה שהגיעו עד מרפקיי – חלום ילדות ישן שלי. ענבר לקחה שמלה מתנפנפת, נשית ורכה בגוון תכול, שסרט ירקרק-תכלכל צנח מעדנות לרגליה, ואשר החמיאה למבנה הגוף שלה. אביה בחרה בשמלה בצבע בורדו-עמוק שקצותיה בגוון לבן-פנינה, וסאטן בגוון השמלה התווסף כבד שהונח על ידיה. השמלה עשתה פלאים למבנה גופה; היא נשפכה עליה בצורה מדהימה, מדגישה את כל המקומות הנכונים. נעליים מצאנו בקלות יחסית: אביה רצתה נעלי עקב גבוהות – ייסורי מצפון של נמוכות, ואילו אני הסתפקתי בנעליים שטוחות ואלגנטיות, למרות מיעוט הסנטימטרים בהם חנן אותי הטבע. ענבר בחרה בנעלי עקב בגובה ממוצע, בעלי אבזם יהלום. התכשיטים גם הם היו מלאכה קלה: ידעתי מראש מה אני רוצה – שרשרת דקה שעליה תליון עגול משובץ ועגילי סוורובסקי ארוכים. אביה בחרה בפנינים ואבני-אודם שתאמו לשמלתה, והוסיפה אבני-אש שלאחר מכן תשים בתסרוקתה. ענבר דגלה בשיטה שיהלומים הם חבריה הטובים ביותר של האישה, ונטלה שרשרת, צמיד, טבעת, עגילים ונזר, כולם מיהלום. יצאנו מהחנות עמוסות בשקיות מרשרשות. הזמן עבר במהירות, והשעון הראה על השעה שלוש ועשרים. מייקל התקשר לנייד של ענבר והודיע שהוא בדרכו אלינו. עמדנו על המדרכה והמתנו. האאודי החליקה לכיווננו ואנחנו נכנסנו לתוכה באנחת רווחה. הגענו למעצב השיער ואמרנו לו בדיוק אילו תסרוקות אנו רוצות. אביה רצתה שהשיער שלה ייאסף בפקעת תלתלים רפויים ורכים, ושפוני ישתפל בצד פניה. ענבר בחרה בשיער פזור, שבקבוקים בקצותיו. אני רציתי את הפוני שגם ככה היה לי, וזנב סוס מתנופף. היינו כבר לבושות בשמלות, ואת התכשיטים תכננו לענוד לאחר האיפור. אביה החליטה שהיא מתאפרת לבד, ולא עזרו כל המחאות שלנו. היא דבקה בהחלטתה, ו-וויתרנו לה. השעה התאחרה כשסיימנו הכול. היינו לבושות, מאופרות ומסורקות, ונסענו עם מייקל למסעדת 'גורדון רמזי*' , שם אכלנו. מייקל הזכיר לנו שלאירוע נוכל להזמין בני זוג במידה והיו לנו. שלשתינו החלפנו מבטים מהירים. "אפשר... אממ.. להזמין כל אחד?" שאלתי בהיסוס.
] מפרסמת את הפרקים כי אני בפנימיה, רבאק, אז אל תכעסו עליה! >< אה, וענבר היא הבטא שלי, לא של אף אחד אחר.
