וואו.. רק הודעה אחת! OO
פרק שמיני אביה נהגה בזהירות ברחובות לונדון. עברנו את כיכר טריפלגר והמשכנו צפונה, מתקדמות לכיוון הווסט אנד של רובע ווסטמיניסטר בלונדון, שם שכן הסוהו. היא ניתבה את הרכב לרחוב אוקספורד, ובקושי מצאה מקום לחנות. פונטיאק שחורה שפינתה מקומה כשנכנסנו לרחוב גרמה לאביה לבצע השתחלות מהירה ומוצלחת למקום הפנוי. "אני רוצה ללכת לרחוב צ'רינג קרוס," אמרתי כשיצאתי מהרכב, מתמתחת. "וזה בגלל?" שאלה אביה, ולחצה על לחצן השלט. הרכב השמיע צליל וננעל אוטומטית. "בגלל.." התחלתי, כשהתקדמנו במורד הרחוב כשלפתע: "ענבר?" תהיתי, מסתובבת. "הלו?!" היא קראה, נוקשת על הזגוגית. אביה הביטה בה במבט המום ומתנצל, ואני התחלתי לצחוק. אביה לחצה על השלט שוב פעם, וענבר יצאה מהרכב, פניה זעופים. חיבקתי אותה והמשכתי לצחוק. חיוך רחב עלה על פניה. היא ניסתה לדכא אותו, אבל לא הצליחה. רגע לאחר מכן, גם היא התחילה לצחוק. "אוקי," אמרתי, כשנרגעתי. "אני רוצה ללכת לצ'רינג קרוס, כי יש שם המון חנויות ספרים." "כמה לא צפוי," מלמלה ענבר. "אגב, צ'רינג קרוס נשמע מוכר," המהמה לעצמה אביה כשהתקדמנו במעלה הרחוב. "כן," אמרתי בשמחה, "יש שם את הקלחת הרותחת מהארי פוטר." "באמת?" שאלה ענבר בהשתאות. "אה, נכון!" אז הלכנו לצ'רינג קרוס. הסתובבנו בין האנשים הבריטים, שמענו מבטא בריטי, ראינו פרסומות בריטיות, וגם נכנסו לחנות הספרים של פוילס. ברגע שנכנסנו, פערתי את פי בתדהמה: היו שם ערימות ספרים, שסודרו לפי הוצאה לאור. הרגשתי כאילו הגעתי הביתה. עברתי מדף-מדף, מביטה בהררי הספרים הכתובים אנגלית, והתחרטתי על דבר אחד: שאין דבר כזה בארץ. לבסוף, אביה וענבר נאלצו לגרור אותי משם בכוח, פשוטו כמשמעו, כי לא הסכמתי לצאת החוצה. קניתי לבסוף את הספר שלקחתי, אבל אחזתי אותו ובקושי הרפיתי ממנו, גם כשיצאנו החוצה. תחבתי את האף פנימה, וקראתי כל הדרך לרחוב אוקספורד. ברחוב אוקספורד הסתובבנו במשך זמן רב. נכנסנו לכל חנות שהיא, וכמו כל שלישיית בנות פטפטניות ותאבות חיים קנינו וקנינו עד שיצאה נשמתנו. ("האמת," אמרתי לענבר ואביה כשיצאנו מ'זארה', "מצדי, אפשר להסתובב עוד. הרחוב הזה בלתי נגמר!" שתיהן הנהנו בהסכמה.) כשעברנו ליד חנות שמספקת שירותים ותמיכה בטלפונים ניידים, נזכרתי שהבטחתי להתקשר הביתה פעם ביום. לא התחשק לי לחזור בכל פעם למלון, ומאחר שלא ידעתי היכן נהיה בכל יום, הצעתי לבנות שנשכור פלאפונים. הן הסכימו ברצון, ושלושתנו שכרנו כרטיסים שיעזרו לניידים שלנו לעבוד באנגליה לשלושה שבועות. בסביבות השעה חמש אחר הצהריים, עמוסות בשקיות נייר מרשרשות שבתוכן בגדים, דיסקים, נעליים וספרים, יצאנו מהחנות האחרונה ונשמנו עמוקות. המולה קלה של אנשים שהתקדמה במרוצה לכיוון צ'רינג קרוס לכדה את תשומת ליבנו. "מה כל זה?" תהתה ענבר. "שנלך לבדוק?" הצעתי. הן הסכימו ושלשתינו צעדנו בעקבות האנשים, מרגישות כמו שה בעדר. אביה פנתה לאחד האנשים ושאלה בנימוס על מה כל המהומה. "את לא יודעת?" הוא שאל בפליאה. "ג'יי.קיי.רולינג חותמת על הספרים שלה. זה אירוע חד פעמי, והוא יימשך רק עד שבע בערב." הקשבתי בשקיקה. "אווו," פלטתי לאחר שהוא הסתובב, המום בבירור שלא ידענו על גודל האירוע. "מזל שקניתי את הספר השביעי עכשיו! אני רוצה שהיא תחתום לי גם." "בשביל מה זה טוב?" שאלה אביה. "יש לך בבית עותק חתום." "כן, אבל לא שלה," ציינתי בהיגיון. "של גיימן. הוא ורולינג די שונים. גיימן הוא מד"ב. רולינג – פנטסיה. בכל מקרה," המשכתי, "נחכה פה. אני רוצה שהיא תחתום לי. בבקשה?" "שיהיה," מלמלה אביה. התור התקדם באיטיות משוועת. איש מבוגר עם תג על חזהו עבר בין הממתינים וחילק מספרים. פתק כתום עם הספרה 93 נתחב אל ידי המיוזעת ואני קימטתי אותו מבלי משים. "איזה מספר יש עכשיו?" תהיתי. "תשעים ותשע," ענתה אביה שהתרוממה על קצות אצבעותיה והציצה קדימה. "זה מגיע עד מאה ומתחיל שוב," הסבירה בחיוך למראה פני המופתעות. "אוה." העברנו קרוב לשעתיים בתור ארוך ומזדחל של אנשים. נזכרתי בהמתנה שלי בכנס איקון, כשחיכיתי שניל גיימן יחתום לי. חיכיתי עם אתי, אחת החברות הטובות שלי, שבאה איתי רק כי ביקשתי ממנה שתארח לי לחברה. שתינו עמדנו וחיכינו בתור קרוב לשלוש שעות עד שהגיע תורנו. גם אז, היה לנו מזל גדול שהיינו בין האחרונים שגיימן חתם להם על הספר. אתי קצת רטנה שהתברר לה שאני טסה ללונדון בלעדיה; אבל לה היו הבגרויות, ואני לא יכולתי לדחות את הטיסה. הקשבתי לשיחות של אנשים אחרים סביבי, מקמטת עוד יותר את פיסת הנייר שבידי. כשלבסוף הגיע תורינו, ניגשתי קדימה והושטתי לה את הספר, מחליפה איתה משפטים מהירים. סימנתי לאביה שהחזיקה את המצלמה הדיגיטלית והיא צילמה. הבזק הפלאש הקפיא את הרגע לנצח, ואני זכיתי בעותק חתום. כשיצאנו מהתור והתקדמנו לכיוון המכונית, ענבר אמרה פתאום, "בנות.." "מה קרה?" שאלתי. "מישהי זוכרת איפה החנינו את האוטו?" הבטנו זו בזו בבהלה. "לא," הודתה אביה במבוכה. "ואני גם לא זוכרת בערך.." "לעזאזל," מלמלתי, והבטתי סביבי בייאוש-מה. "מה עושים עכשיו?" שאלה ענבר. "לא יודעת," אמרתי, ובראש שלי התנגן המשפט מ'ספר הג'ונגל': '-"נו, אז מה עושים עכשיו?" -"לא יודע, מה עושים עכשיו?" -"אל תתחיל הכול מהתחלה!"' "אולי נחפש שוטר," הצעתי לבסוף. "זה רעיון," אמרה אביה בהקלה. הבטנו סביב, תרות בעינינו אחר שוטר מזדמן. האנשים שעברו ברחוב הביטו בנו בהשתאות מתנשאת, אבל המשיכו ללכת, מותירים אותנו – שלוש בנות חסרות אונים עמוסות שקיות נייר – לעמוד באמצע הרחוב. "איזו התעלמות!" אמרתי בטרוניית-מה. "ממש בריטים קרי-מזג!" ענבר, שסקרה בעיניה את הרחוב בחיפוש אחר הרכב האבוד, זקפה אוזניה. "קר לך? בקיץ?" שאלה בבלבול. "לא, נושב מהבריטים קור," הסברתי לה בחיוך. "יש לי בחילה." "לא אכלנו כלום מהבוקר!" נזכרה אביה. "אה. לכן כואב לי הראש." אחרי עשר דקות של עמידה עקרה, ענבר איתרה שוטר. "הנה!" היא אמרה, מצביעה על הגבר הגבוה וכסוף השיער, שהלך לקראתנו. "אדוני," היא פנתה אליו, מסמיקה כולה. "כן, מיס?" שאל השוטר באדיבות בריטית אופיינית. הסברנו לו את כל הסיפור. כשסיימנו, ראינו הבהוב זיק צחוק בעיניו, אבל קולו נשאר מלא כבוד: "אתן זוכרות איזשהו פריט ברחוב, כל דבר, שיעזור לי לומר באיזה כיוון החניתן את הרכב?" שאל. "אממ.." המהמתי. "אני זוכרת שנכנסנו לאוקספורד מהווסט אנד," אמרתי לבסוף. "אם כך," אמר השוטר בנעימות, "אתן צריכות ללכת בכיוון ההוא. אני מקווה שקל לאתר את הרכב שלכן," הוסיף, כשחיוך קלוש מרחף על פניו. "אה, כן.." אמרתי. "זו מיני קופר כחולה מטאלית עם קבריולט," הספקתי להוסיף לפני שנגררתי משם על ידי חברותיי. "לא קשה לזהות... תודה בכל מקרה!" קראתי ונופפתי לו לשלום. ראיתי אותו מחייך לעצמו לפני שסב על עקביו ופנה משם.
ס'מוזר... אבל אתן יודעות מה זה אומר, כן? בפרק הבא פוגשים את הבנים... |גיחוךזדוני| ולחוקים שלנו: שם: CLTCL.
שיפ: טאלי/דאגי, ענבר/דני, אביה/חגי [שזה OFC/OMC]. ז'אנר: RPF. דירוג: PG-13 למהדרין. PG לאוכלי קטניות. הצהרה: הבנים לא שייכים לי. ;-[ אבל אם הם היו שייכים לי... |מחככתידייםבזדוניות|
הערה: טוב, אז ככה:
פרקים קודמים מצורפים בקובץ.
לא שכחתי כלום, נכון? בתיאבון! ^^
